פרק מספר: נישואים בכפייה – תיאור מבפנים

הספר 'נסיכה – חייה הסודיים של נסיכה סעודית' רואה אור בימים אלו בהוצאת "סלע מאיר". באדיבות ההוצאה, אנו מביאים לקוראי מידה פרק מרתק מהספר.

חשתי אומללה מאוד כשראיתי את שרה, אחותי האהובה, מתייפחת בזרועות אימי. היא הייתה הבת החיה התשיעית של הוריי ומבוגרת ממני בשלוש שנים. בינינו הפרידה רק לידתו של עלי. מלאו לה שש עשרה, והיא הייתה צריכה לעלוז, אך אימא סיפרה לה זה עתה ידיעות מדכדכות מפי אבא.

שרה לבשה רעלה מאז שקיבלה את הווסת שלה, שנתיים קודם לכן. הרעלה הייתה חותם היותה לא-אדם ועד מהרה היא חדלה מלדבר על חלומות ילדותה להגיע להישגים גדולים. היא התרחקה ממני, אחותה הצעירה, שעדיין לא עטתה רעלה. התרחקותה של שרה הותירה בי געגוע לזיכרונות המאושרים של ילדותנו המשותפת. לפתע הבנתי שעל אושרנו אנו עומדים רק אל מול האומללות, משום שמעולם לא ידעתי שאנו כה מאושרות, עד שאומללותה של שרה ניבטה אל פניי.

שרה הייתה חיננית, נערה יפה הרבה יותר ממני או מאחיותיי. יופיה הרב הפך לה לקללה, שכן גברים רבים שמעו על אודות יופיה מפי אימותיהם ואחיותיהם ועתה ביקשו לשאתה לאשה. שרה הייתה גבוהת קומה ודקת גזרה וגוון עורה שמנתי ולבן. עיניה החומות הגדולות נצצו בידיעה שכל רואיה יתפעלו מיופיה. שערה השחור והארוך היה מקור קנאה לכל אחיותיה.

על אף יופייה הטבעי הייתה שרה מתוקה באמת, וכל מכריה אהבוה. לרוע המזל, שרה זכתה לא רק בקללה הבאה עם יופי רב,  אלא הייתה גם מבריקה במיוחד. בארצנו, תבונתה של אישה היא מקור וודאי לעוגמת נפש עתידית, שכן אין מקום שבו תוכל למקד את יכולותיה.

שרה רצתה ללמוד אמנות באיטליה ולהיות הראשונה שתפתח גלריה לאמנות בג'דה. לשם כך עמלה מאז הייתה בת שתים עשרה. חדרה היה עמוס ספרים של כל גדולי האמנות. היא סיחררה את ראשי בתיאורי האמנות הנהדרת באירופה. זמן קצר לפני הכרזת הנישואים פשפשתי בחשאי בחדרה ומצאתי רשימה של כל המקומות שבהם התכוונה לבקר בפירנצה, בוונציה ובמילנו.

ליבי נעצב, שכן ידעתי שחלומותיה של שרה לא יתגשמו. נכון הוא שרוב הנישואים בארצי מונחים בידן של הנשים המבוגרות במשפחה, אך במשפחתנו אבא קיבל את כל ההחלטות. והוא החליט זה מכבר שאת בתו היפה ביותר ישיא לאיש עשיר ובעל מעמד.

הגבר שאותו רצה להשיא לבתו הנחשקת ביותר, היה בן למשפחת סוחרים מובילה בג'דה, שהייתה לה השפעה כספית ניכרת על משפחתנו. החתן נבחר אך ורק בשל עסקאות עבר ועסקאות עתידיות של סחר. הוא היה בן שישים ושתים; שרה עתידה הייתה להפוך לאשתו השלישית. שרה מעולם לא פגשה בזקן, אך הוא שמע על יופייה הרב מקרובותיו והיה להוט לקבוע תאריך לחתונה. אימא ניסתה להתערב לטובת שרה, אבל אבא, כדרכו, הגיב לדמעות בתו בפנים חתומות.

