"אפרים קישון היה שמח לראות את ישראל חזקה ומבוססת"

אני פוגש את ד"ר רפי קישון מספר ימים לאחר ציון יום השנה ה-13 למותו של אביו. אפרים קישון היה אמור לחגוג השנה את יום הולדתו ה-94, ובנו רפי חש את המחסור. "למרות שאבי היה עסוק מאוד והרגיל אותי למנות מדודות של תשומת לב הורית, האמת היא שאני מתגעגע מאוד", הוא אומר בשיחה מיוחדת עם 'מידה'.

אנחנו פוגשים את ד"ר קישון במרפאת החיות הצבעונית שלו ברמת אביב. בין החתולים והכלבים שבאים הולכים, המדפים עמוסים בתמונות ומזכרות, וגם קישון עצמו שולף מן הזיכרון ציטוטים ופסקאות שלמות מכתבי אבא. חייו של אפרים קישון יכולים לשמש השראה לאינספור ספרים וסרטים, אך נדמה שכל שיחה עליהם מתחילה באותה נקודה. "השואה ללא ספק הייתה האירוע שעיצב יותר מכל את דמותו של אבי", אומר רפי. "זה היה האירוע המכריע והדומיננטי שרדף אותו עד סוף ימיו. זה היה בעצם השיעור הראשון שאבי למד על טבע האדם והחברה האנושית, והוא הצליח לשרוד אותו למרות הכל".

על פי רפי, זרעי ההומור הקישוני המוכר והמזוהה כל כך עם ישראל כל כך נטמנו למעשה עוד בהונגריה. "ההומור הייחודי של אבא נבע מזה שהוא עבר כל כך הרבה דברים בגיל צעיר. ההומור ההונגרי בכלל נחשב באופן מסורתי למשובח ואנין, ובמיוחד ההומור של יהודי הונגריה שהיו תמיד קבוצה קטנה ונרדפת בתוך העם ההונגרי".

עם תום מלחמת העולם השנייה ואחרי ששרד את השואה בתושייה רבה, אפרים קישון החליט בתחילה להישאר בהונגריה, שם קיבל שיעור נוסף בניסויים בבני אדם תחת השלטון הקומוניסטי. קישון התחיל לכתוב בעיתון הומוריסטי ידוע, אך בשל הפיקוח ההדוק של הקומיסרים מטעם השלטון נמנע ממנו לבקר את המשטר והוא נאלץ להתמקד בהומור כללי על חיי האדם הקטן והסיטואציות עמן הוא מתמודד ביום יום. "הקומוניזם למעשה הכריח אותו להתמחות בצד הזה של החיים, להסתכל על החברה מהצד ולחרוט בזיכרון כל פרט קטן כמו סיינפלד או וודי אלן. זאת אותה ראייה על החיים", מספר רפי.

כישורים אלה גם סייעו לקישון לעשות את המעבר התרבותי החד מהונגריה הקרירה והמסודרת לישראל הצעירה והכאוטית, והמפגש עם המזרח התיכון היה מהיר ומיידי. "אבי הגיע לארץ במאי 1949. כשהגיעה אוניית העולים לנמל חיפה, אף אחד לא היה שם לקבל את פניהם. הסתבר שהפקיד ההסתדרותי שהיה צריך להיות שם נזכר שיש לו סידורים ונעלם", אומר רפי.

כשהפקיד סוף סוף חזר אחרי כמה שעות, הוא קיבל את העולים בחיפזון והתחיל לרשום אותם. "אבי נולד בשם פֶרֶנץ הופמן. אחרי המלחמה הוא רצה שם הונגרי ולקח את השם הונט אבל בחבורה שלו היה עוד פֶרֶנץ הונט מבוגר ממנו, אז לאבי קראו הונט הקטן: קיש-הונט. עד היום בספרים שיוצאים לאור בהונגריה כתוב פֶרֶנץ קישהונט. כשפקיד ההסתדרות שמע את השם פֶרֶנץ הוא הוא מיד שינה לאפרים, ואמר שאין דבר כזה קישהונט, וכך הפך לקישון. כבר בנקודה הזו אבא ידע שהוא והמדינה החדשה הולכים לכתוב הרבה הומור ביחד".

