ידיד בעת צרה: לזכרו של ראש ממשלת הודו אטאל ביהארי ואג'פאי

לפני עשרים שנה, המערכת הפוליטית ההודית עברה רעידת אדמה: לראשונה הימין ניצח בבחירות ואחז במושכות השלטון. המתנבאים בשער נחלקו לשניים, אלה שצפו גל מהומות הינדואי-מוסלמי ומרחץ דמים שהודו לא ידעה כמוהו, ואלה שניבאו פריחה כלכלית ושגשוג.

אטאל ביהארי ואג'פאי שהלך לעולמו בשבוע שעבר היה ראש הממשלה הראשון שאינו שייך למפלגת הקונגרס שזכה להשלים כהונה, וקדנציה וחצי כראש ממשלה (2004-1998) הספיקה לו כדי להפוך לראש הממשלה האהוב ביותר בתולדות הודו, כזה שגם הימין וגם השמאל נאחזים במורשתו.

עד לעליית ואג'פאי שלטה בהודו מפלגת הקונגרס הסוציאל-דמוקרטית, שתהילתה באה מהמאבק נגד הבריטים, בניית המוסדות ההודיים עוד טרם העצמאות, וגם בזכות ניצחון מזהיר על פקיסטן בשנת 1971. תהילת הימין באה מהמאבק נגד ביטול הדמוקרטיה על ידי אינדירה גנדי בשנת 1975. השמאל מאשים את הימין באדישות למאבק בכובש הבריטי, בעוד הימין מאשים את השמאל שהוא לא באמת מאמין בדמוקרטיה.

ואג'פאי, שהיה מנהיג הימין עשרות שנים לפני שזכה להיות ראש ממשלה, שייך לזן לא-נפוץ של מנהיגי ימין שנלחמו נגד השלטון הבריטי וישבו במעצר, ושלושים שנה אחר כך נלחמו נגד הדיקטטורה של אינדירה.

השבת הדמוקרטיה בהודו, וההחלטה של הבוחר ההודי להחליף את מפלגת הקונגרס בקואליציה של מפלגות משמאל ומימין שעניינן היה הגנה על הדמוקרטיה והבסת הקונגרס, הביאה את ואג'פאי לשולחן הממשלה כשר החוץ של הודו בשנת 1977. לראשונה הימין טעם טעמו של שלטון בהודו.

יעברו עוד עשרים שנה עד שוואג'פאי יהיה ראש ממשלה והימין ינצח בחירות בזכות עצמו, אבל זרעי הניצחון נזרעו בכהונתו כשר חוץ. חבר הודי תיאר בפניי את החשש שלו כאשר התברר שבמשרד החוץ יכהן מנהיג הימין שעלול להוריד לטמיון את כל מה שנבנה לפניו, וגם את וההפתעה והשמחה כשהתברר שוואג'פאי עולה על קודמיו, מזהה את הצורך בפיוס עם סין, ונזהר לא לטלטל יותר מדי את הספינה ההודית הכבדה בכהונתו הקצרה. זה עדיין לא גרם לנו לזוז ימינה – אמר החבר – אבל המשוואה שרק שלטון מפלגת הקונגרס תביא יציבות למדינה נסדקה.

ישראל כמובן לא יצאה מורווחת מהזהירות הזו, ואג'פאי כשר חוץ לא שינה באופן בולט את הרטוריקה הפרו-פלסטינית של הודו ולא כונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל. הוא כיהן כשר חוץ תחת ראש ממשלה גנדיאני בימי השיא של אש"ף ומדינות המפרץ, ואז כמובן יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל לא עמדו על הפרק.

ועדיין, גם הניואנסים חשובים, הודו של ואג'פאי כשר חוץ דיברה על נסיגה ישראלית וכינון מדינה פלסטינית, אך מתוך משא ומתן ותוך שמירה על זכות הקיום בשלום בגבולות בטוחים ומוכרים של כל מדינות האזור, כולל ישראל. קודם לכן דיברה הודו על נסיגה ישראלית חד צדדית וללא התנאי המקדים של משא ומתן עם שכנותיה.

אחד משלנו

ואג'פאי – משורר אהוב בלשון ההינדי – מצא את הדרך אל לבם של ההודים דרך מחוות שנגעו בפצע ההודי. הוא שר החוץ ההודי הראשון שנשא נאום באו"ם בהינדי ולא באנגלית, מדבר בלשון שגם חלק מההודים הפחות משכילים יכולים להבין. האליטה שהקימה את הודו (ופקיסטן) דיברה אנגלית, ובאה משורותיו של מיעוט קטנטן ומשפיע שלמד במיטב בתי הספר של האימפריה הבריטית. ואג'פאי סימן להמוני ההודים שהוא אחד מתוכם. הפופולאריות של ואג'פאי היתה בנסיקה, והיה ברור שהקואליציה המוזרה היא כלי יעיל של התעצמות הימין בהודו.

https://www.youtube.com/watch?v=hpBi8H3uyTs

ואכן, קואליציית השמאל/ימין התפרקה אחרי חצי קדנציה, אבל את הלגיטימציה לה זכה הימין ההודי כבר אי אפשר היה להשיב לבקבוק. מפלגת הקונגרס חזרה לשלטון, אבל היא הסתבכה והלכה בשלל-מאבקים.

המאבק הסיקי לעצמאות עלה לאינדירה בחייה. שומרי ראשה הסיקים רצחו אותה. גם ראג'יב, בנה ויורשה של אינדירה, נרצח בידי בני עמו לאחר התערבות הודית כושלת נגד מתן עצמאות למיעוט הטאמילי בסרי-לנקה. המאבק הקשמירי לעצמאות התעורר והמיעוט ההינדואי נרצח או גורש מחבל קשמיר.

מפלגת הקונגרס איבדה גובה בציבור הכללי ונשענה יותר ויותר על הקול המוסלמי הנאמן, שהצביע לה בתמורה לאוטונומיה מלאה שהמוסלמים קיבלו בענייני אישות. אבל אז בית המשפט העליון בהודו טרף את הקלפים ופסק שנשים מוסלמיות זכאיות לתשלום מזונות על פי החוק האזרחי ההודי, בדיוק כמו שאר הנשים בהודו. מדובר היה בתשלום נדיב פי כמה ממה שקובע החוק הדתי המוסלמי. כדי לשמור על הקול המוסלמי, חוקקה ממשלת הקונגרס חוק "עוקף בג"ץ" המונע מגרושות מוסלמיות קבלת תשלום מזונות על פי החוק ההודי ומכפיף אותן לחוק הדתי.

ראג'יב גנדי נכנע למצפונו כי קבלני הקולות המוסלמים הזהירו את ראש הממשלה שהחוק ההודי נוגד את השריעה, וכיבוד הפסיקה של בית המשפט המכפיפה את המוסלמים לחוק האזרחי פשוט יעביר אותם למפלגה אחרת. ראג'יב נכנע. הרוב ההינדואי רתח מזעם.

ידידות ואמון

האסרטיביות המוסלמית סייעה בתדלוק של תחייה דתית הינדואית, ונוצרה תנועה המונית שדרשה את הרס מסגד באברי בעיר איודיה בצפון הודו, על מנת לבנות על חורבותיו את מקדש ראמה. שלטענתם קדם למסגד, ונהרס על ידי הכובש המוסלמי שקדם לכובש הבריטי. סדרת הטלוויזיה הפופולארית ראמאיאן תדלקה בהודו של שנות השמונים את האהבה לאל-מלך הנערץ ראמה, ואת תחושת ההשפלה שבמקום הולדתו שוכן מסגד.

https://www.youtube.com/watch?v=-Nd3uwXhRZw

המסגד נהרס בסופו של דבר על ידי המון נרגש וזועם בשנת 1992, ומנהיגי הימין נעצרו. לרגע נדמה היה שאולי הדימוי הפרוע יפגע בימין וירחיק ממנו את המעמד הבינוני, אבל לימין היה את ואג'פאי שהתרחק מהקמפיין לבניית המקדש. מימין ומשמאל היו כאלה שראו את ואג'פאי כטפלון, והעדיפו שבראש הימין יעמוד לאל קרישנה אדוואני שהוביל את המצעד לאיודיה, והיה איש אמונם של הפעילים שהעריצו את האומץ שלו לשלם מחיר.

אבל אדוואני עצמו הבין שבמבנה הפוליטי הסבוך של הפדרציה ההודית, רק מי שיצליח לייצר קואליציה בין הימין לבין המנהיגים האזוריים יביא את הימין לשלטון, והכפיף עצמו מרצון למנהיגותו של ואג'פאי. ואג'פאי גמל לאיש הברזל של הימין ההודי כאשר ניצח בבחירות לפני עשרים שנה. אדוואני היה שותף וממלא מקום ראש הממשלה, הוא גם היה המנהיג ההודי הבכיר הראשון שקפץ למים העמוקים ובא לביקור רשמי בישראל; משלב בין הריאל-פוליטיק לבין הערצתו הבלתי-מוסתרת לציונות (ולתפיסת המאבק בטרור של בנימין נתניהו).

כאשר אדוואני מתאר את ואג'פאי כחברו הקרוב יותר במשך 65 שנה, זו לא ציניות של פוליטיקאי לשעבר, אלא ביטוי של תכונה נדירה שהימין ההודי העניק לפוליטיקה במדינה: האפשרות של ידידות ואמון בתוך התחרות הטבעית של השדה הפוליטי.

קו פרשת המים

ואג'פאי הוכיח עצמו כראש ממשלה מצוין. הוא ניצח – עם קצת עזרה מצדנו – את מלחמת קארגיל עם פקיסטן, תופעות השחיתות פחתו מעט, והוא הנחיל להודו תרבות פוליטית של משטר קואליציוני יציב; יום המשילות בהודו למשל, מצוין ביום הולדתו של ואג'פאי.

שלוש פעמים ניסה ואג'פאי להתניע תהליך שלום עם פקיסטן, שנפל קורבן לסכסוך מר בין הממסד הצבאי הפקיסטני לדרג המדיני שלה – אבל יותר מכל ייזכר ואג'פאי בזכות ההחלטה שלו להוציא את הודו מהעמימות הגרעינית.

הניסוי הגרעיני ההודי ב-1998 הוביל לניסוי פקיסטני מקביל, ולסנקציות אמריקניות. אבל כמו שאינדירה לא מצמצה מול ניקסון במשבר בנגלדש, כך גם ואג'פאי עמד זקוף מול ארצות הברית, עד שזו נאלצה לדלל ולבטל את הסנקציות. ואג'פאי הבין שהעוצמה הכלכלית והדמוגרפית של הודו תתורגם למעמד בינלאומי בכיר אם היא תשלים את הצלע השלישית של מדינה גרעינית גלויה, לצד רוסיה, ארה"ב, סין והמעצמות האחרות. במאי האחרון ציינה הודו 20 שנה לניסוי הגרעיני, שהן גם השנים בהן הודו זוכה ליחס של מעצמה.

אבל מבחינתה של ישראל ואג'פאי ראוי להיזכר שראש הממשלה ההודי הראשון שהזמין לארצו את מקבילו הישראלי. בשנת 2003, כאשר האינתיפאדה הפלסטינית זוכה לתשומת לב ציבורית רבה ואהדה לא מועטה בעולם ובהודו, הזמין ואג'פאי את ראש הממשלה שרון, שהגיע לניו דלהי במשלחת גדולה. תדמיתו הבינלאומית של שרון שלפני ההתנתקות היתה קשורה בטבורה לטבח בסברה ושתילה, ולעלייה שלו להר הבית ערב האינתיפאדה השנייה.

ועדיין ראש הממשלה ההודי לא נרתע מהביקור, והעניק לו נופך לבבי. ואג'פאי סימן לכל המערכת הפוליטית ההודית שישראל היא שותפה, ידידה ובת ברית של הודו. השבועון ההודי המוביל אינדיה-טודיי ראה בביקור את קו פרשת המים ביחסים בין שתי המדינות.

ANI ARCHIVES (September 9, 2003), #WATCH: Former PM Atal Bihari Vajpayee and then Israeli PM Ariel Sharon on India-Israel relations pic.twitter.com/c1bOuMplXe

— ANI (@ANI) July 3, 2017

לצד המעשה הגדול והפומבי, ואג'פאי גם שיפר את היחסים עם ישראל בדרכים רכות יותר, ולמען האמת, גם מתאימות יותר לדרכו הפוליטית המלאה. שש שנותיו בשלטון הביאו ביקורים רבים בירושלים וניו-דלהי, וגם הנאמנות לפלסטינים פחתה.

מבחן חשוב ביחסי ישראל הודו היה בזמן המצור הישראלי על המוקטעה ברמאללה. ערפאת היה בן ברית אמיתי של הודו, והקשר החם אתו הניב להודו דיווידנדים בגזרה הקשמירית. ביטוי לקשר עם ערפאת ראינו בביקור של ראש ממשלת ההודי הנוכחי מודי ברמאללה.

הודו גינתה את המצור, ובדומה לנשיא בוש ביקשה להפסיקו, אבל שליחו של ערפאת  האני אל חסן יצא בידיים ריקות מוואג'פאי. הודו לא עשתה שום מאמץ תיווך כדי להוציא את ערפאת מהמצור, ובטח לא התנתה בכך את שיפור היחסים עם ישראל. כששרון התקבל בכבוד מלכים בניו-דלהי, ערפאת  היה נצור במוקטעה. כאשר הפסיד ואג'פאי במפתיע את בחירות 2004, האדנים של יחסי הודו-ישראל היו מספיק חזקים כדי לשאת ממשל פחות אוהד כלפינו.

ואג'פאי הלך לעולמו בשבוע שעבר, שותפו לדרך אדוואני כבר חצה את גיל 90 ולא יחזור לפוליטיקה פעילה. למדינת ישראל יש הזדמנות להנציח שני מדינאים דגולים שהרימו תרומת ענק ליחסים הפורחים בין הודו לישראל.