זה עתה נודע לשרה שעליה להינשא. אימא ציוותה עליי לעזוב את החדר, אך גבה היה מופנה לעברי. הולכתי אותה שולל בכך שהקמתי שאון ברגליי וטרקתי את הדלת. חמקתי לתוך הארון הפתוח ושפכתי דמעות אילמות שעה שאחותי קיללה את אבינו, את ארצנו ואת תרבותנו. התייפחויותיה היו כה עזות, עד שרבות ממילותיה התלעלעו, אך שמעתי אותה צועקת שהיא בטוחה שהיא תהיה כשה לעולה.

גם אמי התייפחה, אך לא היו בפיה מלות נחמה לשרה. היא ידעה שלבעלה זכות מלאה להחליט כראות עיניו על נישואי בנותיהם. שש מעשר הבנות כבר הושאו לגברים שלא הן בחרו. אימא הבינה שארבע הבנות הנותרות ילכו באותה דרך חשוכה; לא היה שום כוח עלי־אדמות שיוכל למנוע זאת.

אימא שמעה אותי מתפתלת בארון. היא כיווצה את עיניה והנידה בראשה כשראתה אותי, אך לא ניסתה לסלקני. היא הורתה לי להביא מגבות רטובות, ואז שבה והפנתה את תשומת לבה לשרה. כששבתי, היא הניחה מגבות על ראשה של שרה והרגיעה אותה עד שנרדמה. היא התיישבה וצפתה בבתה הצעירה שעה ארוכה. לבסוף קמה בלאות. היא נטלה את ידי והוליכה אותי למטבח באנחה ממושכת ועצובה. עדיין לא הגיעה עת הארוחה והטבח נמנם, אך אימא פרסה פרוסה מהעוגה והגישה לי אותה, מלווה בכוס חלב קר. הייתי בת שלוש עשרה, אך קטנה מכפי גילי; היא ערסלה אותי בחיקה שעה ארוכה.

לרוע המזל, דמעותיה של שרה רק הקשיחו את לבו של אבא. שמעתי את תחינותיה אליו. הצער ערער את חושיה והיא אפילו האשימה את אבי בשנאת נשים. היא הטיחה משפט של בודהה: "הניצחון מוליד שנאה, שכן הנכבשים אומללים…" גבו של אבא הקשיח מזעם והוא פנה מעליה. שרה קוננה מאחורי גבו שכאבה כה גדול מאושרה עד שהייתה מעדיפה שלא להיוולד. אבא השיב בקול מכוער שתאריך חתונתה יוקדם כדי לחסוך ממנה כאב ממושך של ציפייה.

אבא נהג לבוא לווילה שלנו מדי לילה רביעי. גברים מוסלמיים הנשואים לארבע נשים עושים סבב ערבים, כך שכל אשה ומשפחה יזכו בזמן שווה. המצב חמור מאוד כשגבר מסרב ללכת אל אשתו ואל ילדיו, והדבר נחשב עונש. סבלה של שרה עורר מהומה כזו בווילה שלנו, שאבא הורה לאימא, אשתו הראשונה ומכאן הראשית, להודיע לשלוש נשותיו האחרות שסבב שהותו יימשך כרגיל, אך הוא יפסח על הווילה שלנו. לפני שעזב את הווילה הורה אבא לאימא בתקיפות לרפא את בתה מעוינותה הלוהטת ולהנחות אותה בשלווה לגורלה, שלפי דבריו היה להיות "אשה צייתנית ואם טובה."

חתונותיהן של אחיותיי האחרות זכורות לי רק במעורפל. היו שם דמעות, אך הייתי כה קטנה עד שההלם הרגשי של נישואים לזר עדיין לא חלחל אל תוך מחשבותיי. אך אני יכולה לעצום את עיניי ולהעלות לפניי כל פרט מהאירועים שהתרחשו בחודשים שלפני חתונתה של שרה, את החתונה עצמה, ואת ההתרחשויות הנוגות של השבועות שאחריה.

במשפחה יצא לי שם של ילדה קשה, בת המורטת את עצבי הוריה. עיקשותי ופזיזותי חוללו מהומה תמידית בבית. אני הייתי זו ששפכה חול למנוע המרצדס החדשה של עלי; אני גנבתי כסף מארנקו של אבי; אני זו שקברתי את אוסף מטבעות הזהב של עלי בחצר האחורית; אני זו שהפכתי כדים שבתוכם נחשים ירוקים ולטאות מכוערות אל תוך הבריכה המשפתית, שעה שעלי נמנם שם על המזרן הצף שלו.