לדברי ד"ר קישון, אביו אמנם נולד למשפחה יהודית, אבל בבית לא למדו עברית או תנ"ך. כשחגג בר מצווה סבו וסבתו ביקשו שיעלה לתורה, אז הרב כתב לו את הדרשה בתעתיק הונגרי והוא הקריא אותה מבלי לדעת בכלל מה הוא אומר. "לפני שהוא עלה לארץ הוא ברח יחד עם אמא שלי חווה לווינה והגיע שם למשרדי הסוכנות. למרות שהיו לו מסמכים הם חשדו בו שאינו יהודי בגלל שהיה גבוה ובלונדיני. המראה האירופאי עזר לו מאוד בתקופת השואה אבל עכשיו היה לו לרועץ. הם ביקשו ממנו שיגיד משהו בעברית אבל לא היה לו מושג, עד שלפתע חזר לו פסוק מהבר מצווה, שכנראה הציל את חייו".

תוך כמה שנים מעלייתו לארץ, אביך הפך לאחד הכותבים הפורים ביותר בשפה העברית. איך זה קרה?

"האמת שזה די מדהים שבתור עולה בן 25 הוא לא ידע מילה אחת בעברית, והיום נחשב לסופר העברי הנפוץ ביותר בעולם. כל הסופרים הגדולים האחרים ביחד – ש"י עגנון, עמוס עוז, דוד גרוסמן, א.ב. יהושע ואחרים, לא מגיעים ביחד לתפוצה שלו. בשנה הראשונה בארץ הוא פגש כותבים הונגריים שכתבו בעיתון 'אוי קלט'. הוא שם לב לתסכול שלהם שהם לא מגיעים לקהל נרחב, והבין שאם יכתוב בהונגרית הוא תמיד יישאר גלותי עם קהל קטן. לכן הוא החליט להסתער על השפה העברית. בצעד ראשון הוא למד את המילון בעל פה. פשוט ישב עם ספר וכתב  מילה מילה ואת הפירוש שלה. משם הוא גם למד את הביטויים התלמודיים שהיו שגורים בפיו בהמשך למרות שלא למד יהדות או תנ"ך בילדותו".

למרות שכאמור השתלט על המילה הכתובה לחלוטין בעזרת לימוד עצמי, דבר אחד תמיד הפריע לאפרים קישון גם בערוב ימיו. "כשאבי הגיע מהמעברה לקיבוץ כפר החורש שהוקם על ידי יוצאי הונגריה, הוא היה בטוח שככה מדברים עברית ולכן התאמץ לדבר כמוהם. המבטא ההונגרי נדבק והוא לא הצליח להשתחרר ממנו כל ימי חייו. בהתחלה לא ידעתי למה הוא היה כועס ונעלב כשצחקו על המבטא שלו, אבל אחר כך הבנתי שדווקא בגלל גאוותו הגדולה על למידת השפה בצורה כל כך טובה, המבטא הסגיר את הזרות שלו", רפי מתאר.

לידתו של סאלח שבתי

אותה מעברת שער עלייה ליד חיפה הייתה גם מקום המפגש הראשון של אפרים קישון עם העולים מארצות המזרח וצפון אפריקה. "הוא קיבל שם צריף קטן ביחד עם משפחה ממרוקו ותשעת ילדיהם הערניים. אלה דברים שלא הכירו באירופה, אבל בניגוד לרבים מיוצאי אירופה שהתנשאו וזלזלו בבני עדות המזרח ובתרבותם, אבא שלי ראה והבין שהם יהודים וציוניים בנפשם שתורמים למדינה ואוהבים אותה. הוא שם לב שיש להם מסורת ומנהגים משלהם. כמי שבעצמו חווה את הזלזול הזה כיהודי בהונגריה, הוא הרגיש שמשהו לא בסדר באופן שבו המדינה קולטת אותם". הביקורת הזאת על הממסד תפרוץ בהמשך ביצירתו.

