כך שופטים ויועמ"שים מונעים הריסת בתי מחבלים

מחבל ארור רצח את בתי הדר בדם קר. באותו זמן מערכות הביטחון והמשפט בוחרות לעשות עשרות חישובים על מנת שלא להרוס את בית המחבל שרצח את בתי. הם החליטו שהוא 'משוגע' או 'חולה נפש', אבל הוא בחר בכוונה לרצוח את הדר, אך ורק מתוך שנאת יהודים. הם שוכחים שבזמן שבית המחבל עומד על תלו הבית שלי, ללא הדר, כבר נהרס. אני דורש משר הביטחון, בלי פלפולים וחישובים – הרוס מידית את בית המחבל שרצח את בתי"

(ארי בוכריס, אביה של הדר בוכריס ז"ל שנרצחה בנובמבר 2015 בפיגוע דקירה אכזרי בצומת גוש עציון. בית המחבל לא נהרס בנימוק כי סבל מבעיות נפשיות).

בקיץ 2014 החליטה ממשלת ישראל לחזור ולהרוס בתי מחבלים ומשפחותיהם כצעד הרתעתי נגד מחבלים. ההחלטה התקבלה בעקבות רצח נצ"מ ברוך מזרחי וחטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים גיל-עד שַׁעֶר, יעקב פרנקל ואיל יפרח ז"ל. "תכלית הפעלתה של סמכות זו היא הרתעת הרבים מפני ביצוע פיגועים, כך שמפגעים פוטנציאליים ידעו כי למעשיהם יהיו השלכות לא רק על הקורבנות ועליהם עצמם, אלא גם על בני משפחתם", הסבירו בצבא את הרציונל העומד מאחורי מדיניות הריסת בתים.

אך ההחלטה החשובה הזו לא מקוימת. רוב בתי המחבלים שאמורים היו להיהרס עומדים על תילם. בארבע השנים האחרונות הרס צה"ל, באופן מלא או חלקי 44 בתי מחבלים, המהווים כ-30% בלבד מסך הבתים שהיו 'מועמדים' להריסה. מספר הבתים שלא נהרסו יותר מכפול ממספר הבתים שכן. כ-10 בתים נוספים 'נאטמו', כולל בתיהם של חלק ממבצעי הפיגועים הקשים ביותר: רצח שלושת הנערים, הטבח בהר הנוף, הירי בשרונה, דריסת החיילים בארמון הנציב, רצח הרב שמרלינג ועוד. פרקטיקת האטימה מעקרת את ממד ההרתעה מתוכן ולכן ב'מידה' כללנו בתים אלו בעמודת הבתים שלא נהרסו.

בשורה התחתונה עשרות מחבלים שרצחו או היו מעורבים ברציחתם של לפחות 27 ישראלים בארבע השנים האחרונות (לא כולל קורבנות הפיגוע האחרון בברקן) נותרו על תילם. בתיהם של מחבלים שרצחו או היו מעורבים ברצחיתם של 19 ישראלים נוספים נאטמו בלבד.

ברשימת הקורבנות שבתי רוצחיהם לא נהרסו נכללים הדר בוכריס שאביה מצוטט מעלה, זיו מזרחי, יעקב ובנו נתנאל ליטמן, ארי פולד, יוסף קירמה, לבנה מליחי, שלומית קריגמן, אברהם אשר חסנו, חיים חביב ועוד. רוצחיו של נתנאל עאמר מפיגוע הסנפלינג לא נתפסו עד היום, למעלה מארבע שנים מאז הפיגוע. הרשימה המלאה של הקורבנות מופיעה בסוף הכתבה.

השתמטות צה"ל מהריסת בתי מחבלים נמצאת במגמת החמרה. בתי המחבלים שרצחו חמישה מבין ששת הנרצחים האחרונים בפיגועי טרור לא נהרסו: בית המחבל שרצח את עדיאל קולמן לא נהרס בנימוק כי סבל מ"בעיות נפשיות" ולאחרונה בעקבות פרסום ב'מידה' צה"ל החליט באופן תקדימי לפתוח את התיק מחדש; צה"ל התעכב ארבעה חודשים תמימים עד שהואיל להוציא צו הריסה לבית המחבל שהרג את לוחם דובדבן רונן לוברסקי, וביום חמישי הקרוב יובא הנושא בפני בג"ץ; צה"ל נמנע מלהרוס את בית המחבל שרצח את ארי פולד.

שבעה בתי מחבלים נוספים לא נהרסו בעקבות הוראת בג"צ. בחלק מהמקרים ההריסות היו חלקיות בלבד, לעתים בהוראת בג"צ אך גם לפעמים מדובר בהחלטה עצמאית של הצבא. כך לדוגמא צה"ל מתכוון להרוס קומה אחת בלבד בבית המחבל שרצח את קים יחזקאל וזיו חג'בי ז"ל בפיגוע הירי בברקן לפני כשבועיים – זאת למרות מעצר אחיו של המחבל בחשד לשיבוש ראיות וסיוע לאחר מעשה. נכון לכתיבת שורות אלו הבית טרם נהרס.

פרטים נוספים על מעצר אחיו של המחבל אשרף נעלווה שעשה את הפיגוע במפעל בברקן: האח אמג'ד פירק את מצלמות האבטחה המותקנות בביתם שבכפר שוויכה, ניסה להעלים ראיות. עם זאת אמרו במשפחה לכאן חדשות: הצבא מסר לנו שאמג'ד לא קשור לביצוע הפיגוע ולכן הקומה שבה הוא גר בבית, לא תיהרס.