שרה הייתה הבת המושלמת, צייתנית ושקטה, שמילאה תמיד באופן מושלם את כל המטלות הלימודיות. אהבתי אותה בכל ליבי, וחשבתי שהיא חלשה. אך בשבועות שקדמו לחתונתה היא הפתיעה את כולנו. היה בה כוח נעלם שנסך בה אומץ, שכן היא  טלפנה מדי יום למשרדו של אבי והשאירה לו הודעות שהיא אינה מתכוונת להינשא. היא אפילו טילפנה אל משרדו של הגבר שלו עמדה להינשא והשאירה אצל מזכירו ההודי הודעה קשה, שהיא חושבת שהוא איש זקן ומגעיל, ושהוא צריך להינשא לנשים ולא לילדות. המזכיר ההודי סבר ככל הנראה שעדיף להעלים הודעה כזו ממעסיקו, שכן רעידת האדמה המצופה לא התרחשה בעקבות דבריה. שרה הנחושה טלפנה שנית וביקשה לשוחח עם האדם עצמו! הוא לא נמצא במשרד. אמרו לה שהוא ישהה בפאריס בשבועות הקרובים. אבא, שעייף מהתנהגותה של שרה, הורה לנתק את הטלפונים שלנו.

שרה רותקה לחדרה.

המציאות הלכה והתגנבה אל אחותי. יום החתונה הגיע. שבועות של אבל נרגן לא פגעו כלל ביופייה של שרה. למעשה, היא נראתה יפה יותר, שקופה כמעט, יצור שמימי שלא מן העולם הזה. רזונה גרם לעיניה הכהות לבלוט בתוך פניה ותווי פניה נראו כמחוטבים באזמל. עיניה היו כבאר שאין לה קרקעית, ומבעד לאישוניה השחורים והעצומים יכולתי להשקיף אל עומק נשמתה. ראיתי שם פחד.

אחיותינו הבוגרות, אחייניות שונות ודודות הגיעו מוקדם בבוקר החתונה כדי להכין את הכלה לחתנה. נוכחותי הלא רצויה חמקה מתשומת לבן של הנשים, משום שישבתי כאבן בפינת חדר ההלבשה הגדול שהפך לחדר ההכנה לכלה.

לא פחות מחמש עשרה נשים טרחו בפרטי החתונה השונים. הטקס הראשון, החלאווה, בוצע בידי אימנו ובידי דודתה המבוגרת ביותר. היה עליהן להסיר את כל שער גופה של שרה, למעט גבותיה ושער ראשה. תערובת מיוחדת של סוכר, מי ורדים ומיץ לימון שעתידה הייתה להימרח על גופה, התבשלה כעת על אש קטנה במטבח. כשהמשחה המתקתקה תתייבש על גופה, היא תוסר, ושער גופה של שרה ייתלש עם התערובת הדביקה. ניחוח התערובת היה מתקתק, אך צעקות הכאב של שרה העבירו בי צמרמורת של פחד.

החינה הוכנה לשטיפה האחרונה של תלתליה השופעים; כעת יבהיק שיערה בגוונים מרהיבים. ציפורניה נצבעו באדום בוהק, אדום כדם, הרהרתי לעצמי קדורנית. שמלת חתונה מתחרה, בצבע ורוד חיוור, הייתה תלויה על דלת הכניסה. התכשיטים, מחרוזת יהלומים עם צמיד ועגילים תואמים נערמו לתלולית על שולחן האיפור. הם נשלחו כבר לפני שבועות כמתנת החתן, אך שרה לא הבחינה בהם ולא נגעה בהם.

כשכלה סעודית מאושרת, חדר ההכנה שופע קולות צחוק וציפייה להוטה. לקראת חתונתה של שרה היה מצב הרוח עגום; הנשים נראו כמי שמכינות את גופתה לקבורה. כולן שוחחו בלחש. שרה לא הגיבה לדבר. השקט שלה היה מוזר, לאור תגובותיה החריפות בשבועות שחלפו. מאוחר יותר למדתי מדוע היה מצב רוחה כזה.

