פרשת נצבים: על הסכמים, שמות ונקודות

שנה כלתה ושנה באה, וגם סבב קריאת התורה שלנו קרב אל סיומו. רגעי הסוף של התורה מלאים ברגעי סיום: משה מברך את ישראל, מנחיל להם שירה שתעמוד כעדות, כותב את התורה ומוסר אותה לכהנים הלויים. לפני כן, בפרשה שלנו, הוא מתאר את סיום חוזה הברית הגדול שליווה אותנו כמעט חודשיים: ספר משנה-תורה.

סיומו של החוזה הארוך, שבו ישראל מחויבים לשמור את ברית ה' – החוקים שהנחיל להם על ידי משה, לווה בברכה וקללה מפורטות שיבואו על העם אם יקיים את האמור בספר או יפר אותו, בהתאמה. חוזה ברית כזה, שבו מפורטות ההתחייבויות של העם כלפי הריבון – ה' – ולאחר מכן מובאות ברכה וקללה שהערב לקיומה הוא האל, בנוי בדגם הקבוע לחוזים בין אימפריה למדינת-חסות במזרח-הקדום.

בחוזה כזה היתה הממלכה הקטנה מתחייבת לפני האימפריה שלא להתמרד נגד המלך או יורשו, והאלים היו ערבים לקיום החוזה – הפרה שלו תגרור קללות ומארות מידם. חוזה מפורסם שכזה נחתם במאה השביעית לפנה"ס בין ממלכת מדי (באיראן של ימינו) לבין אסרחדון מלך אשור, תוך הבטחת נאמנות מצד מדי גם לבנו של אסרחדון – אשורבניפל. החוזה מכיל נוסחות שמצינו במקרא, למשל אחת הקללות שיוטלו על המדיים אם ימרדו באשור תהיה שישבות מהם תנור וריחיים, בדומה לדברי ירמיהו (כה, י): "וְהַאֲבַדְתִּי מֵהֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל רֵחַיִם וְאוֹר נֵר". יש שהציעו לקרוא, לפיכך, 'אוּר [תָּ]נֻר' במקום "אוֹר נֵר".

משנה-תורה וחוזי-הברית דומים אפוא במבנה שלהם, במטבעות-לשון מיוחדים ואפילו במטרתם הכללית – שמירת נאמנות העם כלפי הריבון. ההבדל העיקרי ביניהם נעוץ בזהות הריבון והאלים: בחוזה אשוּרי האימפריה היא הריבון והאלים הם רק הערבים לביצוע הקללות, ואילו בתורה – ה' הוא גם הריבון וגם האל הבלעדי המזמן את הקללות. הוא הדיין, היודע ועד. הדמיון וההשוואה לחוזים האשוריים או החתיים הניבה תובנות רבות לאורך שנות המחקר, עזרה ליישב מספר קשיים בטקסט, ואם אכן פרשתנו הינה חתימת חוזה מעין זה – היא גם עשויה להבהיר לנו כמה מקראות נוספים.

הוא אשר אסור לומר את שמו

במהלך חתימת החוזה, לדוגמה, מזהיר משה את העם מפני "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (כט, יז), כלומר, אדם שיאמר בלבו "שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ" (שם, יח). אדם כזה, שכבר בעת מעמד הברית, חתימת החוזה, אינו מתכוון לקיים אותו, ייענש בחומרה (שם, יט): "וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה, וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם". מחיית השם מוכרת לנו ממקומות אחרים בתורה – הן מקובץ החוקים שאנחנו נמצאים בו, שמצווה על הייבום כדי להקים זרע לאח שמת "וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל" (כה, ו), וכן "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שם, יט), והן מסיפורים אחרים. משה, למשל, מבקש מה' לאחר חטא העגל (שמות לב, לב): "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ," ונענה בתגובה – "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי."

מה פשר מחיית השם? במובן הפשוט, השם הוא ייצוג של האדם, ומחיקה טוטאלית של האדם כוללת גם מחיקה של כל זכר שלו, כולל שמו. עונש כזה הוטל, למשל, על הרוסטראטוס, בן המאה הרביעית לפנה"ס, שהצית את מקדש ארטמיס בעיר אפסוס (מערב טורקיה) אך ורק כדי להתפרסם. עונשו היה ששמו יימחה ולא יוזכר עוד לעולם, וכך הענישה תהיה אפקטיבית – הוא לא יזכה לפרסום שאליו ייחל. העונש, כמובן, לא צלח, שכן אנו יודעים את שמו…

אולם כאן, בחוזה הברית שלנו, לא מדובר על אדם כמו הרוסטראטוס שמבצע עבירת ראווה, ושאליו מותאם עונש כזה, אלא להיפך – דווקא מי שמתכנן להפר את הברית בסתר הוא שתחול עליו הקללה ושמו יימחה. פשר מחיית-השם טמון אפוא בהשוואה לחוזים קדומים. בחוזים רבים ממסופוטמיה שהופרו היו רגילים למחוק את שמו של מפר החוזה, וכך לציין את ביטולו. הפורענות של מחיית השם, אם כן, מציינת כי האדם הפר את החוזה, ולכן יישא בכל התוצאות של הכתוב בו – "כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה". מחיית השם אינה מן החוזה בלבד, אלא "מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם", שכן כל הארץ מחויבת בקיום הברית עם ה'.