— دانا بن شمعون דנה בן שמעון (@DanaBenShimon2) October 15, 2018

מקוממת לא פחות היא ההחלטה הגורפת שלא להרוס בתיהם של מחבלים שהוציאו פיגועים אשר הסתיימו 'רק' בפציעתם של ישראלים, אפילו אם מדובר בפציעות קשות ביותר דוגמת אלו של ניב נחמיה, נירית זמורה, שמואל רייזמן ועוד. ההימנעות מהרס בתי מחבלים שלא רצחו מנוגדת לעמדת שר הביטחון בנושא וסותרת את התנהלות הצבא בעבר: בית המחבל שפצע באורח אנוש את יהודה גליק בפיגוע הירי לפני ארבע שנים היה מועמד להריסה. בעקבות עתירה לבג"ץ צה"ל הסתפק באטימת חדרו של המחבל.

סייענים המאפשרים למחבלים להתחמק מכוחות הביטחון לא צריכים גם הם לחשוש לגורל בתיהם. ההשלכות של מדיניות רופסת זו הרסניות: בזמן כתיבת שורות אלו מנהלים כוחות הביטחון מצוד אחר המחבל מברקן, כשהצבא מודה כי הוא נעזר בסייענים.

לא זו היתה הכוונה כאשר הכריז ראש הממשלה לפני שלוש שנים על "מלחמת חורמה בטרור הפלסטיני" ושר הביטחון הדגיש כי הריסת בתי מחבלים היא "כלי אפקטיבי מוכח במאבק בטרור ובהרתעה של אלו המתכננים לבצע פיגועים".

"מרד שיפוטי"

מדיניות הממשלה להגביר ולזרז הריסת בתי מחבלים מתבססת על סעיף 119 בתקנות שעת חירום שנחקקו עוד בימי המנדט הבריטי. מדובר בתקנה 'גמישה' במיוחד המעניקה למפקד הצבאי מרחב תמרון נרחב "להחריב את הבית או את המבנה או כל דבר שבתוך או על הבית, המבנה או הקרקע" אם מתברר כי בבית התגורר מחבל או מי שסייע לו.

בית המשפט העליון זיהה את מרחב התמרון הנרחב שניתן לצבא ומאז פועל בעקביות לקצץ את סמכויות הממשלה והצבא להרוס בתי מחבלים: "בפרשנותו את התקנה, צמצם בית משפט זה את יישומה וביצועה וקבע כי המפקד הצבאי מצווה להפעיל שיקול דעת סביר בהפעילו את סמכותו מכוחה ולפעול במידתיות", כתבה נשיאת העליון בדימוס מרים נאור בפסק דין בנושא.

מחקר מקיף שפורסם לאחרונה על ידי אוניברסיטת חיפה בוחן את החלטות בג"צ בנושא. מחברי המחקר, פרופ' גיא הרפז ופרופ' עמיחי כהן קובעים כי חלק ניכר משופטי העליון משוכנעים כי מדיניות הריסת בתי מחבלים אינה חוקית. פסיקותיהם מהוות "מעין מרד שיפוטי" שתכליתו לכרסם ביכולת של המדינה להרוס בתים.

כך, לדוגמה, סלים ג'ובראן וענת ברון מתרצים מעשי טרור כשטוענים כי הריסת הבתים גוררת אחריה "תסיסה אשר תוצאתה בהגברת המוטיבציה לביצוע פיגועים" ו"הזנת השנאה ואף מעשי הטרור כלפי ישראל". ג'ובראן גם מעניק משקל קל ערך ליצירת הרתעה כלפי מחבלים, לעומת "כבודם" של הרוצחים ומשפחותיהם: "לא די, לגישתי, באפשרות ערטילאית בדבר הצלת חיים כאשר מולה עומדת פגיעה אמתית, ממשית ומוחשית בזכות לקניין ובכבוד האדם", כותב ג'ובראן.

השופטת ברק-ארז מודה כי היא "רואה עצמי כבולה" שלא לפסוק כי מדיניות הריסת הבתים אינה חוקית. השופט מזוז הגדיל לטעון כי פסיקות עקרוניות בנושא הריסות בתים שהתקבלו לפני כהונתו של אהרן ברק כנשיא העליון פחותות ערך ("דיון לא ממצה") – ולכן בג"ץ נדרש לקיים דיון מורחב במטרה לבחון פסילת המדיניות. לדברי מזוז פסקי דין המכשירים הריסות בתים אינם לגיטימיים מאחר והם "משנות ה-80' ותחילת שנות ה-90' של המאה הקודמת, בטרם העידן החוקתי במשפט הישראלי".

השופטים שואלים את נציגת הפרקליטות: מה ההצדקה להחלטת המחוזי לפסוק מאסר עולם + 20 שנה מצטברות, למרות שהמדינה עצמה ביקשה מאסר עולם + 15 מצטברות ועוד 5 חופפות. מזוז: ״האם זה (מצבו הנפשי של המחבל) המקרה שמצדיק ענישה מקסימלית?״

— יאיר שרקי (@yaircherki) October 3, 2018

החוקרים אבחנו כי לעתים השופטים מטילים מגבלות "ללא ביסוס עובדתי" על הריסות בתים. כך לדוגמה קבעה הנשיאה לשעבר נאור כי יש לפצות שכניהם של משפחות מחבלים אם בתיהם ניזוקו כתוצאה מפעולת הריסה, אפילו אם התבצעה כדין. כותבי המחקר מאוניברסיטת חיפה אמנם מתנגדים עקרונית להריסת בתי מחבלים אך מציינים ביושר כי דרישה זו של נשיאת העליון בדימוס "לא רק שאין לה על מה לסמוך בפסיקתו הענפה של בית-המשפט העליון בתחום זה, אלא שהיא טומנת בחובה סתירה משפטית פנימית". לשיטתם, אם מדינת ישראל ובית המשפט טוענים כי הריסות בתי מחבלים מהוות חלק מ"פעולה מלחמתית" – אין בסיס למתן פיצויים.

