פייק פיוס: חמאס ופת"ח לעולם לא יוכלו להגיע לפיוס אמיתי

בהלכה האסלאמית ישנה הבחנה בין "טלאק רג'עי", גירושין שאפשר לבטל אותם, ו"טלאק באא'ן" – גירושין סופיים שלא ניתן לבטלם. חכמי ההלכה האסלאמיים הכירו את המצב של כעס בין בני זוג שבמאמץ סביר ניתן לסיימו, להגיע לפיוס ולהשכין שלום מחודש ביניהם, ומנגד את המצב בו מטען המשקעים השליליים בין בני הזוג כבד מידי, ולכן אין לו שום אפשרות להתפייס. אחת הדרכים לחוש את המצב בין בני הזוג היא להקשיב לדברים שהם אומרים זה על זה, וגם ל"מוזיקה" המלווה את הדברים הנאמרים.

מאז שתנועת חמאס השתלטה על רצועת עזה ביוני 2007, כלומר לפני יותר מ-11 שנים, טוען כותב שורות אלה שהגירושין בין התנועות חמאס ופת"ח, בין השלטון בעזה והרשות הפלסטינית ובין המנהיגים – מחמוד עבאס מחד וחאלד משעל, איסמעיל הניה ויחיא סנואר מנגד – הם גירושין סופיים. לכן כל מאמצי הפיוס שמשקיעים פלסטינים ואחרים (בעיקר המצרים והירדנים) נכשלו, נכשלים וייכשלו. גם אם הצדדים אכן יגיעו להסכם פיוס, הסכם אולי יהיה אבל פיוס לא יהיה.

בין דת ללאום

הסיבות להיעדר האפשרות לפשרה בין שתי התנועות הן רבות ומתפרסות של כל שטחי החיים. מבחינה אידאולוגית, חמאס הוא הסניף הפלסטיני של תנועת "האחים המוסלמים", תנועה שהתנגדה נחרצות לרעיונות הלאומיות שחדרו לעולם הערבי מאז תחילת המאה העשרים, שכן "האחים המוסלמים" רואים בלאומיות מרד נגד האסלאם.

תומכי הלאומיות רואים בלאום ולא בדת את העיקר, ולכן אם אתה שייך ללאום הערבי אין זה חשוב אם אתה מוסלמי, נוצרי, דרוזי, עלווי או בן כל דת אחרת. "האחים המוסלמים" לעומת זאת, מאמינים ש"אללה הוא מחוז חפצנו, הנביא הוא הדוגמה לנו, הקוראן הוא החוקה שלנו, הג'יהאד הוא דרכנו והמוות למען אללה הוא הנשגבת שבתקוותינו".

שיקולים לאומיים הם יחסיים, נובעים מהמצב המשתנה ומשתנים יחד איתו. השיקולים הדתיים הם קבועים, מוחלטים ונובעים מדבריו הנצחיים של היושב במרומים. פת"ח כתנועה לאומית מעדכנת את עמדותיה על פי האפשרויות. כשנוסדה בשלהי שנות החמישים היא נועדה לחסל את ישראל בגבולות שנקבעו בעקבות מלחמת העצמאות.

כיום היא טוענת שהיא מוכנה לקבל את ישראל בגבולות ההם, ומטרתה היא לשחרר את השטחים שישראל כבשה בשנת 1967, כלומר יהודה ושומרון. חמאס לעומת זאת איננו רואה שום דרך להכשיר את מדינת ישראל, אפילו אם זו תהיה בגודל של בול על חוף תל-אביב.

גישת החמאס נובעת מהגישה המשולשת של האסלאם: 1. היהדות היא "דין באטל" – דת בטלה – ואין שום סיבה להקים מדינה עבור דת בטלה. 2. היהודים הם לא עם אלא קהילות ששייכות לכל עמי העולם, והם חייבים לחיות כ"אהל ד'ימה" – בני חסות מתחת שלטון האסלאם. לכן אין שום סיבה להקים מדינה לאנשים שאינם עם. 3. פלסטין היא ארץ מקודשת לכל המוסלמים בעולם, ואין לאף אחד רשות להסכים להוצאת שום חלק ממנה מתחום האסלאם ולהעניק אותו ליהודים.

לכן בבסיס האידאולוגי, תנועות חמאס ופת"ח מנוגדות באופן שאי אפשר לאחד אותן. המירב שניתן לעשות זה למצוא – או עדיף: להמציא – אג'נדה משותפת שעל בסיסה ניתן לבנות מסגרת רחבה וגמישה ששני הצדדים יוכלו לחיות בתוכה בלי להתקוטט יותר מידי. קיומה של המסגרת הזו מותנה ברצון וביכולת של הנהגות שני הצדדים לשבת זו עם זו ולהסכים על הדברים המשותפים.

