ליטא, לטביה ואסטוניה שואפות ללמוד מההצלחה הישראלית בבניית מדינת לאום בתנאים קשים, ואילו ישראל תרוויח ידידות נוספות בתוך האיחוד האירופי
ביקורו המוצלח של ראש הממשלה בנימין נתניהו בליטא ומפגש הפסגה שלו עם ראשי הממשלה של שלוש המדינות הבלטיות היה עוד אבן דרך בחיזוק העוצמה המדינית המתגברת של ישראל. אף שהיחסים עם ארצות הברית חווים תקופת פריחה חסרת תקדים, ההנהגה הישראלית מבינה שהידוק עם קשרים עם מוקדי כוח נוספים בזירה הגלובלית הוא צו השעה. חברות המדינות הבלטיות באיחוד האירופאי מעניקה להן מעמד מיוחד: הן מסוגלות להשפיע על מדיניות האיחוד כלפי המדינה היהודית ולנטרל חלק מן הכוחות האנטי-ישראליים הפועלים בו.
על אף הריחוק הגאוגרפי, ישנם קווי דמיון לא מבוטלים בין ישראל לבין שלוש המדינות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה. הדמיון המרכזי נובע מן המציאות הגיאופוליטית המשותפות. בשני המקרים מדובר בהחזרת הריבונות אחרי תקופה של אובדן עצמאות במולדת, ובשני המקרים כוח חיצוני גדול ניסה למנוע זאת והמשיך לאיים על העצמאות הלאומית גם אחרי שזו הושגה, בין היתר באמצעות מיעוטים ששייכים תרבותית ואתנית לאותו כוח חיצוני.
https://www.facebook.com/Netanyahu/videos/458885507950504/
במקרה של ישראל האיום נשקף מהעולם הערבי, ובמקרה של המדינות הבלטיות האיום מגיע מרוסיה. עם זאת יש לציין שהאיום הערבי הוא גלוי, מוצהר ומגובה במעשים כמו טרור והתקפות על ישראל בכל שנות קיומה, ואילו האיום הרוסי על לטביה, ליטא ואסטוניה הוא כיום בעיקר איום משוער.
אמנם ישראל והמדינות הבלטיות לא ששות להודות בקווי הדמיון האמורים בפומבי (ישראל נמנעת מכך כדי לא להרגיז את רוסיה, ואילו לטביה, ליטא ואסטוניה חוששות לסטות בגלוי מן הנראטיב האירופי שמכריח לראות בישראל כובש ותוקפן), אבל לשני הצדדים ברור שהם קיימים ויש להם חלק במגמת הגברת שיתוף הפעולה.
מורשת והיסטוריה
ישראל נתפסת במדינות הבלטיות כסיפור הצלחה אולטימטיבי – מדינה קטנה בסביבה עוינת שהקימה מחדש את עצמאותה, בנתה את זהותה המדינית, הציבה כוח הגנה חזק מול פני האויב החיצוני ופיתחה עוצמה פנימית וכלכלה משגשגת בהיעדר משאבי טבע ומשאבים חומריים אחרים.
המדינות הבלטיות רואות את הדוגמה הישראלית ומשוועות להגשים אותה, בהתאמות מסוימות לתנאי המקום של כל אחת מהן. חלק מן האתגרים הניצבים בפני המדינות האלה דומים לבעיות שאיתן התמודדנו בעבר, וההצלחות הישראליות יכולות לשמש השראה עבור הדמוקרטיות הצעירות במרחב הבלטי. אין זה מפתיע למשל שגם בריגה, וילנה וטאלין שואפים לבסס את הכלכלה על היי-טק, ואף שמדובר בשווקים קטנים יחסית גם ישראל תוכל להפיק תועלת מהעמקת שיתוף הפעולה עמן.
