"פעילים פוליטים במסווה אקדמי": השמאל כורת את הענף עליו הוא יושב

שנת הלימודים האקדמית החדשה נפתחה הבוקר (ראשון), אך ההשכלה הגבוהה בישראל עדיין סובלת מרבות מאותן בעיות ישנות. כך למשל, גם השנה התבשרנו על שביתת הסגל הזוטר באוניברסיטאות תל-אביב ובן גוריון בשל מחאה על תנאי ההעסקה.

ד"ר דנה ברנט, העומדת בראש ארגון 'מוניטור האקדמיה הישראלית' ומכירה מקרוב את חוליי המערכת, מזהה בשביתת הפתע הזו עוד סימפטום שאינו מבשר טובות. "זה מגיע מאותם מחוזות מהם מגיעות בעיות אחרות באוניברסיטאות ובמכללות. זה נכון שמרצים זוטרים או מתרגלים לא בדיוק נהנים מתנאים מפנקים, אבל זאת בדיוק המטרה של סגל זוטר – ליצור תחרות שממנה יצאו המצטיינים ולהפרות את המחקר. עכשיו הם מנסים לאלץ את האוניברסיטה להיכנע לתנאים שלהם. זה יוצר מצב שמי שמתקדם הם לא הטובים באמת, אלא המקושרים. זה יעלה לנו הרבה מאוד כסף ורק יוריד עוד יותר הרמה באוניברסיטה", היא אומרת.

לדברי ברנט, אלה הם אותם אנשים שבעתיד יהפכו להיות מרצים ופרופסורים בכירים, אך רואים באקדמיה כלי לקידום עצמם ודעותיהם ותו לא. "אין להם שום בעיה לחלוב עוד ועוד כסף מהמדינה. בסופו של דבר מי שנפגע יותר מכל הם הסטודנטים, וחבל".

ברנט מביאה כדוגמה נוספת לכך אירועים שהתרחשו לאחרונה בביצת האקדמיה הישראלית. בראשון שבהם, פרסמו האגודות הישראליות לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה החלטה לפיה הן מחרימות את אוניברסיטת אריאל.

נשיא אגודת האנתרופולוגים, פרופ' ניר אביאלי, ציין כי ההחלטה שקיבל לאחרונה משרד החינוך להעביר את האוניברסיטה תחת האחריות של המועצה להשכלה גבוהה במקום תחת מועצה נפרדת ליו"ש כפי שהיה בעבר, היא "בעייתית". בנוסף את ציין את "הכיבוש הישראלי" כסיבה נוספת שלא לשתף פעולה עם המוסד שנמצא בשומרון.

הדוגמה השנייה היא כנס שיערך בעוד כשבועיים בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בכותרת "חיים תחת כיבוש", ומטרתו על פי מארגניו היא "לבחון את ההשפעה העמוקה של הכיבוש על החברה הישראלית והפלסטינית בישראל ובשטחים".

שורת הדוברים בכנס מורכבת כמובן באופן בלעדי מאנשי שמאל קיצוני, כמו למשל פרופ' אלון הראל שרק בשבוע שעבר עורר סערה כאשר טען שהפיגוע בברקן בו נרצחו קים יחזקאל וזיו חג'בי דומה ל"מעשי הרצח שצה"ל מבצע בעזה".

"אפילו הראל עצמו הודה שבחירת המשתתפים הייתה פוליטית", אומרת ברנט ומוסיפה: "מבחינה אקדמית, זה לא דבר אתי להגיד. כנס כזה בחסות האוניברסיטה צריך לתת מגוון רחב של דעות. אתה לא יכול לתת רק צד אחד של המפה, במיוחד בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת".

הסערה הגדולה ביותר התרחשה סביב פעילת ה-BDS האמריקנית לארה אל-קאסם שביקשה להיכנס לארץ לאחר שנרשמה ללימודים באוניברסיטה העברית, אך כניסתה סורבה. אל-קאסם עוכבה בנמל התעופה מספר ימים, בית המשפט המחוזי את ערעורה על החלטת הגירוש, אך בג"ץ הקפיא בנתיים את גירושה מישראל.

