פרשת כי-תבוא: כיצד ומדוע נכתבת התורה?

נאום המצוות הגדול של משה מגיע השבת לסיומו בסגירת מעגל מעניינת. כזכור, לפני שהתחיל משה להרצות את החוקים הוא האריך בנאומי שכנוע ועידוד על שמירתם, ואז – מיד לפני שהתחיל לספר את תוכנם של החוקים, הוא אומר (יא, כו-כט):

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה… וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל.

כעת, עם סיומו של נאום המצוות – נסגר המעגל, ומשה מצווה בפירוט על פרטי המעמד שיתרחש בהר גריזים והר עיבל – השבטים יתחלקו לשתי קבוצות העומדות על שני ההרים (כז, יא-יג), תוכרז מארה על ראשו של המבצע מעשים שונים, והעם עונים "אָמֵן" (שם, טו-כו), ולאחר מכן ניתן טקסט ארוך (פרק כח) המתאר את הברכות (הקצרות) והקללות (הארוכות) שיחולו באם ישמרו ישראל את הברית או יפרו אותה, בהתאמה.

מעמד הכרזת הברכה והקללה נרמז, אם כן, עוד קודם שבאו כל חוקי הברית, אולם כעת נוסף אלמנט שעליו משה לא רמז לפני כן – כתיבת התורה (כז, ד-ח):

וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד… וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב.

אנחנו כל כך רגילים לתפוס את התורה כספר, כטקסט כתוב, שהציווי הזה כלל לא מפתיע אותנו. אולם אם נתבונן באירועי הכתיבה השונים בתורה נגלה שזה בכלל לא דבר מובן מאליו. מחוץ לחוקיו של משנה-תורה, שבו אנו דנים כעת, מעטים הם אירועי הכתיבה של חוקי התורה. את לוחות האבן שמקבל משה בהר – כותב ה' (שמות לב, טו-טז), ואילו משה עצמו כותב רק את ספר הברית (שמות כד, ד-ז). חוקים אחרים – שכוללים למעשה את רוב רובם של חוקי התורה – כלל לא נכתבים.

לעומת מיעוט כתיבת-חוקים בשאר התורה, אנו דווקא כן מוצאים אירועי כתיבה אחרים וציוויים לכתוב כל מיני טקסטים – אך לא את החוקים: שמות הנשיאים נכתבים על מטותיהם לאחר מעשה קרח, שמות השבטים – על האבנים שנושא עליו אהרן, ו"קדש לה'" – על הציץ; משה כותב את מסעות ישראל, את מחיית עמלק ואת שירת האזינו, ושבועת הסוטה נכתבת ומיד נמחית על המים.

כדי שלא נשכח

בין תפיסתנו את התורה כספר כתוב לבין מיעוט הציוויים לכתוב אותה (עד לספר-דברים) אכן קיים פער, אך קודם כל עלינו לשאול שאלה בסיסית אפילו יותר – למה בכלל לכתוב? תפיסה רווחת למדי גורסת כי מעת שחששו לשכחתה של התורה שבעל-פה – החלו לכתוב אותה. בדומה, ניתן להציע, נכתבו חוקי התורה כדי שלא יישכחו. התפיסה הזו נראית הגיונית, אבל בתורה עצמה יש לה רק מעט תימוכין.

אכן, בכמה מקומות בתורה הכתיבה מתבצעת, כפי שהצענו, לשם זכרון, כתיבה שבה הכתב הוא רק אמצעי משני לצד המסירה בעל-פה, אמצעי שנועד לתחזק את הזכרון כדי שלא יאבד. מקרים בולטים מעין אלו הם כתיבת מחיית עמלק או כתיבת שירת האזינו – במחיית עמלק נאמר (שמות יז, יד) "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ", ובשירת האזינו (דברים לא, יט) "כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם". בשני המקרים שמים את הטקסט באזניו או בפיו של הנמען, והוא אמור ללמוד אותו ולזכרו – הכתב משמש רק אמצעי נוסף למניעת השכחה, לצד הלימוד על-פה.

כתיבה אחרת מיועדת לסוג אחר של זכרון – שמות השבטים נכתבים על אבנים בלבושיו של אהרן (שמות כח, ט) והוא נושא "אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן" (שם יב). אולם לזכרון זה יש ערך סגולי נוסף – אין מדובר בזכרון למניעת-שכחה, אלא בזכירה אקטיבית, הנכחה של ישראל לפני ה'. מטרה זו של הכתיבה מעוררת אותנו אל כתיבות המשמשות באופן דומה – בשבועת הסוטה ובכתיבת שמות הנשיאים על המטות לאחר כשלון קרח ועדתו משמש הכתב ככלי פלאי-מאגי, האמור להכריע בין צדיק לרשע. השמות שנכתבים על המטות (במדבר יז, יז) מכניסים את האדם ששמו כתוב עליהם למשפט האל, בציפייה שיבחר במטה ששמם עליו וכך יבטא את בחירתו בהם עצמם; גם טקס הסוטה משתמש במעשה הכתיבה כדי להנכיח את המילים ולהפוך אותן לאובייקט פיזי – כזה שניתן להשקות בו את האישה, וכשהוא נכנס לתוכה – לבצע באמצעותו את הבדיקה המאגית. במקרים אלו הכתיבה מנכיחה ויוצרת ממשות, כפי שנדרש במבדק מאגי.