גם ההיסטוריה המשותפת מקשרת בינינו, ולא מדובר רק במורשת המפוארת של הגאון מווילנה או בפרקים הכואבים של שואת היהודים, שאין לשכוח אותה ואין לאפשר לעמים הבלטיים להשכיח את חלקם של נציגיהם בביצועה.
יהודי המדינות הבלטיות מילאו תפקיד חשוב ביותר בתנועה הציונית. די אם נזכיר את תנועת בית"ר, אשר נוסדה על ידי זאב ז'בוטינסקי בבירת לטביה ושגשגה בה כל עוד היה הדבר אפשרי. כצפוי וכמתבקש, לא הייתה סתירה בין הציונות היהודית ללאומיות הבלטית. אפילו אחרי שתי מכות נוראיות – הכיבוש הסובייטי והטבח בידי הנאצים ועוזריהם המקומיים – היהודים שנותרו בלטביה, ליטא ואסטוניה נחשבו לבעלי תפיסה יהודית לאומית ונטו פחות להתבוללות. הגחלת הציונית נשמרה בלטביה גם בימים קשים, שבהם מכונת הדיכוי הסובייטית עבדה במלוא המרץ כדי להעלים כל זכר לאידאולוגיות זרות.
זיכרון היסטורי נוסף מקשר בינינו לבין המדינות הבלטיות, אף שמעטים בארץ מודעים לו. במהלך התקופה הסובייטית, יהודי ברית המועצות בכלל ויהודי הבלטים בפרט התייחסו בסימפטיה לשאיפות הלאומיות של העמים הבלטיים. כאשר בשנות השמונים של המאה הקודמת נחלש הפחד מפני השלטונות והלטבים, הליטאים והאסטונים החלו (תחילה בזהירות, ואחר כך בקול גדול) לדרוש עצמאות, רוב היהודים עודדו אותם ותמכו בהם.
הרבה יהודים ראו בכך שילוב מתבקש: ברוח משנתו של ז'בוטינסקי, הם ביקשו חירות לעצמם ואיחלו חירות לעמים הבלטיים. זכר הימים ההם עדיין טרי אצל העלית התרבותית בלטביה, ליטא ואסטוניה שמוקירה את העמידה היהודית לצד הדמוקרטיות הצעירות. בהקשר זה יש להוסיף שישראל הכירה באופן מיידי ועוד לפני ההתפרקות הפורמלית של ברית המועצות בעצמאות המדינות הבלטיות, וגם הצעד המבורך הזה הפך למרכיב שמאחד בינינו.
תושבים ללא אזרחות
בעשרות השנים שחלפו מאז היו העמים הבלטיים עסוקים בהישרדות. הקירבה של "הדוב הרוסי" ושאיפות הנקמה שלו מחד, והמשברים הכלכליים מאידך, היו לשני האיומים הגדולים עליהם. כדי להתגונן משניהם מיהרו המדינות הבלטיות להצטרף אל ברית נאט"ו ואל שורות האיחוד האירופי.
ההצטרפות אל המשפחה האירופית המשותפת נסכה בהן תחושת ביטחון, אך גם הולידה בעיה חדשה: חופש התנועה באיחוד האירופי קסם לצעירי המדינות הבלטיות ופיתה רבים מהם לעבור למדינות אחרות, גדולות ועשירות יותר. הסוגיה הדמוגרפית מהווה איום של ממש עבור לטביה, ליטא ואסטוניה. מלכתחילה מדובר בעמים קטנים מאוד, שלא מרגישים בנוח בשכנות לרוסיה הגדולה והעוצמתית. נהירת הצעירים מערבה החמירה את המצב, מה גם שרוב העוזבים היו משכילים, חרוצים ומלאי מרץ – בדיוק אותם אנשים שהיו אמורים לשאת על גבם את הכלכלה הבלטית.