אותו מפגש בין תרבויות היה המקום שבו נולדה היצירה אותה רפי קישון מגדיר כחשובה ביותר שכתב אביו – 'סאלח שבתי'. אבל גם סאלח היה צריך למצוא את האדם המתאים שיגלם אותו מול המצלמה ועל הבמות. "המפגש הראשון של אבא עם חיים טופול היה במרתף בית הדפוס של העיתון 'אומר'. טופול עבד שם כפועל דפוס ולא סבל את קישון הקפדן שהציק לו על כל פסיק. טופול והעובדים בדפוס היו אומרים לאבא שלי שיהיה בסדר, והוא ענה: "אני פה כבר מספיק שנים במדינת פרטצ'יה כדי לדעת שכשאומרים יהיה בסדר זה מתכון לאסון", רפי נזכר.

אמנם השחקן הצעיר טופול לא הסתדר בתחילה עם קישון היקה, אבל הוא עצמו הבין שההומור הצברי-פלמ"חניקי מתחיל למצות את עצמו וביקש מקישון שיכתוב ללהקת הנח"ל בה היה חבר. "עבור אבי זה היה חלום שהתגשם – לכתוב ללהקה צבאית במדינת ישראל. הוא הסכים לעשות את זה ללא תשלום", אומר רפי.

כאשר הגיע קישון לתחילת החזרות עם מערכון שמספר על עובדת סוציאלית שמנסה לראיין במעברה עולה חדש ממרוקו, אמרו לו טופול וחבריו שזה נחמד שהוא מנסה לסייע לעדות המזרח אבל הקהל יברח מהסיפור העצוב הזה. "אבא שלי התעקש שהם טועים ושזה יהיה מצחיק מאוד. הם עשו נגדו מרד, והוא אמר שאם הם לא מעלים את המערכון אז הוא עוזב. הלהקה הסכימה לבצע את זה פעם אחת בהופעה בחיפה שהייתה הצלחה היסטרית. כשירדו מהבמה, לקול תשואות הקהל הנלהב, קישון חיכה להם ובפיו משפט אחד: "אמרתי לכם שאתם אידיוטים". מאותו ערב לא התווכחו איתו יותר".

אחרי ההצלחה של להקת הנח"ל המשיכו קישון וטופול ללהקת 'בצל ירוק', ולאחר כמה שנים הציע קישון לעשות סרט בבימויו על סלאח שבתי. "טופול שוב צחק על אבי שלא למד קולנוע, אבל הוא רק אמר: אדם אינטליגנטי יכול לעשות כל דבר בהצלחה. עובדה שהסרט הראשון שהוא עשה הפך להיות הסרט הישראלי הכי מצליח עד היום, הן מבחינת כמות הקהל שצפה בו והן מבחינת הפרסים הבינלאומיים החשובים שהוא גרף. אנשים התחברו לדמות של סאלח כי היא זעקה את זעקתם", אומר רפי.

ארץ קנאן

אותו מבט אירוני שהגיע מבחוץ והצליח לתפוס בהצלחה את הדקויות הקטנות ביותר של הישראליות, היה למעשה סוד ההצלחה החשוב ביותר של קישון, שהיה בעצמו אדם מלא בניגודים: אוהב את המדינה אבל מגדולי מבקריה, נאבק על מקומו בתרבות אבל חלק מהקונצנזוס, זוכה לאהבת הקהל אבל לזלזול האליטה.

"אבא שלי תמיד הלך בדרכו ולא היה מוכן להיות חלק מתנועה או ארגון כלשהו. למרות שהיו הצעות הוא התרחק מפוליטיקה כמו מאש", מספר רפי. "גולדה מאיר ומנחם בגין הציעו לו לנהל את מערך ההסברה של מדינת ישראל. הוא השיב שהוא עושה את העבודה הזאת משולחן הכתיבה שלו ומרצונו החופשי, ולא כחלק ממערכת בירוקרטית. כשידידו הטוב טומי לפיד ביקש ממנו להיות במקום ה-120 ברשימת 'שינוי' בתור אקט סימלי הוא לא הסכים".