אבא היה מודאג שמא שרה תשפיל את שם המשפחה בהעלאת תלונות בקול רם, או אפילו בהעלבת החתן, והורה לאחד הרופאים הפקיסטניים של הארמון להזריק לה לכל אורך היום סמי הרגעה חזקים. מאוחר יותר גילינו שאותו רופא מסר לחתן גלולות הרגעה בעבור שרה. לחתן סיפרו ששרה נרגשת מאוד לקראת החתונה, והתרופה נועדה להקל על קיבתה הרגישה. החתן מעולם לא פגש בשרה, ולכן הניח בימים הבאים שהיא פשוט אישה צייתנית ושקטה במידה לא רגילה. אבל, מצד שני, זקנים רבים בארצי נישאים לילדות; אני משוכנעת שהם רגילים לאימתן של כלותיהם הצעירות.

קול התופים בישר את בוא האורחות. הנשים סיימו לבסוף את הכנתה של שרה. השמלה העדינה הוחלקה מעל ראשה, הרוכסן נמתח והנעליים הוורודות הונחו על רגליה. אמי הידקה את מחרוזת היהלומים סביב צווארה. אני הכרזתי בקול רם שהמחרוזת יכולה להיות באותה המידה לולאת חנק. אחת מדודותיי חבטה קלות על ראשי ואחרת מרטה את אוזני, אך שרה שתקה כמתה. כולנו הבטנו בה בדממת התפעלות. ידענו שאף כלה אינה יכולה להיות יפה יותר.

אוהל טקס ענקי הוקם בירכתי החצר. הגן הוצף פרחים שנשלחו מהולנד. אלפי המנורות הססגוניות הפכו את הגן למחזה מרהיב. המראה הנפלא השכיח ממני לרגעים אחדים את המצב העגום.

האוהל כבר נמלא עד אפס מקום באורחות. נשים ממשפחת המלוכה, כורעות ממש תחת עומס היהלומים, אבני האודם והברקת, חגגו כאן באופן נדיר אירוע חברתי עם בנות העם הפשוט.

נשים סעודיות ממעמד נמוך יותר רשאיות לצפות בחתונותינו, כל עוד הן עוטות רעלה ואינן קושרות שיחה עם בנות המלוכה. אחת מחברותיי סיפרה לי שלפעמים יש גברים העוטים רעלה ומצטרפים לאותן נשים כדי שיוכלו להציץ במראה האסור של פנינו. האורחים הגברים השתעשעו ככל הנראה בבילויים דומים לאלו של הנשים במלון גדול בעיר: שיחה, ריקודים ואכילה.

בחתונות בערב הסעודית, הגברים חוגגים במקום אחד והנשים במקום אחר. הגברים היחידים הרשאים להיכנס לחגיגת הנשים הם החתן, אביו, אבי הכלה ואיש דת העורך טקס דתי קצר. במקרה זה, אביו של החתן כבר נפטר, כך שרק אבינו ילווה את החתן כשתגיע העת לתבוע את כלתו.

לפתע החלו העבדים והמשרתים להוריד את הכיסוי מהתקרובת. הנשים נהרו אל האוכל. הרעולות, הנשים העניות, התנפלו ראשונות, דוחסות מזון תחת רעלתן ומשם אל פיהן. אורחות אחרות החלו לדגום דג סלמון מעושן מנורווגיה, קוויאר רוסי, ביצי שליו ושאר מטעמים מעודנים. ארבעה שולחנות גדולים כרעו תחת העומס: המתאבנים היו משמאל, המנות העיקריות במרכז, מנות הקינוח מימין, כשבצד ניצבו המשקאות הצוננים. אף טיפת אלכוהול לא נראתה לעין, כמובן, אך רבות מנשות בית המלוכה נשאו בקבוקונים מתוכשטים בארנקיהן ומעת לעת היו פורשות בצחקוק אל חדרי הנוחיות לצורך לגימה קטנה.