אם לא די במיעוט האוכלוסייה ונטישת הצעירים, תוסיפו לסבך הדמוגרפי של המדינות הבלטיות את בעיית המיעוטים שמשתייכים ללאומים שונים, אבל רובם ככולם דוברי השפה הרוסית כשפת אם ונוטים להזדהות עם רוסיה ולראות בעין יפה את שאיפות ההתפשטות שלה.
המיעוטים (בעיקר היהודים, הפולנים והגרמנים) חיו במדינות הבלטיות גם בתקופת העצמאות הקצרה שלהן שבין שתי מלחמות העולם, ובעצם היו בשטחן מאז ומתמיד. אך בתקופה הסובייטית ובשנים שלטביה, ליטא ואסטוניה היו חלק מברית המועצות, השלטון המרכזי עודד את המעבר אליהן של תושבים מרוסיה גופא ומרפובליקות סובייטית אחרות. הרוסיפיקציה נשאה פרי: בשנת 1991, בבואם ליטול את העצמאות, העמים הבלטיים עדיין היוו רוב בארצותיהם, אבל היה זה רוב קטן ביותר. בלטביה המצב היה חמור במיוחד, משום שהלטבים היוו כמחצית מאוכלוסייתה.
כדי להתמודד עם הבעיה, המדינות הבלטיות החדשות נקטו בצעד קיצוני וחריג למדי – הן פשוט מנעו אזרחות ממאות אלפים בני המיעוט דובר הרוסית. בלטביה לבדה האזרחות נשללה מכ-700,000 איש – שליש מהאוכלוסייה – ואפילו היום, אף שמספרם הצטמצם עם השנים, הם מהווים כ-12 אחוזים מהאוכלוסייה.
התושבים שאינם אזרחים לא יכלו לעבוד ברשויות המדינה, ובעיקר לא היו רשאים להצביע. כך העמים הבלטיים הצליחו באופן שרירותי להבטיח את הרוב הלאומי הדרוש לשם הקמת מדינות לאום. רוסיה הייתה ונשארת המדינה היחידה שזועקת כנגד ההסדר הזה וטוענת שהוא מהווה אפליה בוטה כנגד המיעוטים.
המדינות הבלטיות מצידן ביססו את אי מתן האזרחות על נימוקים של עשיית צדק היסטורי. הן טענו, ובצדק, שצמיחת המיעוטים היא תולדה ישירה של הכיבוש הסובייטי, ושאזרחות נמנעת רק ממי שעברו למדינות הבלטיות בתקופה הסובייטית ומצאצאיהם.
ראוי גם לשים לב שההסדר החריג הזה קיבל גושפנקא מן האיחוד האירופי. השותפים של המדינות הבלטיות לאיחוד אולי לא רוו נחת מן הפגיעה בעקרונות הדמוקרטיים, אבל העדיפו לשתוק כי הבינו שבלי הצעד הזה העמים הבלטיים יפסיקו להיות רוב בבתיהם הלאומיים, ורוסיה תוכל למעשה להשפיע על דרכן של לטביה, ליטא ואסטוניה. גם הארגונים הבינלאומיים נאלצו לקבל את ההסדר הזה, על אף המחאות הקולניות של רוסיה.
יצירה של קבוצת "תושבים שאינם אזרחים" במדינות הבלטיות היא תקדים מעניין, שיכול להיות ישים במקומות נוספים בעולם. גם ישראל, שמתחבטת בשאלה מה יכול לקרות בעקבות סיפוח אפשרי של יהודה ושומרון, צריכה לזכור את התקדים הבלטי ואת הלקח שלו: במקרה של החלת החוק של מדינה כלשהי על שטח מסוים לא חייבים להעניק אזרחות לכל תושבי השטח הזה ואפילו יכולים להשאיר אותם ללא אזרחות כלל, כפי שעשו הלטבים, הליטאים והאסטונים למיעוטים שלהם.
