סוריה החדשה: אסד והאיראנים חותרים לקראת רוב שיעי במדינה

דוגמת לבנון משמשת כבוחן של תפיסה לאומית ואסטרטגית ישראלית, וכישלונה. לאחר נסיגת צה"ל מלבנון בחודש מאי של שנת 2000, פורק צבא דרום לבנון – בעל הברית הצבאי הטוב והנאמן של ישראל – ובמקומו מילא חיזבאללה את החלל לאורך כל גבול הצפון. אלפי לבנונים ידידי ישראל נסו על נפשם, פרי הפקרה אכזרית של ממשלת אהוד ברק.

הגבול שקט, חיילי צה"ל כבר לא נלחמו בקו האש באופן רציף, אולם המדיניות הישראלית הנמהרת אפשרה לחיזבאללה, כלי פוליטי-דתי בארסנל של הרפובליקה האסלאמית האיראנית, להרחיב ולהעמיק את השפעתו ושליטתו בכל רחבי לבנון.

הכת השיעית התעצמה, חשה עליונות על הסונים, וחפשה דרך לשנות את סדרי השלטון על-מנת לצמצם את מעמד הנוצרים בלבנון בכלל, ובפרט זה של העדה המרונית. לבנון כולה הייתה הפכה לקורבן השפלה תחת ההגמוניה השיעית שהובלה על ידי חיזבאללה.

תנועה דתית זו אחזה במושכות הכוח בפוליטיקה ובצבא, הודות למטריית הפטרונים מטהרן שהעניקו לה השראה ואמצעים רבים לאורך השנים. לבנון איבדה מזמן חלק ניכר מהצלם הלאומי והתרבותי הייחודי שלה, שמבדיל אותה מארצות ערב מוסלמיות בסביבה. מִשכנה נוחה הפכה לאויב מושבע של ישראל.

מבט צבאי צר ושטחי יראה בנסיגה לפני 18 שנה הישג מובהק. אולם מבט רחב יותר יראה בנסיגה מפלה אסטרטגית שתרמה לביסוס הציר בין איראן, סוריה ולבנון, שחיציו מופנים כמובן כלפי ישראל. קודקודי הציר הזה מפעילים את ארגוני הטרור הפלסטינים נגד ישראל באין הגבלה.

בניגוד לדברי שר הביטחון אביגדור ליברמן לפיהם סוריה מקיימת את הסכם הפסקת האש ברמת הגולן מ-1974, נכון יותר להבליט את ניהול המערכה של סוריה באופן עקיף ומתמיד על ידי עושי דברה – חמאס, הג'יהאד האסלאמי וחיזבאללה  – בארץ, באזור ובעולם כולו.

קולוניאליזם אימפריאלי

בעת שראש הממשלה בנימין נתניהו מדגיש חזור ונשנה את הנחישות הבלתי מתפשרת  של ישראל למנוע מאיראן להתבסס בסוריה, האיראנים מראים מצדם נחישות רבה לעשות זאת. תהליך ההתבססות מורכב וכולל נוכחות צבאית ואזרחית, ובמיוחד גורמים איראנים העוסקים ברכישת קרקעות ונכסים. זהו מודל של קולוניאליזם אימפריאלי דתי-שיעי ולאומי-פרסי אצל בת-ברית העלאווית, ומשטר אסד הכנוע ותלוי בפטרון ממזרח.

הברית האיראנית-סורית נולדה מיד אחרי שהתחוללה המהפכה האסלאמית בטהרן ב-1979, ועל רקע מלחמת המפרץ בין איראן ועיראק שפרצה ב-1980. למרות שסוריה ועיראק אמורות להתייצב כאחיות ערביות מאותו זן אידיאולוגי, בחרה סוריה תחת שלטון חאפז אל-אסד לכרות ברית עם איראן. העובדה כי הכת העלאווית מהווה סוג די מעורפל של סניף לזרם הדתי השיעי, הספיקה לייצר יישור קו ושיתוף פעולה בין דמשק וטהרן שנמשך קרוב לארבעים שנה.

בחודש אפריל האחרון החליטה ממשלת סוריה לפרסם את חוק הרכוש החדש, הנועד לקדם את מגמת השינוי הדמוגרפי והדתי לטובת השיעים ואיראן. לפי החוק, תושבי סוריה שמחזיקים בקרקעות ונכסים מחויבים נדרשו להוכיח את בעלותם על הרכוש באמצעות מסמכים רשמיים.