התחשבות ב"סבל" המחבלים

הרצון לשמור על "זכות הקניין" של משפחות המחבלים הרוצחים מגיע לידי אבסורד. כך למשל קיבל חלקית הרכב השופטים חיות, שהם ופוגלמן את עתירת משפחת אחד המחבלים שביצע את פיגועי הירי בשרונה בו נרצחו ארבעה ישראלים: "למותר הוא לציין, כי יש להקפיד על עקרונות הסבירות והמידתיות גם כאשר מדובר בפיגוע חמור ורצחני, כמו הפיגוע שבוצע במתחם 'שרונה'", כתב השופט שהם.

השופטים לא חלקו על כך שהמשפחה עודדה את בנה לבצע פיגועי טרור: "האווירה המשפחתית הכוללת היה בה כדי לעודד (את המחבלים) להמשיך ולהביא לכלל מימוש את תכניתם הנפשעת", כתב שהם. בחקירתו הודה המחבל כי אביו סייע לו להשיג נשק ואף סיפר כי ביקש סיוע כספי מהאב בכדי להוציא פיגועים נגד ישראלים (טענה שהוכחשה מאוחר יותר).

למרות זאת אסרו השופטים על צה"ל להרוס את קומת הקרקע בבית, ואפשרו רק הריסת הקומה השלישית בה התגורר המחבל. הנימוק התמוה של שהם: לא קיימת "זיקה מובהקת" בין המחבל לבין קומת הקרקע בה התגוררו יתר בני המשפחה "באופן המצדיק את הריסת הקומה כולה". חיות הסכימה וטענה כי "הריסת הקומה הראשונה… אינה עונה על דרישת המידתיות". פוגלמן הפליא לכתוב כי הרס הבית כולו "אינו שומר על יחס ראוי וסביר בין התנהגותו הרצחנית של המפגע לבין הסבל שייגרם ליתר בני המשפחה".

https://www.youtube.com/watch?v=zFfK4HsDi50

כלומר, לתפיסת שופטי בג"צ רצח ארבעה ישראלים אינו פעולה חמורה מספיק כדי להתעלות על "הסבל" שייגרם למשפחת המחבל – על אף שהשופטים עצמם מודים כי מדובר במשפחה תומכת טרור שדרבנה את בנה לרצוח ישראלים וסייעה לו אקטיבית לממש שאיפותיו הרצחניות.

כותבי המחקר מיטיבים לתאר את עוצמת הסכנה האורבת למדיניות הריסות הבתים מצד חלק משופטי בג"צ: "ככל הידוע לנו לא היה בכל ההיסטוריה של המשפט הציבורי במדינת-ישראל מקרה דומה שבו מספר כה רב של שופטי עליון קראו, בפסקי-דין רבים כל-כך ובפרק זמן כה קצר, לדיון מחודש ועקרוני, בהרכב מורחב, בסוגיה כה שנויה במחלוקת משפטית".

רולטת בג"צ

בעוד חלק מהשופטים בבג"ץ עושים דין לעצמם כדי להכשיל את מדיניות הריסת הבתים, ישנם שופטים שחושבים אחרת. במחקר של הרפז ועמיחי הם מתארים את ה"קקופוניה" האוחזת בבית המשפט העליון בכל הנוגע להריסת בתי מחבלים. הם מודים כי דיון על הריסת בתי מחבלים משול למשחק ברולטה, כשסיכויי ההצלחה תלויים בעיקר בהרכבי השופטים: "הרכב שיכלול את השופטים סולברג ורובינשטיין ידחה קרוב לוודאי את העתירה שתוגש אליו, בעוד הרכב הכולל את השופטים מזוז ופוגלמן עשוי בהסתברות גבוהה להתערב בשיקול-הדעת המינהלי", הם מסבירים.

במצב דברים שכזה "העותרים נהפכים למעין מהמרים, המגישים עתירות בתקווה לקבל הרכב אוהד". הגורם שאמון על קביעת ההרכבים במקרים רבים הוא כמובן נשיאת העליון: "כל עוד בית-המשפט מפוצל בסוגיית הריסת הבתים, הפעלת סמכות זו עלולה לעורר בקרב העותרים חשש סובייקטיבי לבחירה לא-מקרית של ההרכב – תוצאה שתכרסם כרסום נוסף באמון הציבור בבית-המשפט".

המציאות המתוארת במחקר כמובן מעוותת ובלתי נסבלת, אך במקום לנצל את ההזדמנות ולהילחם על הרס של כל בית ובית על מנת לחזק את ההרתעה – בצבא ובפרקליטות המדינה מרימים לעתים קרובות מדי ידיים, ונמנעים מראש מהגעה לבג"צ.

הראש הקטן של צה"ל

התנהלות הצבא מלמדת עד כמה עמוק חדרה המשפטיזציה לשורות הצבא: בתגובות שנמסרו לנו ומסמכים שהגיעו לידינו נכתב כי בשם "עקרונות משפטיים" פועל הצבא לעשות "שימוש מצומצם בסמכות" להרוס בתי מחבלים – כאמור בניגוד להנחיות הדרג המדיני שקבע פעם אחר פעם כי יש לקדם ולזרז הריסת בתי מחבלים.