לא מתנצלים
נוכח האמור לעיל, אין זה מפתיע שהמדינות הבלטיות של ימינו נבנו כמדינות לאום מובהקות, תוך התמקדות מרבית בהגנה על הזכויות הקולקטיביות של הרוב הלאומי. חוקותיהן של לטביה, ליטא ואסטוניה הרבה יותר נחרצות בהבלטת היסוד הלאומי מאשר חוק הלאום הישראלי. אף אחת מהן לא מרגישה צורך להתנצל על היותה מדינת לאום של עם אחד בלבד ועל הצבת יעדים שקשורים רק בעם זה.
הסדרי הלשון באותן מדינות מדגימים כי להבדיל מישראל המדינות הבלטיות לא מוטרדות מדי מזכויות המיעוטים. למרות אחוזים גבוהים ביותר של מיעוטים ששפת אמם רוסית, בכל שלוש המדינות הבלטיות יש שפת מדינה רשמית אחת בלבד, ולרוסית אין שום מעמד. יתרה מזאת, הרשויות במדינות האלה נאבקות כדי לדחוק את השפה הרוסית הן מן המרחב הציבורי והן מרשות הפרט. לאחרונה אסרו השלטונות הלטביים אפילו על מוסדות חינוך פרטיים ללמד בשפה הרוסית.
ייתכן ומדובר בצעד הכרחי עבור עם קטן שנואש להגן על שפתו, נוכח יריב דומיננטי שעושה שימוש בשפה הרוסית כדי להרחיב את השפעתו על לטביה הקטנה. אבל שתיקת האיחוד האירופי נוכח ההתנהלות הלטבית באה בניגוד גמור לניסיונות האיחוד להשפיע על ישראל שלא לחוקק את חוק הלאום, וזאת בשעה שהחוק הישראלי הרבה יותר דמוקרטי, שוויוני וידידותי למיעוטים מן ההסדרים הנהוגים במדינות הבלטיות.
סימפטיה מדינית
כך או אחרת, המדינות הבלטיות לא יכולות שלא להעריך את ההישג הישראלי של בניית מדינת לאום חזקה בתנאים בלתי אפשריים כמעט, קשים יותר מן המצב שלהן. משום כך הן מבינות טוב יותר ממדינות אירופיות גדולות את האתגרים שבפניהם ניצבת ישראל. מנהיגי צרפת או בריטניה לא יכולים לדמיין את עצמם "בנעלי ישראל", מנהיגי לטביה, ליטא ואסטוניה דווקא כן.
כפי שהסביר באוזני לפני כמה שנים שגריר לשעבר של אחת המדינות הבלטיות, "הסימפטיה שלנו לצדכם, אבל קשה לנו לצאת כנגד המדינות הדומיננטיות באיחוד האירופי". המדינות הבלטיות נוטות כבר עכשיו להצביע עם ישראל בארגונים הבינלאומיים, אפילו כאשר מנהיגות האיחוד האירופי אינן עושות זאת. אם נביא בחשבון את התלות של המדינות הבלטיות במנהיגות האיחוד כמו צרפת וגרמניה, נבין שזהו אומץ לב מדיני לא מבוטל.
ישראל צריכה לעודד את המגמה הזו ולהגביר את שיתוף הפעולה עם המדינות הבלטיות כדי לאפשר אימוץ נרחב יותר של עמדות ישראליות. אם ישראל תדע להביא כחיזוק למערכת הקשרים הזו גם את התמיכה האמריקאית, אז יתכן כי לטביה, ליטא ואסטוניה יגלו גם הן גישה נועזת יותר, ואולי אף יתקדמו לעבר אימוץ הגישה הישראלית ביחס לסוגיות כמו שטחי יהודה ושומרון והסכסוך הישראלי-ערבי.
גם לנו וגם להם יש אויבים – פה מתחיל הדימיון
אנחנו האויב שלהם – פה מסתיים הדימיון.
יהודי אשכנז במשך מאות שנים היו מעורבים בסכסוכים שלהם ותמיד בצד שנגד המקומיים.