בכך אפשר שנמצא הסבר לבקשתו של משה שהזכרנו קודם (שמות לב לב) "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ": בשטרות ובחוזים רבים ממסופוטמיה היה הסופר הכותב את החוזה חותם את שמו בתחתית, כאות למי שתיעד את העסקה, וכך הפך אותה לרשמית ולתקֵפה. אפשר שבקשתו של משה למחות את שמו מהספר שה' כתב רומזת לכך: משה חתום על ביצוע הברית בין ה' לישראל, ומעתה, כשהופרה, הוא זה שיש למחות את שמו, ולא עם-ישראל. מנהג דומה נוסף מסביר את שבירת הלוחות בידי משה – כשהיו מופרים חוזים שנכתבו על לוחות חרס וטין, כרגיל במסופוטמיה, נהגו לשבור את הלוח שעליו נכתבו, ובדומה – משה שובר את הלוחות לעיני ישראל.

תעלומת הנקודות

אולם מהשוואה למנהגים הקדומים שנהגו בחוזים אפשר אף שיימצא פתרון לאחת התעלומות הגדולות בתורה שנמצאת בפרשתנו – הנקודות מעל האותיות. בפסוק "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (כט, כח) מופיעות בספרי התורה נקודות מעל המלים "לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" (ובחלק מן הספרים גם נקודה על המילה "עַד"), שהתמיהו חכמים ופרשנים רבים. משמעו של הפסוק, לפי הפירושים הקלאסיים, רומז לנאמר קודם לכן, על אדם שיעשה מעשה בסתר, והתורה מודיעה – מעשי הסתר לה' אלהינו, והוא ישלם את עונשו של המפר את הברית בסתר, אבל "הַנִּגְלֹת" הן על אחריותם של העם והם ממונים על ענישתם.

בספרים קדומים נקודות על גבי הטקסט סימנו כמה משמעויות: פעמים שמשמען היה הערה הממתינה בשוליים, פעמים שהן סימנו קריאה שונה למילה. לעתים סומן שם ה' בנקודות, ולפעמים היו הנקודות סימן לתיקון או מחיקה של האותיות שמתחתן. אצלנו התפרשו הנקודות בפרשנות הקלאסית בהתאם לפירוש התולה את  "הַנִּסְתָּרֹת… וְהַנִּגְלֹת" במעשי הסתר והגלוי, וכחלק מהענישה של ה' על מעשי הסתר – "לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן… ונעשו ערבים זה לזה" (רש"י).

אולם המחקר המודרני סיפק הצעה נוספת. בחוזים החתיים נהוג היה לשמור שני עותקים של החוזה – אחד מונח בפני האלים במקדש, עותק מוסתר ושמור, והשני היה גלוי וחשוף לכל. גם במסמכים משפטיים במקרא נשמרה החלוקה הזו. למשל בשטר הקניין שעורך ירמיהו על שדה דודו בענתות, קיים חלק חתום (כלומר, סגור ואטום) וחלק גלוי (ירמיהו לב, יא); החלק החתום והמוסתר וידא שאין איש משנה את השטר הגלוי – התרמית תתגלה כאשר העותק המוסתר, הבלתי-נגוע, ייחשף. בהתאם לכך הוצע על ידי מספר חוקרים לראות ב"הַנִּסְתָּרֹת… וְהַנִּגְלֹת" שני עותקים של החוזה – אחד עומד בפני ה', נסתר, כמו הספר שמשה ביקש להימחות ממנו, ואחד הוא התורה העומדת לפני העם. שתי התורות, שני החוזים, זהים זה לזה, וה' יודע ועד.

מה תפקידן של הנקודות, אם כך? ניתן להציע כי הנקודות הן אכן, כנהוג בספרים קדומים – סימני מחיקה. בניקוד המלים "לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" מסמנת התורה "כאן צריך למחוק", לאמור – במקרה של הפרת הברית, העותק שלפנינו, "הַנִּגְלֹת", יציין את מחיית שמו של מפר הברית מהחוזה – 'מחק כאן'.

ואולי להיפך – התורה שלנו היא היא העותק הנסתר, זה שנמצא לפני ה'. לפי האמור בה, היא נכתבה בידי משה ונמסרה "אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה'" (לא, ט), ומשמע שהיא הונחה בארון, מול ה', למשמרת, כמו עותק נסתר של חוזה. כמה נקודות קטנות ועלומות אולי מלמדות אותנו, אם כך, שהתורה שלפנינו היא לא סתם עותק של דבר ה', אלא הספר הנסתר, ספרו של ה'; ובספרו של ה', המסומנים בחתימתם על הברית הם כל דורות ישראל – "לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם".