"בתור צאצאי הנאצים אנחנו לא יכולים להתעלם מההיסטוריה"

במשך כל שנות ילדותה ידעה ד"ר פרנציסקה אקהרט שסבה שירת תקופה מסוימת באס אס, יחידות העילית של המפלגה הנאצית שהתפתחו להיות אחד הארגונים החזקים והרצחניים ברייך השלישי. אולם כאשר שאלה את בני משפחתה, ענו לה תמיד כי הוא עזב את הארגון לאחר שהבין את מעשי הזוועה שחוללו חבריו.

כאשר גדלה והצטרפה לכנסיה האוונגליקלית בעיר מגוריה טיבינגן, פגשה את הכומר יובסט ביטנר שדיבר על כך ש"השתיקה של אבותינו עדיין בתוכנו", וחיפש מענה לכך מתוך נוקדת השקפה אמונית-נוצרית. "למעשה הבנו שהנאצים היו הסבים והסבתות שלנו. זה לא אנחנו הגרמנים וההם שהיו נאצים, אלא זה אנחנו. יותר מכך, הרגשנו שחלק מאותה אידיאולוגיה מושרשת בנו. זה פשוט היה שם, בתוך הלבבות שלנו, באופן טבעי", היא מספרת בראיון מיוחד ל'מידה'.

עם הזמן החלו אקהרט וחבריה לכנסייה להבין כי זאת לא הדרך בה נוצרים מתנהגים או צרכים להתנהג. "היה חשוב לנו להיפטר מהדברים השליליים בתוכנו ולא להרחיק את עצמנו מההיסטוריה כמו שגרמנים רבים עושים היום", היא אומרת ומוסיפה: "בגרמניה אמנם לומדים על ההיסטוריה אבל בהסתכלות מן הצד. לנו היה חשוב לגשת לנושא, לפתוח אותו, ללמוד על ההיסטוריה של המשפחות שלנו ועל האחריות שלנו".

כחלק מן התהליך הזה, ערך כל 300 חברי הכנסייה מחקר אישי בתוך משפחתו כדי לברר את עברה. "התחלנו לרוב בארכיונים ומשם המשכנו לשיחות עם בני המשפחה. חלק מהחברים מצאו תמונות, מדליות וחומרים נוספים מהתקופה הנאצית שהיו ברשות המשפחה". בד בבד עם המחקר האישי, התאספה הקבוצה למפגשים משותפים, בהם ניסו להרחיב את המחקר ולחפש מידע נוסף. "חלק מאתנו נפגש גם עם ניצולי שואה. זה למעשה מחקר שממשיך ומעולם לא נפסק", היא מסבירה.

מה היו התגובות בתוך המשפחות?

"לכל משפחה יש סיפור שונה. היו משפחות שנפתחו ועשו את המחקר במשותף, שלושה דורות ביחד. לעומת זאת, היו משפחות שבהן הסבים הפסיקו לדבר עם הנכדים ברגע שהם התחילו לשאול שאלות. במשפחה שלי היה מאוד קשה ולמעשה נאלצתי לבצע את המחקר בעצמי בארכיון בברלין".

לפי אקהרט, כאשר נחשפה לחומרים מן הארכיון היא החלה להבין כי סיפורו של סבא שלה היה שונה ממה ששמעה כל השנים. "גיליתי לא רק שהוא היה באס אס, אלא שירת בפלוגה של דיוויזיית האס אס הראשונה שנלחמה בקרבות באוקראינה וברוסיה. הוא נפצע ונשלח לפראג, שם שירת במשך כשנה וחצי במחנה אימונים מדרום עיר, ששימש כבסיס אימון לחיילי האס אס".

לקראת סיום המלחמה וההפסד הגרמני המסתמן, הבין סבה של פרנציסקה כי עליו להציל את עורו. הוא עזב את האס אס והסתתר במשך מספר חודשים, במהלכם מחק מעל עורו את הקעקוע שסימל את החברות בארגון. לאחר מכן הצליח לחזור לגרמניה, הקים משפחה וחיי חיים שלווים תוך שהוא מנסה להסתיר את עברו. "במסגרת תהליך הדה-נאציפיקציה שנערך אחרי המלחמה היו טפסים שכל ארזח היה צריך למלא. לשאלה האם היית חלק מ האס אס סבי הוא השיב בשלילה וכל השאיר את העבר מאחוריו", מספרת נכדתו.

סבא שלי רוצח המונים

הגילויים החדשים על העבר האפל של סבה השפיעו מאד על פרנציסקה וגרמו לה להתעמק עוד יותר בנושא. "התחלתי לקרוא ספרי היסטוריה על מה שהתרחש בשטחים האלה באוקראינה, וזה שבר את ליבי. הבנתי שהשואה זה לא רק בספרים. זה אנחנו, זה בתוך המשפחה שלי. סבא שלי שהיה מעורב עמוקות במעשים אלה, היה למעשה רוצח המונים, שהושפע עמוקות מהאידיאולוגיה הנאצית".

מעבר להכרה האישית אליה הגיעה בעקבות המחקר המשפחתי, ד"ר אקהרט החלה להיות פעילה גם בארגונים שונים הפועלים לחזק את זיכרון השואה ואת הקשר בין נוצרים גרמנים ליהודים בכלל וישראלים בפרט.

"בשנת 2007 הכומר שלנו ואשתו העלו רעיון לערוך מצעד במסלול בו צעדו האסירים במחנה הריכוז הסמוך לעירנו עד למחנה דכאו, כ-350 ק"מ", היא מספרת ומוסיפה כיצד השמועה על מצעד הזיכרון הגיעה עד לארה"ב, והביאה להצטרפותם של עשרות ניצולי שואה ובני משפחותיהם במצעד בן חמשת הימים. "באזכרה בדכאו אנחנו הגרמנים החזקנו את תמונות בני משפחותיהם והם אמרו קדיש. אחת הניצולות סיפרה שהיא שוחררה מהמחנה בהיותה בת 16 ואז הייתה זו הפעם הראשונה שבכתה. היא הרגישה שאלוהים ריפא את ליבה", נזכרת אקהרט.

אקהרט וחבריה המשיכו בארגון מצעדים נוספים, הנערכים מדי שנה ברחבי גרמניה. "המצעדים שלנו נערכים במסלולים ההיסטוריים של צעדות המוות, והם יכולים להגיע גם ל-2000 ק"מ כשכל קבוצה צועדת קטע מסוים. מאז הארגון גדל, התרחבנו מעבר לכנסייה שלנו בטיבינגן והארגון מכיל כיום הרבה חברים ממדינות שונות".

איך ניגשת לזה באופן אישי, בעקבות הגילויים על ההיסטוריה המשפחתית?

"בפעמים הראשונות שנפגשנו עם ניצולי השואה לא ידעתי איך הם יגיבו. חששתי והכנתי את עצמי לכל תגובה שלילית אפשרית. הייתי מקבלת בהבנה תגובות כאלה, אך זה מעולם לא קרה. ככל ששיתפתי יותר החששות פגו, וככל שדיברתי מעומק לבי כך הם הקשיבו יותר וגם פתחו את ליבם. ראיתי והבנתי כמה זה חשוב להם שאנחנו מדברים על זה באופן  הוגן וגלוי".

חלק מהמשפחה

ד"ר אקהרט היא אונקולוגית ומומחית לרדיולוגיה במקצועה, וגם הפרט הביוגרפי הזה מצא איכשהו את דרכו לפעילותה בנושא חקר השואה. "ב-2011 פורסם בגרמניה ספר על ניסויים רדיולוגיים באושוויץ. זהו תחום ההתמחות שלי,  אך זאת הייתה הפעם הראשונה שקראתי על ניסויים שכאלה שנערכו ביהודים. התברר לי כי מעל לאלף קורבנות עברו הקרנות רדיואקטיביות על ידי הנאצים במחנה ההשמדה, כדי לבדוק אם זה יכול להיות שימושי לסטריליזציה. כ-200 יהודים נוספים עברו ניתוח לבדיקת הרקמה במעבדה תחת מיקרוסקופים", היא מספרת.

אקהרט יצרה קשר עם האגודה הגרמנית לרדיולוגיה, וביחד הם ערכו פרויקט של מחקר היסטורי בתחום. "פרסמנו על כך מאמרים, הקמנו תערוכה נודדת והתחלנו ללמד אנשים וסטודנטים על הנושא. את התערוכה הבאתי גם לישראל בעזרתו של פרופ' יעקב סוסנה, יו"ר איגוד הרדיולוגים בישראל, והיא הוצגה בחמישה בתי ספר לרפואה בישראל. אני מלמדת ומרצה על הנושא בבתי ספר לרפואה, בעיקר בארה"ב וישראל".

בהרצאותיה מספרת ד"ר אקהרט על הלקח ההיסטורי שניתן ללמוד מזוועות הנאצים, וכיצד רופאים כיום יכולים להימנע מביצוע ניסויים כאלה. "הנושא הפך אותי לרגישה יותר בגישה שלי למטופלים. כאשר אני מדברת עם מטופל, אני דואגת שהוא ירגיש שאני מטפלת ומדברת עם בן אדם ולא עם מקרה", היא אומרת.

מחקרה הרפואי-היסטורי הביא את פרנצסיקה גם אל העיר יוסטון בטקסס, שם הוזמנה להתארח אצל משפחה יהודית. "זה היה הביקור הראשון שלי בבית כנסת ביום שבת", היא נזכרת ומספרת: "למדתי מהתפילות שמה שהכרתי על היהדות פשוט לא היה נכון. עד אז חשבתי שהכל ביהדות נוקשה ומקובע, אבל בבית הכנסת ראיתי יהודים שמתפללים מכל הלב ויש להם קשר לאל".

בהמשך הגיעה אקהרט לעוד כמה ביקורים במקום, וקשרה קשר קרוב עם הקהילה היהודית. "הם ממש אימצו אותי והפכו אותי לחלק מהמשפחה. נחשפתי לרוח היהודית ולחיים שהסבים שלי רצו להרוס, כדי שאני אוכל לחיות באירופה נקייה מיהודים. לצערי בחלקים מכך הם הצליחו".

לא למתוח קו על ההיסטוריה

יוסטון הייתה המקום בו פגשתי את ד"ר אקהרט לראשונה לפני מספר שנים, כאשר הוזמנתי לאירוע בכנסיה על ידי ארגון ידידי צה"ל, וכחלק ממעורבותי בגיוס הנוצרים הישראלים לצבא. שם שמעתי מפיה על ארגון "March of Life" הנוצרי, שקיים בארץ את הוועידה הבינלאומית שלו לפני מספר חודשים. שיאו של האירוע היה מצעד בו צעדו ברחובות ירושלים אלפי בני אדם לכבוד 70 שנה למדינת ישראל.

את מרגישה שבפעילות שלכם אתם עושים שינוי?

"הארגון קם כיוזמה של הכנסייה האוונגליקלית שלנו בטיבינגן. כיום ניתן למצוא בו נוצרים מזרמים שונים ונציגים בערים שונות ברחבי העולם והוא הולך וגדל. הקבוצות הגדולות והבולטות היו מגרמניה ומפולין, אך היו גם משתתפים מאסיה, אפריקה, צפון ודרום אמריקה, אוסטרליה ומשאר חלקי אירופה. לצידם היו יהודים מהעולם וגם ישראלים, יהודים ונוצרים, מהגליל ומירושלים".

לדברי אקהרט, אנשים רבים כולל ניצולי שואה אומרים לה שהיא עושה דבר חשוב ומשפיע. "דיברתי בבית הכנסת ביוסטון ושיתפתי את הסיפור שלי. אחד מהמתפללים שנולד במחנה עקורים בגרמניה אמר לי שמעולם לא העז לפתוח את הנושא ואף לא קרא שום דבר על השואה, אבל אחרי ששמע אותי הוא מתכון להתחיל לקרוא ולחקור על מה שקרה למשפחתו בליטא. לאחר מכן הוא שלח לי מייל עם ספרים שמצא וקרא, וכתב שבפעם הראשונה בחייו הוא למד על מה שקרה לאחיו ואחיותיו. הוא גם הגיע לישראל לקחת חלק ב-"March of the nations".

מקרה אחר התרחש באחת ההרצאות של אקהרט בישראל. "בשנה שעברה דיברתי בבית הספר לרפואה בחיפה, שם סיפרתי על המשפחה שלי ועל רפואה בשואה. אחרי ההרצאה ניגשו אלי סטודנטים ואמרו שהצלחתי לגעת בהם והם מתכוונים ללמוד על כך יותר", היא מספרת.

מאמציהם של אקהרט וחבריה להעלות את זיכרון השואה מושקעים כאמור גם בקרב הגרמנים עצמם. "אנחנו מנסים להוות דוגמה בשבילם וללמד אותם שלא כדאי למתוח קו על ההיסטוריה ולהגיד: 'זהו, נגמר'. אני תמיד אומרת שאם הצאצאים של ניצולי השואה עדיין מושפעים ממנה, אז בטח שאנחנו צאצאי הנאצים לא יכולים להתעלם מההיסטוריה".

לדברי אקהרט, היא מקבלת תגובות דומות מאוד לחוויה שהיא עצמה עברה גם מצד גרמנים אותם היא פוגשת באירועים שונים. "בסמינרים שלנו אנחנו מלמדים איך לחקור את העבר המשפחתי, ואני מקבלת עדויות מאנשים רבים שמספרים כיצד המחקר, ההשתתפות במצעדים והקשר עם היהודים וניצולי השואה בא לידי ביטוי ומשפיע עליהם".