רקדניות בטן מצריות נעו למרכז האוהל. נשים בנות כל גיל השתתקו וצפו ברקדניות בעניין כזה או אחר. זה היה החלק האהוב עליי בחתונה, אך רוב הנשים לא חשו בנוח עם המפגן האירוטי. אנחנו הסעודים לוקחים את עצמנו ברצינות יתרה ורואים בבידור ובצחוק דבר חשוד. אבל אני הזדעזעתי כשאחת מדודותיי המבוגרות יותר זינקה אל הקהל והצטרפה לענטוזי הרקדניות. היא הייתה מיומנת להפליא, אך המהום גנאי מפי כמה מקרובותיי נישא באוויר.

שוב מילא קול התופים את חלל האוויר, וידעתי כי הגיע זמנה של שרה להופיע. כל האורחות הביטו בציפייה לעבר הכניסה לווילה וכחלוף זמן קצר נפערו הדלתות ושרה, מלווה באימי מעברה האחד ובדודה מעברה האחר, פסעה אל האפיריון.

בזמן שחלף כוסו פניה של שרה ברעלה ורודה דמוית עננה, שהודקה למקומה בכתר פנינים ורוד. הרעלה העצימה את יופייה הנדיר. המהום נמוך של אישור נשמע מפי האורחות נוכח הבעתה המעונה. ככלות הכל, כלה צעירה ובתולה צריכה להיראות בדיוק כך: מבועתת עד לשד עצמותיה.

עשרות קרובות פסעו בעקבותיהן, ממלאות את חלל האוויר בצהלולים, צלילי מדבר של התרגשות וחגיגה. נשים אחרות הצטרפו אליהן בצעקות צווחניות. שרה מעדה, אך אימי ייצבה אותה. עד מהרה הופיעו אבי והחתן. ידעתי שהחתן מבוגר מאבי, אך מראהו עורר בי גל של בחילה. בעיני הילדה שלי הוא נראה ישיש, ישיש שמראהו כשל סמור. התכווצתי בתוכי למחשבה שהוא ייגע בידיו ממש בגופה של אחותי הביישנית והרגישה.

פניו של החתן עטו חיוך תאוותני וזחוח כשהרים את רעלת אחותי. שרה הייתה מסוממת מכדי שתוכל להגיב. היא ניצבה דוממת אל מול אדונה החדש. טקס החתונה האמתי נערך שבועות לפני חגיגת החתונה; אף אישה לא הייתה נוכחת במעמד. רק גברים השתתפו בטקס, משום שזו הייתה החתימה על הסכמי המוהר והחלפת הניירות הרשמיים. היום ייאמרו רק המלים הספורות שישלימו את הטקס.

איש הדת הביט באבא בעודו אומר את דברי הטקס הרגילים, ששרה נשואה כעת לחתן בתמורה למוהר המוסכם. ואז הוא הציץ בחתן, שהשיב בתגובה שהוא מקבל את שרה כשאשתו, וכי מעתה ואילך תהיה תחת חסותו והגנתו. איש מבין הגברים לא הביט בשרה במהלך הטקס.

איש הדת קרא פסוקים מן הקוראן ואז ברך את הנישואים. בבת אחת החלו הנשים לצווח ולהשמיע צהלולים. שרה הייתה נשואה. הגברים זקפו מבט מרוצה וחייכו.

שרה נותרה קפואה על עומדה ולכן הסיר החתן שקיק קטן מכיס הגלבייה שלו והשליך מטבעות זהב לעבר האורחות. רעדתי כשצפיתי בו מקבל בהבעה מדושנת עונג את הברכות על נישואיו לאישה כה יפה. הוא נטל את אחותי בזרועה והחל מוביל אותה משם בחיפזון.

עיניה של שרה ננעלו על שלי כשחלפה לידי; ידעתי שמישהו צריך לעזור לה, אך הייתי בטוחה שאיש לא יעשה זאת. לפתע זכרתי את דברי שרה לאבא: "הניצחון מוליד שנאה, שכן הנכבשים אומללים." ברוב צערי, לא מצאתי נחמה בכך שהחתן לעולם לא ירווה אושר בזיווג שביסודו עוול כזה. אין עונש שדי יהיה בו לאיש הזה.