העולים החדשים מהמדינות הבלטיות בשנות ה90 (כ100,000 איש) הם הם המיעוט העוין שהמדינות הבלטיות סרבו לתת לו אזרחות – ומדובר על טיהור אתני כנגד יהודים בדורנו בשנות ה90!
למפקד הצבא האדום שהם נלחמו נגדו כדי להשיג עצמאות בתום מלחה"ע הראשונה קראו ברונשטיין (שינה לטרוצקי).
לגנרל הרוסי השנוא שכבש אותם בתום מלחמת העולם השנייה קראו טשרניחובסקי.
הגיבורים שלהם הם הם רוצחי היהודים שרצחו בעצמם 95% מהיהודים בארצם.
80% מהאשכנזים הם רוסים (יוצאי ברה"מ שנות ה90 + יוצאי רוסיה מהימים של תחילת הציונות + יוצאי פולין שאף היא היתה בשליטה רוסית עד מלחמת העולם הראשונה + עולים ממדינות המערב שהגיעו למדינות המערב מאותה אימפריה רוסית).
יש ברוסיה ראש ממשלה יהודי (מדבדב) ואוליגרכים יהודים ובתי חב"ד – ומיליונים של רוסים עם קרובי משפחה בישראל. אין לנו מה לחפש במדינות הבלטיות – מה גם שמדובר במדינות עם הריבוי השלילי הגבוה בעולם – הכל שם ננטש ומוזנח.
פתאום כשנתניהו מצליח לעשות את מה שלא הצליחו קודמיו ולחזק קשרים עם מדינות עוינות-לשעבר, פתאום יוצאים מהחורים כל אלה שאוהבים ללחוץ ידיים עם אבו-מאזן ולבקר ביקור נימוסין בקבר של ערפאת, ומטיפים לו מוסר. אם מנהיגי המדינות הבלטיות הם יורשיהם של משתפי הפעולה הבלטים עם הנאצים, מדוע כל מלקקי המילקי בברלין אינם נרתעים מיורשיהם של הנאצים עצמם? ואם נתניהו מצליח לחזק את הקשרים גם עם מנהיגי המדינות הבלטיות ובוזמנית עם מנהיג רוסיה החזק והמשפיע למה זה צריך להפריע לאנשים פרו-ישראלים? אה, אולי זה מפריע להם רק בגלל שזה נתניהו שמצליח לעשות את זה ולא סתם מצליח אלא מצליח לעשות את זה למרות "אקיבוש" ולהוכיח ש"הבידוד המדיני" הוא איום סרק של חובבי אש"ף היהודים.
אני תמיד תוקף את נתניהו מימין על ההתרפסות וההתקפלות שלו – מי שלא תהיה תפסיק להאשים אותי בשמאלנות.
בשלושת המדינות הבלטיות יחד חיים כ6 מיליון מתוכם 2 מיליון ממוצא רוסי – אוכלוסיית רוסיה גדולה פי 25 (ויחד עם החברות של רוסיה פי 30) – עדיף להטות את הכף הרוסית (פוליטיקאים ודעת קהל) לטובת ישראל מאשר לסייע לאויביה.
יש לי כלל אצבע: ככל שהמגיב הוא יותר שמאל ככה הוא מתעקש שהוא יותר ימין וככה הוא מטפטף טיעונים רדודים יותר להוכחת ה"כישלונות" של ראש הממשלה. במצב שבו ראש הממשלה מצליח גם לשמור על יחסים טובים עם רוסיה וגם עם המדינות הבלטיות איזו משמעות יש לטענה "עדיף להטות את הכף הרוסית לטובת ישראל מאשר לסייע לאויביה"? ולמה המדינות הבלטיות הן "אויבות" של ישראל – מכיוון שהן לא מאפשרות לאיסלם להיכנס אליהן בדלת האחורית, בחסות "אינטלקטואלים שוחרי שלום"?
https://news.walla.co.il/item/3166168
https://www.kikar.co.il/284116.html
http://www.israeldefense.co.il/he/node/35422
היחס למדינות הבלטיות אכן לא קשור לקונפליקט בין השמאל לימין אלא קשור לזכרון השואה.