הגורם האמון על התנעת התהליך שיוביל להרס בית של מחבל שביצע פיגוע הוא היועץ המשפטי של אוגדות איו"ש. בתום ביצוע מיפוי הנדסי ("מדידות") של הבית, עובר התיק לשב"כ שמכריע האם הפיגוע התרחש אך ורק ממניעים לאומניים או שקיימות לכאורה נסיבות 'מקלות'. במידה והוחלט להמשיך בהליך נדרש אישור של היועץ המשפטי לממשלה, ואם מתקבל אישור שכזה נפתחת בפני המשפחה האפשרות לערער על ההריסה בפני הצבא ("השגה"), ובהמשך לעתור לבג"ץ.

הרמטכ"לים גנץ ואייזנקוט, כמו גם ראש השב"כ לשעבר יורם כהן, תומכים בהריסת בתי מחבלים, בשל הצורך לחזק את ההרתעה. גם אהוד ברק קרא בתקופה בה כיהן כשר ביטחון לזרז הריסות בתי מחבלים. לדברי ברק "נדרשת פעולה מיידית במישור המשפטי לקיצור זמנים דרסטי שיאפשר למערכת הביטחון הריסת בתי מחבלים בסמוך למועד הפיגוע, ובכך לתרום להרתעת מחבלים פוטנציאלים".

מילים כדרבנות, אך חבל שלרוב הן לא הופכות למעשים. לעתים קרובות נראה כי הצבא עושה דין לעצמו ומחליט מראש לוותר על הריסות בתי מחבלים כדי להימנע מעימות עם בג"צ. כך קורה למשל שההחלטה אם להוציא צווי הריסה מתקבלת באיחור ניכר, לעתים של מספר חודשים, ובכך נפגע עקרון מקודש של מהירות הפעולה לשם השגת הרתעה אפקטיבית. במקרים אחרים מחבלים שביצעו פיגועים מחרידים מקבלים הנחה כמי שסבלו מ"בעיות נפשיות". משפחות מחבלים זוכות להישאר עם קורת גג מעל ראשן בנימוק כי שיתפו פעולה לכאורה עם המדינה, על אף שחלקן מכחישות את שיתוף הפעולה ואף מהללות את מעשי הרצח שביצעו קרוביהם.

מתחמקים מתשובות

בצה"ל לא נלהבים לתת לציבור דין וחשבון על מחדל בתי מחבלים. בשבועות האחרונים אנו מנהלים קשר אינטנסיבי עם דובר צה"ל על מנת לברר מדוע בתיהם של מחבלים שקטפו חייהם, פצעו קשה או סייעו לרוצחי ישראלים נותרו על תילם – בניגוד למדיניות הרשמית של ישראל. בשלבים הראשוניים דובר צה"ל הבין את תפקידו וסיפק תשובות ענייניות לכל מקרה לגופו, אך בשלב מסוים החליטו בצבא להפסיק לשתף פעולה, ודרשו שנגיש בקשה לפי חוק חופש המידע.

בפועל מדובר בהתחמקות ממתן תשובה לציבור, משום שהשאלות ששאלנו – נימוקים להחלטות – אינן בגדר "מידע" כפי שהוא מוגדר בחוק.

ההתנהלות המופרכת של דובר צה"ל מתבטאת גם במקרים פרטיים: לפני כחודש למשל הגשנו שאילתה על בית המחבל שרצח את לבנה מליחי ושוטר יס"מ רס"מ יוסף קירמה בפיגוע ירי בגבעת התחמושת לפני כשנתיים. המחבל, צבאח אבו סביח, היה אמור להתחיל ולרצות ביום הפיגוע עונש מאסר בגין תקיפת שוטר. הוא גם היה חבר בארגון הקיצוני 'שבאב אלאקצא' המזוהה עם חמאס. בתחילה השיב לנו דובר צה"ל כי בית המחבל נהרס באופן חלקי בעקבות פסיקת בג"צ.

אך הפסיקה של בג"צ מתייחסת לבית המשפחה בכפר עקב. משפחת המחבל מחזיקה בבית נוסף, בכפר א-ראם, שאף נמדד על ידי הצבא לקראת הריסה יממה לאחר הפיגוע. הבית בא-ראם עדיין עומד על תילו. שלחנו לדובר צה"ל שאילתת המשך בנוגע לבית בא-ראם, אך בשלב זה החליטו בדובר צה"ל להסתתר מאחורי חוק חופש המידע.

חסינות לרוצח ארי פולד

במקרים אחרים עולה חשש כי משפחות המחבלים מהתלות במערכת הביטחון: בנובמבר 2015 נרצחו יעקב ליטמן ובנו נתנאל בן ה-18 בפיגוע ירי סמוך לעתניאל. הרוצח, שאדי אחמד מטאוע בן 28 מחברון, היה מזוהה עם הג'יהאד האסלאמי ונדון לשלושה מאסרי עולם. בהודעת השב"כ נמסר כי אביו ואחיו הסגירו אותו, אך למחרת שוחח האב עם 'חדשות 2' והכחיש בכל תוקף כי הסגיר את בנו: "להסגיר את הבן שלי? הוא גיבור", אמר האב והבהיר כי יעדיף שביתו ייהרס מאשר שבנו ייתפס. על אף שעודד טרור ושם את השב"כ ללעג, בישראל הותירו את הבית על תילו.