המשמעות היא שמיליוני בני אדם שנמלטו מהמדינה לא יכלו למעשה לאתר את מסמכי הבעלות, או להופיע מול השלטונות כדי להוכיח אותה. גם תושבים ששבו לביתם זכו ליחס עוין של טרטור, הפחדה ומאסר, כדרך של השלטון להיפטר מהם.

לפי הערכות מקובלות יש כשישה מיליון סורים שברחו לחו"ל, הן למדינות אירופה והן לשכנות במזרח התיכון; עוד שישה מיליון נעקרו ממגוריהם לאזורים אחרים בתוך סוריה. רוב הפליטים הם בני הזרם הסוני הנודע לדורותיו באיבה יוקדת לכת העלאווית השולטת במדינה, שנחשדת כסטייה בלתי נסלחת מהאסלאם המוכר והמסורתי.

חשוב להדגיש שהמפה הדמוגרפית הסורית, בייחוד על רקע זהות המשטר, נעדרה קוהרנטיות מלכתחילה. המיעוט העלוואי, המונה כעשרה אחוזים מאוכלוסיית המדינה, מרוכז בהרים בצפון-מערב ושולט מ-1966 ללא עוררין, אם כי בצירופם של בני הרוב המוסלמי לתפקידי ביצוע וייצוג.

הנוצרים בערים הראשיות והכורדים בצפון-מזרח בעיקר, מנו כעשרה אחוזים. הדרוזים הם כשלושה אחוזים בדרום מערב, והחברה המגוונת כללה בנוסף תורכמנים, יסמעאלים, שיעים, ויזידים במספרים לא משמעותיים במיוחד. הסונים הערבים כעיקר המרכיב באוכלוסייה היוו רוב של כ-70 אחוזים (בלי לכלול את הכורדים למרות שהם שייכים פורמלית לענף הסוני).

הסורים החדשים

בשנת 1982 חיסל משטרו של חאפז אל-אסד כ-20,000 מוסלמים בעיר חמה, תוך עימות בין הצבא והאחים המוסלמים. בדיעבד הסתבר כי זה היה רק פרומו למעשי השמדה שהתגלעו עם פרוץ המרד החמוש של המוסלמים ב-2011.

מלחמת האזרחים חוללה מאז זוועות וסבל אנושי איום, ופתחה פתח עבור המשטר של משפחת אסד והעלאווים להכניס שינויים במפה הדמוגרפית עם יד מכוונת ונוקמת נגד המורדים הסונים. האוכלוסייה הסורית הכוללת ירדה עד 2018 מכ-22 מיליון איש לכדי 18 מיליון, עם כחצי מיליון הרוגים, רובם אזרחים חפים מפשע.

במקום האוכלוסיות הסוניות הוותיקות, בעיקר בערים הראשיות, באו להתיישב כסורים חדשים תושבים שיעים שכבר גויסו על ידי הרפובליקה האיראנית כסייענים במלחמה בסוריה. כמה עשרות אלפי לוחמי מיליציות שיעיות נמצאים כמה שנים בשדות הקטל בסוריה, וההערכות לגבי מספרם מגיעות גם עד למאה אלף. הם הגיעו בעיקר מאפגניסטן, פקיסטן ועיראק, וזאת בנוסף לכמה אלפים של לוחמי חיזבאללה שניצבים לצד הצבא הסורי של בשאר אסד.

נראה שהמלחמה של משטר אסד נגד המורדים הסונים החמושים למיניהם – מקומיים כמו "צבא סוריה החופשי", אנשי דאעש, אל-קאידה ועוד – מיתרגמת בשטח למסע כיבוש מחדש של סוריה הערבית-סונית, מעין פרק חדש בסכסוך שהחל עם לידת האסלאם במאה השביעית.

המיעוט העלאווי משתף פעולה יחד עם האח הגדול האיראני וחיזבאללה הלבנוני כדי לחולל שינוי דמוגרפי ודתי רחב היקף, שלו כמובן גם משמעויות פוליטיות ואידיאולוגיות. כל זה קורה במדינה שבמשך רוב ההיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון נחשבה כ"לב הפועם של האומה הערבית". האידיאולוגיה הלאומית-ערבית שאפיינה את סוריה המודרנית, התחלפה למעשה בשאיפות השתלטות שיעיות.