אל-קאסם ניסתה למנוע את גירושה בתירוץ שהיא באה ללמוד בישראל, אך ברנט אומרת שמדובר בתירוץ לא רלוונטי. "הרי עומר ברגותי שהקים את תנועת החרם למד בעצמו במשך שנים באוניברסיטת תל אביב בלי שום בעיה, אז עצם זה שהיא לומדת בישראל לא אומר כלום. יש פה מרצים שמקבלים משכורת המדינה וקראו להחרים אותה. זאת צביעות". לדבריה, בשמאל הקיצוני מנסים להציג את הפרשה כעוול נוראי, אך במניעת כניסה של קיצונים כמו אל-קאסם יש אלמנט חשוב של הרתעה: "פעילי ה-BDS צריכים לדעת שישראל מודעת לפעילות שלהם והם לא יוכלו להיכנס למדינה".

חברים ושקרים

אלה הם כאמור רק מספר מקרים מהשבועות האחרונים, אך בהחלט לא מדובר באירועים נקודתיים אלא בתופעה רחבה ומושרשת היטב, אותה חוקר 'מוניטור האקדמיה'. "הארגון שלנו החל להתגבש בראשית שנות האלפיים עם קבוצה של חוקרים ומרצים מודאגים שהתחילו להבין מה קורה מסביבם", היא מספרת. באותה תקופה פורסמו מספר עצומות אנטי-ישראליות עליהן חתמו מאות אנשי אקדמיה ישראלים, וקראו בין השאר לתמוך בסטודנטים שמסרבים לשרת בשטחים ולהגדיר את ישראל כמי שמבצעת פשעי מלחמה.

כאשר ברנט החלה להיכנס לעובי הקורה, היא גילתה אט אט את העומקים אליה הגיעה התופעה. המחקר שלה הפך לעבודת דוקטורט בקינג'ז קולג' בלונדון ("בארץ לא היו מקבלים מחקר כזה") בהנחיית פרופ' אפרים קארש, שהפכה בהמשך לספר הראשון והמקיף שעסק בפוסט-ציונות באקדמיה הישראלית. בספרה מפרטת ברנט את שלבי ההתפתחות האידאולוגית של הגל הפוסט-מודרניסטי ששטף את האקדמיה בישראל (ובעולם כולו) וסלל את הדרך לתנועה הפוסט-ציונית שהשתלטה כמעט על כל תחומי הלימוד.

"אותם פוסט-ציונים הם תוצר של המרקסיזם הביקורתי שתפס חזק מאוד את כל הכתיבה הספרותית והפילוסופיה, וזה חלחל לתוך תחומי מחקר אחרים. גם הפלסטינים תפסו את הגל הזה, משום שהפוסטמודרניזם מציג את המחקר כמשהו שאתה לא חייב להוכיח מחקרית. הוא מתייחס לרגשות ודעות אישיות בתור משהו שהוא נכון אמפירית, גם אם זה לא מבוסס כלל. זה השתלב היטב עם תעמולת השקר הערבית", היא מספרת.

לדבריה, במשך עשרות שנים האוניברסיטאות בארץ לא עשו דבר בעניין, ובכך אפשרו לתופעה להתרחב לממדיה הנוכחיים. "חבר מביא חבר בכל מה שקשור למינויים לתפקידים, קידומים ואישור של מחקרים. קשה להוכיח את הדברים האלה, אבל בסוף רואים איזה סוג של אנשים התקדמו. כמעט כולם פעילים 'חברתיים' ופוליטיים, והם דאגו לדחוף את האנשים שלהם למרכז העניינים ולצמתים הכי חשובים באקדמיה".

לדברי ברנט, השיטה הזו המשיכה לצמוח כמעט בלי הפרעה, והיא אחד הגורמים העיקריים שהובילו למשבר העמוק במדעי הרוח והחברה בישראל. "אותם אנשים לא שמו לעצמם למטרה את קידום האקדמיה, אלא רק את קידום הדעות הפוליטיות שלהם. פרופסורים שמומחים לימי הביניים או תרבות צרפתית כותבים ספרים ומאמרים על 'אפרטהייד' ו'כיבוש', והמאמרים הללו כמובן חלשים מאוד מבחינה אקדמית. הם פעילים פוליטיים במסווה של אקדמאים".

אבל דווקא ענפים אחרים באקדמיה מצליחים מאוד

"זה נכון, ואפשר לראות את ההבדל בכל מדד בינלאומי. כשבוחנים את הממצאים לגבי ישראל רואים בבירור שהיא מובילה במחשבים ובמדעים מדויקים, ומצד שני מדעי הרוח והחברה בצניחה חופשית".

היפוך המגמה?