רפי מספר עוד שאפילו אורי אבנרי כתב בזיכרונותיו בהערכה שכאשר בן-גוריון ניסה להילחם ולסגור את עיתונו 'העולם הזה', קישון כתב הומורסקה שנונה שלעגה לניסיונות הכושלים של בן-גוריון, והגבירה את התפוצה של 'העולם הזה'. "אבא לא פחד ללגלג על השלטון ולא חיפש כיבודים בצל המפלגות. הכוח שלו נבע מכך שהוא לא הלך בתלם והיה עצמאי לחלוטין. לכן הוא היה הראשון שהרשה לעצמו לצאת נגד פרות קדושות כמו מפא"י או הקיבוצים".

אך לגישה האנטי-ממסדית של קישון היו גם מחירים לא פשוטים. "הסרטים של אבא למשל מעולם לא קיבלו מימון מהמדינה בגלל שהציגו קולנוע אנרכיסטי שיצא נגד כל מוסדות השלטון. גולדה לא הסכימה שסאלח שבתי יצא לתחרויות בחו"ל, אבל לפחות היה לה את האומץ להתנצל כאשר הוא חזר עטור בפרסים, מה שהמבקרים כמובן לא עשו".

רפי מספר כי מערכת היחסים של קישון עם המבקרים הייתה מתוחה מאוד לאורך כל תקופת יצירתו, כאשר הוא חש שהוא אינו מקבל את הקרדיט הראוי בשל שיקולים לא עניינים. "הוא סלד ממבקרים. מילא שמישהו כתב עליו ביקורת לא הוגנת, אבל גם אחרי שהסרטים שלו זכו בפרסים בכל העולם הם המשיכו לכתוב ככה. זה הרתיח אותו. הוא ידע שמדובר לרוב באנשים בינוניים שהם עצמם לא הצליחו במקצוע אז הם מנסים להרוס למוכשרים ומצליחים. לא היה לו ספק שמדובר בביקורת לא עניינת ולא מקצועית שנובעת משנאה אישית וקנאה. הוא קרא לישראל 'ארץ קנאן'".

כל זה היה בגלל הדעות שלו?

"אין בכלל ספק. כל יוצר מהשמאל שהיה מקורב לממסד האינטלקטואלי וזכה בפרס ניחומים בפסטיבל סטודנטים באלבניה היה מקבל כותרות על הישג קולנועי מדהים. אבא שלי זכה בשלושה פרסי גלובוס הזהב והיה מועמד פעמיים לאוסקר ולעוד פרסים אחרים, והם בחרו להתעלם. כל אנשי ממסד השמאל העריצו אותו, אבל לא הסכימו שהוא יציג דעות משלו".

רפי מציין כדוגמה לכך את העובדה המצערת שקישון כמעט ולא מיוצג במערכת החינוך בישראל. "שר החינוך נפתלי בנט התקשר אלי ואמר לי כמה הוא גדל על קישון ומעריך אותו, אבל הוא כנראה עסוק בעניינים פוליטיים ולא מוצא את הזמן. אבא שלי מופיע בספרי לימוד בהולנד ובבלגיה, ופה הוא מקבל אולי רק מערכון קטן בשוליים. הרי מדובר בסיפור חיים של אדם ציוני, ניצול שואה שהצליח נגד כל הסיכויים. אדם כזה צריך להיות אחד היסודות הכי חשובים בלימודי הספרות והתרבות. אני קורא לשר החינוך להקים צוות שיבחר מתוך שפע החומרים של אבא, סיפורים קצרים ומצחיקים שמתאימים בדיוק לתלמידים. גם את הסרט סאלח שבתי כל תלמיד צריך לראות".