תכנות דתי

מוקדי ההתיישבות השיעית בולטים סביב דמשק ומזרחה, עד גבול לבנון. משפחות שיעיות מעיראק השתקעו גם בדריה, שהייתה ממעוזי שלטון המורדים הסונים בזמן הלחימה. גם בין דמשק וחומס הגיעו שיעים כתושבים חדשים. הרובע המוסלמי בעיר חומס למשל נחרב עד היסוד, בעוד שאזורים אחרים בעיר משגשגים.

לסונים, שבאופן היסטורי התגוררו בערים המרכזיות, אין כבר כסף לחדש את חייהם. איראן גם דואגת להרחיב את הרובע השיעי בדמשק, ותמונות של חסן נסראללה  נתלות על מסגדים סוניים – בדומה לתמונות של האייתוללה חומייני שעיטרו מסגדים בלבנון. ליד מסגד סאיידה זיינב סמוך לדמשק, שהוא אתר קדוש לשיעה, התיישבו משפחות של אנשי חיזבאללה. גם באזור אדליב הסוני סביר להניח שיתיישבו שיעים לאחר שיטוהר.

המשך המכבש לטיהור אתני-דתי נגד הסונים וארגון מחדש של המפה הדמוגרפית בסוריה בנוי במידה רבה על בלימת שיבת מיליוני הפליטים. מיליון וחצי פליטים סורים באירופה לא יחזרו למולדתם, וסביר להניח שביתם הפיזי כבר לא עומד על כנו, או שייהרס במסגרת מיזמי פיתוח שהמשטר יבצע.

על פי הערכות, שליש מכלל תשתיות הדיור במדינה נהרסו מאז 2011, והבניה מחדש ברחבי סוריה מיועדת לשיעים הזרים שבאו ועוד יבואו. למעשה, המשטר העלאווי עוסק מזה שנים בהריסת שכונות בערים הראשיות – דמשק, חומס, חמה וחלב – של מתנגדי השלטון הסונים.

במשך שנים רבות עמדה סוריה בפני הפרדוקס בו מיעוט עלאווי שולט ברוב סוני. עכשיו נמצא הפתרון בדמות צמצום הרוב הסוני לממדים נסבלים. השינוי הדמוגרפי הנרחב יעניק כביכול לגיטימציה לכת השלטת, דבר אותו חיפשה מאז שמשפחת אסד תפס את מושכות המדינה בשנת 1970.

אך גם העלאווים עצמם אמורים על פי התכתיב האיראני לעבור שינוי זהות דתית, כמין תכנות מלאכותי מאולץ, כאילו הם באמת (והם לא) ענף של השיעה ההיסטורית. אלא שהאתוס העלאווי איתן, ולא ברור כמה מבני העדה יסכימו להיכנע לסוג כזה של המרת דת. העלאווים אינם צמים או מתפללים כמצוות האסלאם, ואולי מתוך המתח הדתי הזה יצמח בעתיד עימות בין בעלי הברית.

השיעים מארצות המוצא השונות עתידים, יש לשער, לקבל אזרחות סורית ולהפוך לתושבי קבע. הם יקבלו בתים ואת כל הזכויות אחרי הקרבתם למען המשטר של אסד. יחד עם בסיסי צבא ומחסני נשק, איראן תמלא את סוריה בבני הדת השיעית.

ישראל על הכוונת

האימפריה האיראנית היא כיום חובקת עולם, וביססה סוג של שליטה בארבע בירות ערב: דמשק, בגדד, צנעה וביירות. היא חותרת תחת שלטונות בעוד שלוש מדינות ערב – סעודיה, בחריין וקטאר; מתערבת בענייני לוב ומרוקו, ומקדמת  עסקאות פיננסיות מפוקפקות יחד עם עבודה מיסיונרית שיעית ממצרים ועד חוף השנהב, מבלגיה ועד דרום אמריקה.

כל עוד משטר האייתוללות שולט בטהרן, הצבא השיעי הבינלאומי, כלומר משמרות המהפכה ושלוחותיה, לא ירפה מלחפש דרכים ואפשרויות לפגוע בישראל, באזרחיה ובאינטרסים שלה.

על כן המושבה השיעית המתרחבת בסוריה היא מעבר להתיישבות אזרחית תמימה. מדובר במהלך של כיבוש והתפשטות, צעד נוסף שמקרב את הרפובליקה הטוטליטרית והטרוריסטית של איראן לגבול עם ישראל, בדומה למה שנעשה עם חיזבאללה לאחר הנסיגה מלבנון. מהפכת חומייני דופקת על שערי ישראל יותר מתמיד.

ד"ר מרדכי ניסן הוא חוקר ומרצה בענייני ישראל והמזרח התיכון