אפשר לוותר על חיבוק מאותן 3 מדינות זעירות לפחות כל עוד הן רואות ברוצחי היהודים גיבורים לאומיים.
לגבי הקישורים ששלחת – אתה פאטת… אתה מאמין לשקרים של עצמך:
הקישור הראשון שהצגת הוא מקרה של תבוסתנות אופיינית לנתניהו – מפגש עם פוטין שבעיקבותיו נתניהו סיפר על הישגים שלא היו ולא נבראו ושמיד אחריו מיליציות שיעיות ביצעו טיהור אתני ופשעי מלחמה בחצי מיליון בני בריתנו בצד הסורי של רמה"ג ואנחנו החרשנו.
נטשנו את בעלי בריתנו שנלחמו את מלחמתנו במשך חמש שנים ואיפשרנו שואה על גבולנו ממש. ובנוסף איפשרנו הפרת הסכם הפרדת הכוחות והשתלטות סורית על השטח המפורז (קוניטרה פסגת החרמון…).
גלי ההדף עוד יגיעו – אף אחד אף פעם במזה"ת לא יכרות איתנו יותר ברית.
נתניהו שיקר לגבי הישג שאין שם איראנים וחיזבאללה – שזה קשקוש מקושקש – מה זה משנה אם הרצח מתבצע ע"י לוחמים איראנים בפיקוד אסד או ע"י יחידות איראניות עבור אסד.
הקישור השני מתאר את נסיעתו של נתיהו למשחק מונדיאל שנתניהו ניסה לתת לו גוון ממלכתי ולספר על פגישות מדיניות שלא היו ולא נבראו – פוטין לעג לו בקבלת הפנים במסיבת העתונאים ואמר "ברוך הבא לרוסיה לטיולך הפרטי".
אנא התעלם מהטרול הביביסט, שתמיד תוקף את כל מי שמעלה טענות נגד ראש ממשלת ישראל (לא האיש הפרטי ששמו בנימין נתניהו, או אשתו, אלא בנימין נתניהו בתפקידו כראש ממשלת ישראל).
אותו טרול ביביסט תוקף אישית את המגיבים נגד ראש הממשלה, במיוחד את אלו מהימין, ללא כל הוכחות לטענות שלו, מוסיף קישורים למאמרי דעות וכתבות יח"צ ומציג אותם כהוכחות להצלחותיו של בנימין נתניהו. הדבר הכי מצחיק בו הוא שהטרול הזה מציג את עצמו כידען ומשכיל אבל כנראה שההשכלה האקדמית שלו היא בתחומים שאין בהם תועלת (מגדר / בלשנות / פילוסופיה / מדעי המדינה וכו'). מכיון שהוא עילג, אני תוהה אם יש לו בכלל השכלה אקדמית.
אגב, לי יש הרגשה שהטרול הוא דוקא שמאלני שפועל כנגד ראש הממשלה, משום שכל הטענות שלו, וכל "ההוכחות" שהוא מביא רק מביאות תגובות יותר קשות כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. כלומר – טרול שמאלני שפועל בהפוך על הפוך. רק הרגשה, אינני יודע מה האמת לגביו, וגם לא כל כך מעניין אותי. אני מעדיף לקרוא תגובות כמו שלך ושל מגיבים חכמים נוספים מהימין.
מרגש איך 2 המתחזים מהשמאל טופחים אחד לשני על הכתף. עבדו למתחזה השני וחוזר חלילה.
לא אתפלא אם 2 המתחזים מהשמאל הטופחים אחד לשני על הכתף הם מתחזה אחד בעל שתי כתפיים הטופח פעם על כתפו הימנית (או בלשונו – הכתף ה"ביביסטית") ופעם על כתפו השמאלית. אם תבדוק אחת לאחת את כל טענותיהם תגלה שמדובר בשקרים, מתוך הנחה שמגיבים שאינם ממומנים צריכים לעבוד לפרנסתם ואין להם זמן להזים כל שקר ושקר. ממש כמו ההנחה שמשפחת נתניהו לא יכולה לעסוק כל היום בהגשת תביעות לשון הרע נגד המעלילים עליה עלילות מרושעות ולכן אפשר להעליל עליה ללא הרף, בלי להסתכן יותר מדי.
ל-עלי עבדו
תודה.
הסבים שלנו ושל הרוסים דיממו יחד באותם שוחות ואותם טנקים בזמן שהסבים של אותם ליטאים ואסטונים הסגירו את היהודים שלהם לנאצים או רצחו אותם בעצמם והתגייסו ולחמו בשורות של הגרמנים.
לכן כשמדובר ביחסים בינם לרוסים ובינם למיעוט הרוסי אנחנו צריכים להיות לכל היותר נייטרליים. בטח שלא למכור להם נשק שישמש נגד הרוסים.. צריך להסביר להם הסימפטיה שלנו לצדכם, אבל קשה לנו לצאת נגד רוסיה…
המשטר הקומוניסטי הרוסי רצח מאות אלפי יהודים, גירש מאות אלפי יהודים לסיביר ולגולגים, סגר את כל בתי הכנסת, עינה עד מוות אלפי יהודים. הקומוניזם היה משטר רשע נורא ואכזרי דומה לנאצים. אם הבלטים היו מצליחים לעמוד מול הכיבוש הגרמני גם היהודים היו מצטרפים למלחמה הזו. בכל המדינות הכבושות היו מקומיים ששתפו פעולה עם הגרמנים הנאצים. אם הגרמנים היו משתלטים על רוסיה, הרוסים היו משתפים פעולה עם הגרמנים ללא בעיה. לא זה מה שמפריע לך, אלא ההצלחה של נתניהו. אין בעיה תמשיך לאכול את הלב.
מרקוס, רואים שאתה לא רוסי. פרט למקרים בודדים בתקופת סטאלין (משפט הרופאים) לא הייתה אנטישמיות ממשלתית, אנטישמיות מהעם זה סיפור אחר.
מרקוס הוא אולי לא רוסי, אבל אתה לא חסיד של האמת. ההיסטוריון הנודע ריצ'רד אוברי בספרו "מלחמתה של רוסיה" מתעד את אימת המהלכים האנטישמיים הממסדיים בתקופה הקומוניסטית ברוסיה:
http://www.zeevgalili.com/2010/05/8755
ללטביה יש גיבור לאומי בשם הרברט צוקורס.
מבצעי הירי בבורות הרצח בפונאר וביער רומבולה היו ליטאים ולטבים.
כמעט ולא נכחו גרמנים בגאיות הרצח האלו. הרצח בוצע ב"יוזמה מקומית" (מובן שבברכת הגרמנים, אבל זה לא קשור).
אז בואו לא נהפוך אותם לידידים פתאום. אינטרס משותף, בסדר. BFF ממש לא.
בעצם, כמו עם הגרמנים.
יוסי, מתי בקרת בפעם האחרונה בברלין? וכרגיל, השקרים. בפונאר את הרצח בצעו האיינזצגרופה מהס.ס. הגרמני, בסיוע תושבים מקומיים. לא זה מה שמפריע לך אלא ההצלחות של נתניהו, אז תמשיך לאכול את הלב
למרקוס או understatment אני מניח שהכוונה גם אליי ולכן אענה:
אני לא נוהג לטייל בברלין.
סבא שלי ז"ל עלה מגרמניה. אנחנו 4 ילדיו 12 נכדיו ו34 ניניו כן יירבו גאים כולנו לחיות בארץ למרות שלכולנו קיימת אופציה לדרכון גרמני-אירופי.