מקרה דומה מתרחש ככל הנראה גם בימים אלו, כאשר צה"ל מסרב להעמיד להריסה את בית משפחת המחבל שרצח לפני כחודש את ארי פולד. שעות ספורות לאחר הפיגוע פשטו כוחות צה"ל על הבית בכפר יטא וערכו מיפוי הנדסי לקראת הריסה – אך נכון לעכשיו לא הוצא צו הריסה לבית. בצה"ל טענו מיד לאחר הפיגוע כי אמו של המחבל הגיעה למחסום על מנת להזהיר על הפיגוע שמתכנן בנה, אולם בזמן שהייתה במקום בנה כבר ביצע את הפיגוע. במילים אחרות, ה'אזהרה' של האם לא סייעה לסכל את הפיגוע.

קרובי הנרצח טוענים כי הצבא נמנע מלעדכן אותם על גורל בית המחבל, ותוהים על התנהלות הצבא: "משפחת פולד איננה מבינה מדוע טרם התקבלה ההחלטה הברורה והפשוטה להרוס את ביתו של הרוצח. מדובר במקרה מובהק שחייב תגובה הרתעתית מהירה וחבל שהגורמים הנוגעים בדבר גוררים רגלים", אומר ל'מידה' עו"ד מוריס הירש המייצג את משפחת פולד.

בריחה = חסינות

במקרים בהם צה"ל הגיב לפנייתנו, התשובות היו רחוקות מאוד מלהיות מספקות. כך קרה בעניינו של אברהם אשר חסנו ז"ל, שב-20 באוקטובר 2015 נרצח בפיגוע דריסה אכזרי במיוחד ליד חברון. המחבל, צחבאן טיטי, נמלט מזירת האירוע ורק באפריל 2016, כחצי שנה מאז הפיגוע, מיפו כוחות צה"ל את הבית. וזהו. לא נעשה כל צעד נוסף לקראת הריסה והבית עומד על תילו מאז.

ייתכן שבצה"ל חששו שבג"צ יפסול את הריסת הבית בשל השיהוי בין מועד הפיגוע לבין הוצאת צו ההריסה – כפי שפסקו בעבר השופטים. כך למשל התעכב צה"ל ארבעה חודשים תמימים עד שהורה להרוס את בית המחבל שהרג את לוחם דובדבן רונן לוברסקי. ההריסה הוקפאה בהוראת בג"צ עד לדיון בעתירת משפחת המחבל בעוד יומיים (חמישי). במקרה של אברהם חסנו משפטו של המחבל, המואשם ברצח, עודנו מתנהל.

בתגובה לפנייתנו הסתפקו בצה"ל בתשובה לקונית כי "לאחר שנבחנו כלל נסיבות המקרה כפי שעלו מחקירת גורמי הביטחון, ובהתייעצות עם גורמי משרד המשפטים, הוחלט שלא לפעול להריסת הבית". משרד המשפטים אמר לנו כי ההחלטה שלא להרוס את בית המחבל שרצח את חסנו התקבלה על ידי צה"ל.

משפחת חסנו לא עודכנה גם היא מדוע בית המחבל שרצח את אב המשפחה לא נהרס. רות חסנו, אלמנתו של אברהם ז"ל, לא יודעת נפשה מרוב זעם: "את אברהם אף אחד לא יחזיר אבל את ההרתעה ואת החיים של הנרצחים הבאים הרס בית המחבל היה יכול להחזיר", היא אומרת ל'מידה'. "כולם רואים איך ההרתעה נשחקת מדי יום. גם משפט הרוצח מתנהל בעצלתיים כאילו מדובר במעשה פעוט של גניבת מסטיקים. אני קוראת לשר הביטחון להתערב באופן אישי לתת הנחיה להרוס את הבית וללחוץ על הפרקליטות שידרשו גזר דין מוות למחבלים".

"תולדה רגעית של מצבו הנפשי של המחבל"

בשם התבוסתנות של יועמ"ש איו"ש, מנסה צה"ל לאמוד גם את איתנותם הנפשית של המחבלים. לאחרונה הודה צה"ל כי נמנע מהרס ביתו של המחבל שרצח את עדיאל קולמן בנימוק כי המחבל לוקה בנפשו. ב'מידה' הוכחנו כי המחבל פעל מתוך אידאולוגיה לאומנית סדורה של שנאת יהודים וכי משפחתו, בעלת קשרים ענפים לחמאס, התגאתה במעשיו. בעקבות הכתבה החליט צה"ל בהחלטה תקדימית לפתוח מחדש את התיק ולבחון את הריסת בית המחבל.

מקרה דומה, ומקומם לא פחות, התרחש לאחר הפיגוע בנובמבר 2015 בו נרצחה באכזריות הדר בוכריס בת ה-21 בדקירות סכין בצומת גוש עציון. המחבל עיסאן ת'וואבתה, בן 34 מבית פאג'ר שליד בית לחם, דקר את בוכריס מספר רב של פעמים והיא מתה במקום. עוד באותו יום פשטו כוחות צה"ל על כפרו של המחבל ומדדו את ביתו לקראת הריסה. קרוב לשלוש שנים חלפו מאז, אך עד היום לא הוצא צו הריסה לבית.

במתפ"ש (מתאם פעולות הממשלה בשטחים), פרסמו בתקופת גל הטרור האחרון מסמך מביך, המתרץ פעולות טרור של "צעירים מבקשים למות בפיגוע טרור כדי למצוא מוצא מבעיותיהם הנפשיות, המשפחתיות והאישיות". במסמך תיארו את הרצח האכזרי של בוכריס בסך הכל כ"תולדה רגעית של מצבו הנפשי (של המחבל) ולא תכנית סדורה, שמאחוריה אידאולוגיה מוצקה". באופן כללי במתפ"ש סבורים כי טרור נגד יהודים יכול להיות גם תוצאה של ריב בתוך המשפחה, ביקורת חברתית ואף "כישלון בבחינות בגרות". לפי המתפ"ש, "לאחר ריב מול משפחתם וללא כל תמיכה מהחברה הסובבת אותם, נשארו אותם צעירים מבודדים, כועסים, וללא טיפול נפשי מתאים. הבחירה היחידה בעיניהם כדי לצאת ממצב זה היא להתאבד בפיגוע ולהביא לכך שייתפסו כשהידים".

במתפ"ש גם נוטלים על עצמם את תפקיד הפסיכולוג של ערביי יו"ש על מנת שיימנעו להבא מרצח ישראלים. שימו לב לטקסט הבא, שקשה להאמין כי נכתב על ידי מי שאמונים על שמירת ביטחון אזרחי ישראל:

אם ישימו הפלסטינים לב לבעיות קרוביהם, ילדיהם והנדכאים בחברתם ויפעלו בנוגע אליהם – יצמח דור בריא יותר שיצליח להתמודד ולהתגבר על הקשיים במקום לבקש לפגוע בעצמו ובחפים מפשע וללכת בדרך הטרור"

כלומר, המחבלים בוחרים בטרור לא כתוצאה מהסתה פרועה ורק אם ההורים יטפלו ב"ילדיהם הנדכאים" חייהם של ישראלים יינצלו.

כך נראו רגעיה האחרונים של הדר בוכריס שנרצחה בפיגוע • @Yossi_eli עם כל הפרטים והתיעוד >> https://t.co/WExFPYF9Sb pic.twitter.com/BXSZsKTYy7

— חדשות 13 (@newsisrael13) March 11, 2018

מידע שפורסם על ידי 'מרכז המידע למודיעין וטרור' בנוגע לפיגוע בו נרצחה בוכריס סותר לכאורה את עמדת הצבא. נכון אמנם שהמחבל היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש בבית לחם, אך מיד לאחר הרצח כינה הפת"ח את ת'וואבתה "השהיד הגיבור". חמור מכך, אמו אמרה כי היא "גאה בבנם שהרים את ראשם למעלה".

אחד העדים לפיגוע אמר כי המחבל התנהל באופן מחושב: "הוא הגיע מכיוון הכביש ועקף את התחנה שהייתה מלאה באנשים, הוא היה עם שתי הידיים בכיסים. החייל ניגש למחבל ואמר לו לעבור לצד שני, המחבל עשה את עצמו עובר לצד השני ואז החל בריצה, שלף סכין ודקר את הבחורה", סיפר עד הראייה ל-ynet. הרצח של בוכריס היה הפיגוע השלישי שביצעו ערבים באותו יום. רק שלושה שבועות קודם לכן נרצחו בצומת הגוש שלושה ישראלים ובוצעו במקום מעשי טרור נוספים.

למרות עובדות אלו, הצבא בישר למשפחת בוכריס כי בית המחבל לא ייהרס מאחר והמחבל לקה "במחלת נפש מסוג סכיזופרניה פרנואידית ולא היו נתונים המעידים על השתייכות לארגון טרור כלשהו או ביצוע פיגוע מטעמים לאומניים".

לאחרונה פורסם מחקר מקיף בשיתוף המשרד לביטחון פנים לפיו שני-שלישים מהמחבלים בגלי הטרור בשנים האחרונות “היו בעלי רקע נפשי”. כלומר, לפי ההיגיון החדש של צה”ל רוב מוחלט מבין הערבים שמעלים בדעתם לרצוח יהודים יוכלו לצאת לפיגוע בראש שקט, כשהם משוכנעים במידה גבוהה של ודאות כי בית משפחתם יישאר על תילו ולא ייהרס.

לדברי עורך הדין מיכאל ליטווק המייצג את משפחת קולמן, בתי מחבלים צריכים להיהרס ללא קשר למצבו הנפשי של המחבל בעת ביצוע הפיגוע. “הריסת בתי מחבלים נועדה ליצור הרתעה ולא כאמצעי ענישה – כך שטענה בדבר מחלת נפש אינה רלוונטית”, טוען ליטווק ומוסיף כי החלטת הצבא שלא להרוס את בתי המחבלים שרצחו את קולמן ובוכריס "תיתן פתח לכל שאר משפחות המחבלים ותביא לריסוק מעט ההרתעה שעוד נותרה".

"המחבל מקבל פרס שניצלתי?"

צה"ל כאמור קיבל החלטה גורפת שלא להרוס בתי מחבלים שלא צלחו במשימת הרצח ו'רק' פצעו ישראלים. המקרה היחיד בו פעלה המדינה לבצע פעולת עונשין נגד מחבל שפצע ישראלי ולא רצח אותו היה פיגוע הירי לפני ארבע שנים בו נפצע אנושות יהודה גליק.

בתחילה התכוונה המדינה להרוס חלקית את בית המחבל שירה בגליק, שהיה שקוע עד צוואר בטרור ובקשרים לחמאס והג'יהאד האסלאמי. המדינה מראש התכוונה להרוס רק חלק מבית המחבל, ולא את כולו, תוך שהיא מדגישה כי מדובר ב"החלטה מידתית וסבירה" – על מנת לקלוע לעולם המונחים החביב על השופטים.