גם מעיריית תל-אביב רפי חש אכזבה מסוימת בכל הקשור להנצחת זכרו של אביו. "המשפחה שלנו לא רודפת כבוד אבל התנהלות העירייה מולנו הייתה צורמת. הרי חלק ניכר מהיצירה שלו מתרחשת בתל-אביב ואין פה אף רחוב על שמו. הציעו לנו רחוב קטן שהיה בו בית מט ליפול ושדה קוצים. עניתי להם שרחוב הזה מתאים למשורר מחתרת אלמוני, אבל לאפרים קישון פחות מתאים. הם כנראה נעלבו".

המרצע והשק

לאפרים קישון היה גם יחס מורכב עם הדת היהודית, שהתפתח לאורך כל חייו. "אבא שלי תמיד אמר שהוא לא יכול להיות אדם דתי בגלל שעבר את השואה, אבל היה לו כבוד רב למסורת ולדת היהודית ולכתבי הקודש. הדמות של סאלח שבתי היא דמות מסורתית וכך גם השוטר אזולאי. אורי אורבך ערך יחד עם אבי ספר בשם "הכיפה הסרוגה", עם אוסף של הומורסקות נבחרות. שם מופיעה גם הרשימה שלו "הכיפה הסרוגה", בה ציין שבכל מקום שהוא רואה אנשים מחויבים ובעלי ערכים, הוא רואה שמתנוססת על ראשם כיפה סרוגה. הוא כתב על ההתנחלויות ועל כך שצריך לתת לגוש אמונים את פרס ישראל כתשובה הולמת לערבים. זה כמובן הבעיר עוד יותר את חמתם של הקומיסרים מהשמאל".

המתח הפוליטי בין קישון למבקריו התגבר עוד יותר לאחר מלחמת ששת הימים. "הוא פרסם את הספר 'סליחה שניצחנו' והציג עמדה לאומית גאה. זה רק גרם לממסד השמאלני להתעלם ממנו עוד יותר. הוא עצמו אמר אגב שהוא בכלל לא ימני, אלא פשוט פרו-ישראלי. הוא תמיד טען שהוא רוצה שלום לא פחות מהשמאל, אבל פשוט יותר סקפטי לגבי המחשבות של הערבים. מסתבר שהוא כנראה צדק".

ד"ר רפי קישון מעיד על עצמו כמי שעבר תהליך של פיתוח מודעות פוליטית שונה בשנים האחרונות. "הייתי במשך שנים נחשב כאיש שמאל במפלגות כמו מרצ ושלי. מאז שבהסכם אוסלו הצענו לפלסטינים הצעות מרחיקות לכת וקיבלנו בתמורה רק טרור וסרבנות, המרצע יצא מן השק עבורי ועבור חברים אחרים שהתפכחו וראו את המציאות. הבנתי שאין להם שום כוונה להכיר במדינה יהודית, אלא להקים את פלסטין על חורבות ישראל. לצערי גם אצל חלק מהערבים אזרחי ישראל, לפחות לפי ההנהגה הפוליטית שלהם בכנסת וההפגנות שלהם, חושפים שהם גיס חמישי. זה מסוכן יותר מחיזבאללה או איראן, לפחות לגביהם אנחנו יודעים מה הם חושבים".

את השנים האחרונות לחייו העביר אפרים קישון  בין ישראל לבין אירופה, שם זכה להצלחה חסרת תקדים. "היו שבועות שעלו מחזות שלו ב-12 מדינות שונות באירופה, וספרים שיצאו מטורקיה ועד אנגליה. הוא בכל מקרה היה צריך להיות שם כל הזמן אז הוא קנה בית בשווייץ. היו אומרים לו – איך אתה כניצול שואה חוזר לארצות האלה שהן מוקד האנטישמיות? הוא ענה – אני חוזר בחדווה רבה, לא כיהודי קטן ומתרפס, אלא כישראלי גאה עם היצירות שכתבתי בעברית על מדינת ישראל ואנשיה. הילדים והנכדים של התליינים עומדים שעות בתור רק כדי לקבל ממני חתימה על הספר. הסיפוק האישי הגדול ביותר שלו היה לחזור לאירופה כמנצח ולייצג את מדינת ישראל בגאון".