הביקורת שלי על נתניהו היא מימין.
כשאני מעביר ביקורת על נתניהו מימין אני לא מחזק את השמאל – זה דמגוגיה בגרוש!
למרקוס,
א. לא ביקרתי מעולם בברלין ונראה שגם לא אבקר. לא מסוגל לשמוע גרמנית מסביבי.
ב. בדוק את פשעי הליטאים והלאטבים במלחמת העולם השנייה. שיעור ההתנדבות ליחידות העזר לנאצים הייתה מהגבוהות (יותר מההולנדים ויותר מהאוקראינים).
ג. מה הקשר להצלחות או אי הצלחות של נתניהו? מה אתה קופץ כמו אוטומט? האם ההנהגות של ליטא ולאטביה החלו להכיר בפשעיהם באותה תקופה? אני לא שמעתי. אשמח אם תיידע אותי.
עבדו, אתה לא מימין, אתה חזק חזק מהשמאל. ומתודרך היטב . אינני מואס לא בשמאל ולא בתומכיו אלא במתחזים כמוך העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס
נראה שיש לנו ללמוד מהם יותר מאשר הם מאתנו
אם פוטין יפלוש לארצות הבלטיות, אני תורם (בלי נדר) ארגז פעולה של מא"ג לצבא הרוסי (שיבחר את הדגם המתאים). "היסטוריה כאובה" ביחס למדינות הבלטיות בשואה זה האנדר-סטייטמנט של השנה….
יכול להיות שהריאליזם המדיני מחייב אותו בקשר עם האנשים האלו, אבל במקרה שלהם צריך לקחת כדור נגד בחילה קודם…
אני מקווה שאתה לוקח כדור נגד בחילות גם כאשר אתה נוסע לגרמניה ואוסטריה או כאשר אתה רוכש מוצרי צריכה ממפעלים שעשקו ורצחו את אבותיך ואפילו לא טרחו לשנות את השם…
Understatement היקר,
תאר לך שהגרמנים היו מכריזים על יורגן טרופ, מדכא מרד גטו ורשה, כגיבור לאומי שנלחם בברה"מ.
תאר לך שהגרמנים מתייחסים לקברו של קברו של אריך אוטו פרידריך מיקס בבית הקברות הדרומי של העיר ויסבאדן (בירת מדינת הסן במרכז גרמניה) כ"קבר כבוד". שטנדרטנפיהרר (אלוף משנה) מיקס היה קצין בכיר באס־אס, ובין השאר היה אחראי על הטיפול ברכוש שהופקע מתושביה היהודים של העיר ויסבאדן. לפני כמה שנים הוחלט בעיר להעניק "קבר כבוד" גם לחבר אחר במפלגה הנאצית לשעבר – אדם הרברט, שתרם 80 אלף רייכסמארק למפלגה הנאצית. בנוסף לכך, פארק עירוני ליד התחנה המרכזית של ויסבאדן קרוי על שמו. ויש לא מעט נאצים אחרים אשר בעוד בקבריהם זוכים כיום לכבוד והוקרה במדינה שמממנת קרנות פרו-פלשתיניות ואנטי-ציוניות. עכשיו תמשיכו לספר לנו למה זה סוף העולם שנתניהו לא לוקח כדורים נגד בחילה כשהוא מבקר בליטא ה"נאצית".
understatement – אני לא נוסע לגרמניה ולא משתדל לא לקנות מוצרים גרמנים. יש לי סלידה פיזית מגרמנים. אם זה היה תלוי בי, אפילו לא הייתי עושה סתימות בשיניים מחומר תוצרת DEGUSSA הגרמנית, שהתמחתה ב"טיפול" בשיני זהב בעבר….
אני שמח לשמוע שעל אפרים זורוף ועלי הצליחו לעבוד ועליך לא.