מלחמת מילים

אם בודקים את ההיסטוריה של שני הארגונים מאז שתנועת חמאס נולדה בדצמבר 1987 מגלים שמספר הפעמים והמקרים שבהם שני הצדדים הסכימו על מסגרת משותפת הוא קטן מאוד, וברוב הגדול של הזמן שעבר – יותר משלושים שנה – היו שני הצדדים נפרדים זה מזה ועוינים זה לזה. אפילו השנאה לישראל והרצון לחסל אותה שאמורים היו לאחד את שתי התנועות, לא הצליחו לפייס בין שני הצדדים.

ההבדלים העמוקים בתרבות של שני הצדדים הומחשו לעין כל כאשר חתמו שני הצדדים על הסכם הפיוס בדצמבר 2017. בתצלום רואים היטב שאנשי פת"ח והרשות הפלסטינית לובשים עניבות ואילו אנשי חמאס אינם לובשים עניבות. הסיבה להבדל פשוטה: אנשי הפת"ח והרשות מנסים לשוות לעצמם תדמית מודרנית עם נגיעה מערבית, ואילו אנשי חמאס מסרבים להיגרר אחרי תרבות המערב, שבראייתם היא אנטי אסלאמית במהותה. זו אחת מסיבות העומק לכך שהסכם היה אבל פיוס לא היה.

כדי להבין לעומק את הפער בין שני הצדדים, ניתן לעקוב אחרי חלק מן הפרסומים בתקשורת הערבית בעת האחרונה. בעת כתיבת שורות אלה מופיע באתר Palestine-info המזוהה עם חמאס, ידיעה ראשית על תינוק בעזה שמת בגלל שמשרד הבריאות של הרשות הפלסטינית ברמאללה סירב להקצות סכום של שלושים אלף דולר לטיפול שהיה יכול להצילו.

הידיעה מלווה בתצלום גדול של התינוק עוד כשהיה בין החיים, והמשתמע ממנה הוא שמי שאחראי על הרג ילדים בעזה הוא לא רק ישראל אלא הרשות הפלסטינית. ברקע קיים המידע על השחיתות הכספית של ראשי הרשות, והמסר המשתמע הוא שראשי הרשות מעדיפים לשמור בחשבונות הבנקים שלהם בשוויץ את המיליונים הרבים שגזלו מהציבור ולא להוציא סכום פעוט כדי להציל תינוק פלסטיני ממוות.

באפריל 2017 אמר מרואן אבו ראס, חבר המועצה המחוקקת הפלסטינית מטעם חמאס אל מול המצלמות את הדברים הבאים:

אם עבאס לא רוצה את עזה אז שלא ייקח גרוש אחד מעזה. הם (אנשי הרשות) אומרים: 'או שתיקחו את עזה כולה או שתעזבו אותה לגמרי'. אז למה אתה לוקח את הכספים שלנו?..יש (ברש"פ) מערכת תקשורתית כוזבת הממציאה שקרים לעם ולאומה, מזייפת עובדות…ועוד קבוצה, אשר תמורת מחיר עיצבו עמדות בוגדניות כלפי העם הזה. עבאס הציב את עצמו בדרגות הגבוהות ביותר של הבגידה ושיתוף הפעולה (עם הציונים). הוא גזר על עצמו ועל דרכו חיסול וודאי והסתלקות מהעם שלנו, שכן כל מה שהוא עושה זה בגידה ושיתוף פעולה עם האויבים. חובה להעמיד את עבאס למשפט עממי, על פי החוק, במרכז עזה ולהכריז שגזר הדין שלו הוא מוות בתליה מול עמו בגלל שהוא הבוגד הגדול ביותר שידעה הבעיה הפלסטינית"

גם הצד השני, הרשות הפלסטינית, איננה בוחלת במילים כשמדובר בחמאס. במרץ 2018 הגיעו לעזה ראש הממשלה הפלסטיני ראמי חמדאללה וראש ארגוני הביטחון שלו, מאג'ד פרג'. מיד עם כניסתם לרצועה התפוצץ ליד רכבם מטען חבלה שפגע בהם קלות. עבאס אמר על אנשי חמאס בעקבות האירוע:

המדיניות הזו (רצח פוליטיקאים) נולדה איתם, הומצאה בליבם ולכן אנחנו אומרים: 'הדבר לא יעבור (ללא תגובה). לכן כשהם אומרים: 'אנחנו חוקרים או לא חוקרים', אנחנו אומרים: 'אנחנו לא רוצים מהם שום חקירה ושום מידע, כי אנחנו יודעים היטב שהם, תנועת חמאס, הם אלו שעמדו מאחורי התקרית הזו וביצעו אותו בשפלות ובנבזות מלאה"

תהום פעורה

דוברי הרשות מאשימים את אנשי חמאס בבגידה בבעיה הפלסטינית בעצם העובדה שפילגו את השטח הפלסטיני לשניים, עזה והגדה, ונתנו לישראל את התירוץ הקבוע להתנגד להקמת מדינה פלסטינית שתהפוך לחמאסטן נוספת ביהודה ושומרון אחרי מה שקרה בעזה.

חמאס מאשים את הרש"פ ברצון להתפייסות רק כדי להשתלט על הנשק של חמאס ולהסגיר אותו לישראל, למרות שזה נשק האמור לשחרר את פלסטין. חמאס מתנגד באופן נחרץ להפקיד את תיק הביטחון בעזה בידי רמאללה בכל הסכם התפייסות, שכן אנשי חמאס חוששים ששיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל והרש"פ יחייב את חיסול ארסנל הטילים של חמאס, העברת מידע על מנהרות ואולי אף הרס שלהן, על פי דרישת ישראל.

המשמעות של התפייסות פלסטינית על פי התנאים של הרש"פ היא שתנועת חמאס מתפרקת מכל הנכסים – הצבאיים והמדיניים – שצברה במהלך השנים, ונשארת עם התקווה לזכות בבחירות הבאות לפרלמנט הפלסטיני ולנשיאות הרשות.

אלא שבחמאס זוכרים היטב מה שקרה בעקבות ניצחון התנועה במרבית מושבי הרשות המחוקקת בינואר 2006: הם זכו והרכיבו ממשלה עם שרים מטעמם, אבל אנשי אש"ף לא פינו את המשרדים. בחמאס חוששים שזה יהיה התסריט גם אם הם ינצחו שוב בבחירות: הם יזכו בבחירות אבל לא במשרות.

המסקנה מכל האמור לעיל היא שיותר מידי דם רע זורם בעורקי הסכסוך בין אש"ף וחמאס. יותר מידי משקעים אישיים, אידיאולוגיים, דתיים ותרבותיים מעיקים על האנשים ומקשים על מציאת בסיס משותף שעליו ניתן יהיה לבסס התפייסות ואיחוד משותף.

כל מי שמדבר על הסכם פיוס בטווח הנראה לעין עושה זאת מתוך התעלמות מעומק התהום הפעורה בין שתי התנועות ומנהיגיהן. ולכן המסקנה שלי, שהגעתי אליה כבר בשנת 2007 לאחר שחמאס השתלט על עזה, היא שאולי ייחתם הסכם פיוס, אבל הוא יהיה רק הסכם שערכו יהיה כמחיר הנייר שעליו הוא הודפס.

פיוס אמיתי לא יהיה בין שתי התנועות כל עוד הן נראות כפי שהן נראות כיום. רק אם בעתיד הרחוק יחול שינוי דרסטי ועמוק בארגונים הללו, באידיאולוגיה המניעה אותם ובתרבות העומדת ברקע, אז אולי הם יגיעו ליכולת לגשר על הפערים ביניהם.

והערה על איראן

בתחילת השבוע הדיח הפרלמנט האיראני את שר הכלכלה מסעוד כרבסיאן בשל "כישלונו לנהל את כלכלת המדינה" על רקע הסנקציות האמריקניות המתהדקות, צניחת ערך המטבע, עליית האבטלה, ובריחת חברות בינלאומיות מאיראן. ביום שלישי השבוע הכריז הנשיא חסן רוחאני כי "רבים באיראן איבדו את האמון בעתיד הרפובליקה האסלאמית ויש להם ספק באשר לכוח שלה".

בינתיים בסוריה איראן משדרת עסקים כרגיל, עם הסכם הגנה הדדית שנחתם בין טהרן ודמשק. חיילים איראנים מתבססים בסוריה, ואפילו הרוסים חדלו לדבר על יציאת "הכוחות הזרים". אלא שכאשר העניינים בחצר האחורית של משטר האייתוללות מסתבכים, קרוב היום שחיילי איראן יעזבו את סוריה כדי להגן על ראשי השלטון באיראן מפני הסכינים של אלה ש"אבדו את האמון בעתיד הרפובליקה האסלאמית".

לחצו כאן לכל הטורים של ד”ר מרדכי קידר