לדברי בנו, עד כמה שקישון הרבה להעביר ביקורת על הממסד והבירוקרטיה הישראלית במהלך חייו כאן, דווקא בעולם הוא הגן על המדינה כחומה בצורה. "הוא לא היסס להגיד להם את האמת בפנים: אתם אנטישמיים וזאת הסיבה שאתם מעבירים על ישראל ביקורת מוטה וחד צדדית. כניצול שואה הוא הבין את החשיבות האדירה של מדינת ישראל כפתרון ליהודי הנרדף, והאהבה שלו לארץ הייתה מתוך הכרת תודה למדינה שהפכה אותו מפליט שואה חסר כל לאדם מצליח, בלי קשר לכל הוויכוחים שהיו לו עם העסקנים פה. הוא היה מרוצה מאוד לראות את ישראל חזקה ומבוססת, כי החרדה הקיומית תמיד הייתה הדבר הכי חזק אצלו".

מה אבא שלך היה אומר על ארגוני שמאל קיצוני כמו 'שוברים שתיקה' ו'בצלם'?

"הוא היה מכנה אותם בדיוק כמו שהם: אנשים שמכרו את נשמתם לשטן האנטישמי המממן אותם. זהו טבע האדם: כשהוא מקבל הרבה כסף ממישהו הוא מתחיל להתאים את דעותיו לספונסר".

קישון בפייסבוק

בעולם של ימינו בו המידע זורם בקצב כה מהיר, נדמה שלעתים יוצרי העבר הגדולים הולכים ונשכחים, אבל ד"ר קישון טוען כי לא כך המצב. "אבא שלי היה מאוד נהנה היום עם הרשתות החברתיות. הוא היה פריק של טכנולוגיה ותמיד אהב מכשירים וחידושים, ובנוסף הוא כל הזמן אמר שהוא שונא לכתוב כי זאת עבודת פרך נוראית. אם הייתה לו את היכולת לכתוב פוסטים קצרים בפייסבוק ובטוויטר הוא היה המאושר באדם. הוא יכול להפוך לגורו רשת עם מאות אלפי עוקבים, כי הוא תמיד ראה את הזווית ההומוריסטית בכל דבר".

כיום ד"ר קישון ביחד עם אחיו עמיר ואחותו רננה, שהם בעלי זכויות היוצרים של קישון בארץ ובעולם, עוסקים בכל תחומי ההנצחה של אביהם ובהמשך ההוצאה לאור של כתביו הרבים. בימים אלה רץ ברחבי הארץ המחזמר "סאלח שבתי" בכיכובו של נתן דטנר, ועוד הצגה ומחזמר פרי עטו של קישון צפויים לעלות בקרוב.

רפי עצמו מופיע בחודשים האחרונים עם מופע הומור מצליח בו הוא מספר על חייו של אבא ויצירתו, בשילוב עם קטעים משעשעים מסרטיו. "אני מופיע בכל הארץ והתגובות תמיד נלהבות. אם זה בבית כנסת ברחובות, בתיאטרון הקאמרי או מול שופטי בית המשפט העליון. הקהל הבוגר נמשך באופן טבעי לקישון, אבל גם הצעירים שלא גדלו עליו מרותקים כי הם מעריכים הומור טוב שמדבר על אותן בעיות אנושיות שקיימות תמיד. שואלים אותי האם קישון עומד במבחן הזמן? העובדה שהאולמות מפוצצים והכרטיסים נחטפים מעידה שכן".

ההופעות הקרובות של ד"ר רפי קישון יהיו בפסטיבל מספרי הסיפורים בתיאטרון גבעתיים במוצאי חג סוכות (יום שני, 24.9), ובתיאטרון הקאמרי במוצאי שבת ה-27 באוקטובר.