לאחר שהשתלטו כמעט כליל על האקדמיה הישראלית, הפוסט-ציונים גילו שיש לא מעט קונים למרכולתם גם ברחבי העולם. האקדמאים הפוסט-מודרנים במערב קיבלו בשמחה כל ישראלי שמוכן ללכלכך על ארצו. על פי ד"ר ברנט, רבים מהם היו אלה שהניחו בהמשך את היסודות לתנועת החרם (BDS).

"חלק גדול מתעמולת ה-BDS מבוסס על מחקרים כמו של פרופ' אורן יפתחאל מאוניברסיטת בן-גוריון, שאמר שישראל היא מדינת אפרטהייד. עמיתו ניב גורדון קרא כבר בשנת 2009 לחרם על ישראל. היום בגלל חוק החרם הם כבר לא קוראים לכך באופן ישיר, אבל הרבה משונאי ישראל משתמשים בדברים שהם כתבו בעבר".

מה היו המניעים שלהם? כסף? אידיאולוגיה?

"רבים מהם נהנים להיות מובילים חברתיים, הם נהנים מתשומת הלב ומרגישים שהם מורדים שיוצאים נגד הזרם. הרבה אחרים גם הרוויחו באופן אישי דרך מלגות מחקר, הרצאות וספרים. אילן פפה לא היה מוכר במיוחד כאשר לימד באוניברסיטת חיפה, אבל בזכות הפעילות שלו נגד ישראל הוא צבר שם עולמי וקיבל משרה יוקרתית באנגליה".

פרופ'גדי אלגזי (אוניברסיטת תל-אביב) בעצרת הזדהות עם תושבי עזה שנערכה בסכנין:

https://www.facebook.com/Hithabrut.Tarabut/videos/1029585587073243/

אך למרות האחיזה הפוסט-ציונית באקדמיה, ברנט מספרת על תהליך איטי של היפוך המגמה. "חלק גדול מהחוקרים האלה עזבו את הארץ כי קיבלו הצעות ממוסדות אחרים בעולם, וחלקם פשוט יצאו לגמלאות. גם השיח בחברה הישראלית כולה השתנה: לפני עשרים שנה שמעו הרבה יותר דיבורים על "שלום". היום אין כל כך עם מי לדבר גם בצד השני. זה משפיע על הרלוונטיות הפוליטית של החבורה הזאת שהיום פעילה פחות".

גורם נוסף לירידת קרנה של הפוסט-ציונות הוא פעילות מוגברת של ארגונים כמו 'מוניטור האקדמיה' ואחרים, שחוקרים את התחום ומפרסמים מאמרים בשפות שונות. גם ספרים כמו זה שחיבר בן-דרור ימיני תרמו להעלאת המודעות לנושא.

"היום הם כבר פחות יכולים לפעול בצורה גלויה. אם לפני עשר שנים היית נכנס למשרד של ד"ר ענת מטר היית חושב שהגעת למטה של מפלגת שמאל קיצוני. אז היא הרגישה לגמרי בנוח להתנהל ככה, אבל היום זה כבר פחות ראוי. במשך תקופה ארוכה מאוד הייתה אנרכיה והם עשו כרצונם. היום הנושא הזה יותר במודעות של כלל הציבור הישראלי, שהוא זה ששילם מכיסו על ההפקרות של עשורים", היא אומרת.

כיוון חדש

אז הרוב השפוי בישראל מתעורר ומתחיל לדרוש אקדמיה אחרת ומאוזנת יותר, אבל איך אפשר בכל זאת לקדם את התהליך?

לפי ברנט, יש להגדיר היכן עובר הגבול בין הוראה של ידע אקדמי לקידום אג'נדה אישית. "כיתת הלימוד צריכה להיות שוק חופשי של רעיונות. למרצה יש זכות לדעה משלו, אבל הוא חייב להציג את כל ההיבטים בנושא שהוא דן בו ולהראות את כל המגוון של גישות ורעיונות. זאת תפיסה שצריכה להגיע מתוך האקדמיה עצמה".

בנוסף, ברנט אומרת כי יש להחיל רפורמות עומק מבניות בהשכלה הגבוהה. "יכול להיות שביטול הקביעות למרצים יהיה צעד ראשון בכיוון הנכון. ברגע שיש למרצה קביעות הוא לא צריך לחשוש למשרה שלו ולא צריך לעשות מאמץ להתקדם. מצד שני אי אפשר להגביל את המחקר ולכן צריך לבחון את העניין בקפידה. אני מקווה שהיום אנחנו בכיוון הנכון", היא מסכמת באופטימיות.