מטרתם של כתבים אחרים הנזכרים בתורה, לעומת זאת, כלל לא נתפרשה. משה כותב את מסעות בני ישראל (במדבר לג, ב), אלדד ומידד היו "בַּכְּתֻבִים" (במדבר יא, כו – אולי הכוונה לרשימת שמות?), ואפילו ה' בעצמו כתב בספר את שמו של משה (שמות לב, לב) – ספר שהצית את דמיונם של מדרשים רבים, כיוון שתוכנו לא ממש רמוז. העובדה שה' עצמו כותב ספר – ספר שהוא אומר עליו "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי" (שם לג), לצד כתיבתו את לוחות האבנים, מלמדת שלכתיבה יש כוח ומשמעות רבה: באמצעות הספר הוא יכול לגמול לצדיקים ולהעניש את החוטאים לו.

שני כתובים שהם אחד

סקרנו עתה מגוון חומרים כתובים הנזכרים בתורה, אולם חוקים כתובים, שעימם התחלנו, נמצאים רק מסביב לברית חורב/סיני – לוחות האבנים וספר הברית. מטרת כתיבתם של אלו מפורשת (שמות לד, כז):

כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל.

מטרת הכתיבה, כפי שנאמר כאן, היא כריתת ברית. הכתיבה נועדה למעמד כריתת הברית, משום שבמעמד כזה יש צורך לא רק בנוכחות העם אלא גם בנוכחות הפיזית של החוק. כתיבתם של החוקים, כמו כתיבתם של שמות לפני ה' – על מטות הנשיאים או על כתפות אהרן, ואפילו בספרו של ה' עצמו – מנכיחה את קיומם ויוצרת אובייקט קונקרטי שהחוקים קשורים בו, אובייקט שיכול להיות נוכח בכריתת הברית בדיוק כמו האנשים הבאים בברית.

ועתה אנו שבים אל חוקת משנה-התורה. בחוקה זו הכתב משמש לא רק באירועי כריתת ברית, כמו האירוע בהר עיבל שבו פתחנו את דברינו, אלא גם ביומיום: כדי לגרש את אשתו אדם נדרש לכתוב "סֵפֶר כְּרִיתֻת" (דברים כד, א), מה שמבטא את התלות בכתב במערכת החוק הרשמית, ואפילו חוקי ה' נכתבים בהקשר יומיומי – על מזוזות הבתים (ו, ט), והמלך מצווה אף הוא לכתוב לו "אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר" (יז, יח). החוקים, אפוא, נכתבים גם מחוץ להקשר הישיר של כריתת ברית. מה באה חוקת משנה-התורה לחדש בכך?

כזכור, ראינו את תפקידיו של הכתב הן כהנכחה של הטקסט, הנדרשת עבור כריתת-ברית או פעולה-מאגית, והן כאמצעי גיבוי לזכרון. נראה כי בחוק של משנה-התורה מתלכדים שני התפקידים הללו לתפקיד אחד: התורה נכתבת מתוך מטרה ברורה שתיקרא "נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם" (לא, יא), כתזכורת חוזרת ונשנית, אך היא נכתבת גם בהר עיבל על מצבות-אבן, בלי מטרה תזכורתית, וכחלק מכריתת הברית.

לצד הכתיבה הפומבית, שאיחדה את שתי המטרות, כותב גם כל אדם את דברי התורה על מזוזות ביתו, ומלמד אותם לבניו ולעצמו. כתיבה זו, הבאה לצד פעולת שינון ולימוד, מלמדת על חידושו של משנה-התורה: התורה מנכיחה את עצמה במרחב היומיומי, כך שכתיבתה אינה משמשת רק את הזכרון, אלא פועלת לצדו כדי להפוך את התורה לתוכן נוכח באופן קונקרטי, אך גם חי ופועם בלבות הישראלים.

כאן עוברת התורה מטמורפוזה – היא לא חרותה יותר בתוך האבן בכתב אלהי, שקועה באמצעי החומרי שמטרתו להנכיח את דברי ה', אלא כתובה על גבי סיד בידי-אדם. כאן, בשכבה חיצונית יותר של האבן, כשהיא נאמרת ונלמדת בפיות בני-ישראל, הופכת התורה לטקסט חי, לטקסט הראשון בהיסטוריה שעומד במרכז חייה של אומה, מנחה אותם, חי בקרבם ומחייה אותם.