ההתחנפות לא מנעה משופטי בג"צ להוציא צו ביניים ולהקפיא את ההריסה. השופטים רובינשטיין, דנצינגר וסולברג ציינו כי "לא ניתן להתעלם מכך שחל שיפור במצבו של גליק" ולכן על המדינה לשקול גם את "תוצאת המעשה". המדינה הבינה את הרמז והחליטה להסתפק רק באטימת חדרו של המחבל, פעולה שהממד ההרתעתי שבה שואף לאפס.

בתשובתם לבג"צ הציגו בצה"ל חזית קשוחה כשהצהירו כי יפעלו להרוס בתי מחבלים "על־אף שאותם המעשים לא הובילו בהכרח לקטילת חיי־אדם". בפועל הצבא סורס והמילים הגדולות התבררו כריקות: בארבע השנים האחרונות מופו לפחות 70 בתי מחבלים שפצעו ישראלים אך באף אחד מן המקרים לא הוצא ולו צו הריסה בודד. לעתים מדובר בפציעות קשות ביותר, דוגמת אלו של שמואל רייזמן, ניב נחמיה, נירית זמורה והנערה שובה מלכה שנפצעה אנושות בפיגוע דקירה בעפולה לפני כחודשיים והתאוששה בדרך נס.

בתשובתם ל'מידה' מודים בצה"ל כי הם פועלים להרוס אך ורק "בתי מחבלים שביצעו פיגועים בהם נהרגו אזרחים או אנשי כוחות הבטחון". כלומר המערכת אפילו לא מנסה לאתגר את בג"צ ומוותר מראש על הדרישה להרוס את הבית. ההחלטה שלא לפעול נגד מחבלים שפצעו מנוגדת להצהרה של שר הביטחון כי "אין הבדל בין פיגוע שהסתיים ברצח, לבין פיגוע שהסתיים בפציעה קשה, בשני המקרים בתי המחבלים חייבים להיהרס".

שמואל רייזמן, שנפצע באורח אנוש בפיגוע דקירה בשער בנימין בנובמבר 2015, זועם על כך שבית המחבל שדקר אותו אפילו לא נמדד. "רפיסות המערכת מתסכלת מחדש. המחבל ניסה לרצוח אותי, הייתי כפסע מהמוות ורק בנס ניצלתי. עכשיו המחבל מקבל פרס על הנס שקרה לי? אני צריך להתנצל שניצלתי? זו מדיניות חלם מטורפת. אני דורש משר הביטחון צדק והרתעה. הרוס את בית המחבל שניסה להרוס ולקפד את חיי".

סייענים ונהנים

סייעני מחבלים מתחמקים גם הם ממתן דין וחשבון על מעשיהם. בסעיף 119, על בסיסו פועלת הממשלה להרוס בתי מחבלים, נכתב כי ניתן להרוס בתים של מי ש"היו שותפים שלאחר מעשה". בפועל צה"ל כלל לא מוציא צווי הריסה לסייעני מחבלים רוצחים. כך למשל במקרים של רצח מיכאל מרק, איתמר בן-גל, רזיאל שבח, רונן לוברסקי וכעת גם המחבל שביצע את פיגוע הירי בברקן.

הפיגוע בו נרצח שבח הוא המטריד ביותר מבחינת הדומיננטיות של הסייענים. המחבל היורה, אחמד נאצר גראר, נמלט מהזירה ומכוחות הביטחון במשך קרוב לחודש ימים. במהלך אותו חודש נעזר המחבל בתשתית של סייענים רבים אשר העבירו אותו ממקום מסתור אחד למשנהו, וכן סיפקו לו תחמושת, אמצעי לחימה, מזון וכסף. מעבר לכך בפני אחד מהם הצהיר המחבל על כוונתו לבצע פיגועים נוספים.

הפרקליטות הצבאית הגישה כתבי אישום לפחות נגד ארבעה סייענים, אך נגד אף אחד מהם לא הוצא צו הריסה. בפיקוד מרכז טוענים כי הריסת בתי סייענים "אינה עומדת במבחנים המשפטיים", אך מדובר בניחוש בלבד שכן שופטי בג"ץ אינם אחידים בדעתם וגם ככל הידוע שאלת הריסת בתי סייענים לא הועמדה לבחינה בבית משפט, על אף שהחוק מתיר אותה במפורש.

לאחרונה הודיע צה"ל לתושבי הכפר שווייכה ממנו יצא המחבל שביצע את הפיגוע בברקן כי מי שיסייע למחבל להימלט מסתכן בהרס ביתו. זמן קצר לאחר מכן נתפס אחד הסייענים אך למרות ההצהרות הלוחמניות לא הוצא צו הריסה לביתו, נכון לכתיבת שורות אלו.

"ההריסה מכערת את הבית"

הגוף שעומד מאחורי מנגנון הכשלת מדיניות הריסת הבתים והמאפשר לבג"ץ לשים רגליים לצה"ל הוא 'המוקד להגנת הפרט', שב-30 שנות קיומו הגן וטיפל לטענתו בלמעלה מ־80 אלף פניות מצד פלסטינים בהליכים הנוגעים למניעת הרס בתיהם, ביטול שלילת תושבות ועוד. ב’מוקד' מעלים לא אחת טענות מגוחכות על גבול האבסורד. כך לדוגמה במקרה של אחד ממבצעי הפיגוע בשרונה, אחותו של אחד המחבלים העלתה פוסט בפייסבוק בו היללה את הפיגוע:

יום שייחקק לנצח בזכרון העולם כולו. יום פיגוע הגיבורים… יום שבעזרת אללה יחזור על עצמו כל יום עד שתשוחרר פלסטין… פיגוע שזעזע את יסודות המקום שנקרא 'ישראל'. ברכות לכם על מה שעשיתם"

ב'מוקד' לא התרשמו וטענו בפני השופטים כי אין מדובר חלילה בדברי תמיכה בפיגוע, אלא בסך הכל ב"דברים טבעיים של חיבה וגעגוע שכותבת אחות על אחיה העצור והפצוע". לקרוא ולא להאמין.

ב'מוקד' מייחסים חשיבות כה זעומה לחייהם של ישראלים, עד שאפילו פגיעה ארכיטקטונית חזותית מהווה מבחינת הארגון עילה להימנע מצעדי הרתעה נגד משפחות המחבלים. לפני כשנתיים עתר המוקד בשם משפחת המחבל שרצח את מליחי ורס"מ קירמה בפיגוע הירי בגבעת התחמושת בירושלים. אחד הנימוקים נגד הריסת בית המחבל היה כי “הכיעור” שייגרם לבניין כתוצאה מההריסה יוביל לפגיעה “נפשית” בשכניו ובקרוביו של המחבל. לא פחות.

היום התקיים דיון בנוגע לשלילת תושבות למחבל שרצח 4 צוערים בפיגוע בארמון הנציב בירושלים בינואר 2016.

מירב והרצל חג'אג', הוריה של סגן שיר חג'אג' שנרצחה בפיגוע ממשיכים להילחם. בטח לא תופתעו לשמוע שמשפחת המחבל נתמכת בידי המוקד להגנת הפרט הממומן על ידי הקרן לישראל חדשה. ביזיון pic.twitter.com/JyuSwesUm3

— Liran levi🇮🇱🏳️‍🌈 (@liran__levi) October 2, 2018

למעלה מ-85% מתקציב 'המוקד' מגיע מישויות זרות, ביניהן האיחוד האירופי, האו"ם, דנמרק, שבדיה, שווייץ, הולנד, נורבגיה, ספרד ועוד. המוקד גם זכה בעשור האחרון לתרומות של כשלושה מיליון שקל מהקרן לישראל חדשה.

דבורה גונן, אמו של דני הי"ד שנרצח לפני כשלוש שנים על ידי מחבל בפיגוע ירי בבנימין, תקפה בחריפות את 'המוקד' שעתר לבג"צ במטרה למנוע את הרס בית המחבל שרצח את בנה. "המשפחות השכולות מרגישות כאילו רצחו את יקיריהן בפעם השנייה", אמרה גונן לאחר שבג"צ דחה את עתירת המוקד. "עצוב שאנו צריכים להתחנן כדי להפסיק את האבסורד בו ארגון ישראלי מגן על מי שרצחו את יקירנו. המוקד שולל מאיתנו את הזכות לחיים וכל זה בשם 'זכויות אדם'. דמם של הנרצחים זועק מהאדמה".

תגובות

מדובר צה"ל נמסר: "צה״ל וגופי הביטחון פועלים באופן נחוש ויומיומי לשמירה על שלומם של אזרחי מדינת ישראל, לסיכול פיגועי טרור ולהרתעת מחבלים בדרכים שונות. הריסת בתי מחבלים מבוצעת לאחר תהליך סדור, בו נשקלים כלל השיקולים הנחוצים לעניין. בין השיקולים המרכזיים ניתן לציין את השיקולים שנקבעו בפסיקת בג"צ, שיקולים מבצעיים ונסיבותיו הפרטניות של כל מקרה".

שי גליק, מנכ"ל ארגון 'בצלמו' המלווה את מאבק משפחות הקורבנות להרס בתי מחבלים מסר: "שוב ושוב מוכח שמערכת הביטחון וצה"ל מסרסים לגמרי את הרס בתי המחבלים, אולי הכלי הרתעה האחרון שעדיין קיים. שוב ושוב מסרבים להרוס בתי למחבלים וכשכן הורסים זה אחרי זמן רב ובאופן חלקי. דו"ח ועדת שני של צה"ל קבע חד משמעית שהרס בתי מחבלים מציל חיים אבל צה"ל בוחר להכנע להומניות מזוייפת ולא להרוס בתי משפחות מחבלים מטעמים פוליטים משפטיים. אנחנו דורשים משר הביטחון לנסח מיידית נוהל הרס בתי מחבלים כך שבתוך יממה מרגע הפיגוע יינתן צו הריסה".

רשימת שמות קורבנות הטרור שהמחבלים שרצחו או היו מעורבים במותם הצליחו להתחמק מעונש הריסת בתיהם, בהחלטות הצבא או בג"צ: איתמר בן גל, בנימין יעקובוביץ', ישעיהו קרישבסקי, נעמה ואיתם הנקין, זיו מזרחי, יעקב ונתנאל ליטמן, הדר בוכריס, אליאב גלמן, שלום שרקי, טוביה ינאי ויסמן, לבנה מליחי, יוסף קירמה, רונן לוברסקי, ארי פולד, שלומית קריגמן, אלכסנדר לבלוביץ', מיכאל מרק, אברהם אשר חסנו, אלון אנדרי גובברג, חיים חביב, ריצ'רד לייקין, אלמוג שילוני, מלאכי רוזנפלד, אהרון בנט, נחמיה לביא, קים לבנגרונד-יחזקאל וזיו חג'בי.

יהי זכרם ברוך.