התעצמות האיום האיראני יחד עם דחיקת הסוגייה הפלסטינית לשוליים הפכה את ישראל מבעיה אזורית לחלק חשוב בפתרון
בשבועות האחרונים ביקרו במדינות המפרץ הערבי (הערבים נעלבים כשמישהו מכנה את המפרץ "שלהם" בכינוי "המפרץ הפרסי") כמה בכירים ישראלים: ראש ממשלה, שני שרים – מירי רגב וישראל כץ – ראש המוסד ומשלחות ספורט. דגל ישראל הונף בתחרות הג'ודו באבו דאבי, וההמנון הישראלי נוגן בה פעמיים.
שרת התרבות הישראלית שרה את "נפש יהודי הומיה … להיות עם חופשי בארצנו" בדמעות של התרגשות, והשמים לא נפלו. בנוסף, המארחים לקחו אותה לביקור במסגד על שם שיח' זאיד, וכל זה רק בחודש אחד.
כך התקבלתי כשר ישראלי בקבלת פנים חמה ופומבית ״במחול החרבות״ בעומאן, חזון אחרית הימים וביטוי לחיזוק מעמדה של ישראל באזור. מחר אציג את תוכנית ״מסילות לשלום״ בפני שרי האזור. pic.twitter.com/MdkoBTaEaC
— ישראל כ”ץ Israel Katz (@Israel_katz) November 6, 2018
השאלה העולה מאליה היא האם יש כאן משהו חדש, שינוי מהותי או זעזוע אסטרטגי, או שמא לא יותר מיציאה לאור של דברים שהתנהלו קודם לכן מאחורי הקלעים. צריך לזכור גם שמול ביקורי הישראלים במפרץ, לא היה ביקור פומבי של אף אחד ממדינות המפרץ בישראל. לכן ננסה להעריך את מה שהתרחש באוקטובר בזהירות המתבקשת.
ביקורים הדדיים
לגבי סולטנות עומאן, עלינו לזכור שכבר בעבר היו ביקרו בה ראשי ממשלה ישראלים: יצחק רבין ז"ל היה שם ב-1994, שר החוץ העומאני ביקר בישראל ב-1995 וראש הממשלה שמעון פרס ז"ל ערך ביקור גומלין שנה לאחר מכן. אלא שמאז האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 נותקו היחסים, ומגעים המשיכו להתקיים בעיקר מאחורי הקלעים ובחשאי.
שרת החוץ ב-2008, ציפי לבני, נפגשה עם שר החוץ של עומאן, אך מאז לא התקיימו פגישות פומביות בין בכירי המדינות. בנוסף לכך, משלחת בכירה מעומאן השתתפה בהלוויית הנשיא לשעבר שמעון פרס ב-2016. מוקדם יותר השנה שר החוץ של עומאן ביקר בירושלים במסגד אל-אקצא.
אלא שסולטנות עומאן איננה מדינה מרכזית בהוויה הפוליטית הערבית, למרות המיקום הגיאו-אסטרטגי החשוב שלה – על מיצרי הורמוז, שדרכם מיוצא הנפט המופק במפרץ, הן על ידי מדינות ערביות והן על ידי איראן. לכן קשרים בין עומאן לישראל אינם מעוררים תשומת לב גדולה מידי באזור ובעולם, ויש לי רושם שרוב הישראלים כלל אינם יודעים היכן נמצאת מדינה זו.
https://www.facebook.com/miri.regev.il/videos/189137402001261/
גם איחוד האמירויות איננו זר לישראלים, שכן כבר ב-2008, ב-2010 וב-2013 הגיעו ספורטאים ישראלים להשתתף בתחרויות בינלאומיות שהתקיימו שם. בשנת 2010 השתתף שר התשתיות הלאומיות אז, עוזי לנדאו, בכנס בינלאומי שעסק באנרגיות מתחדשות באבו דאבי.
בשנת 2015 נפתחה באבו דאבי, בירת האיחוד, נציגות רשמית ישראלית שעיסוקה הוא אנרגיה. היות שנציגות זו מסונפת לסוכנות הבינלאומית לאנרגיות, שמרכזה באבו דאבי, איחוד האמירויות לא רואה בה נציגות דיפלומטית ישראלית באיחוד. בשנת 2016 ביקר באבו דאבי שר האנרגיה הישראלי, יובל שטייניץ, במסגרת ועידה בינלאומית שעסקה באנרגיה, וב-2017 השתתפו טייסי חיל האוויר הישראלי בתמרון צבאי ביוון, יחד עם טייסים מאיחוד האמירויות, איטליה ויוון.
מאחורי הקלעים
גם בקטאר הייתה נציגות כלכלית ישראלית רשמית החל משנת 1996 וראש הממשלה דאז, שמעון פרס, ביקר בה ודן עם מארחיו באספקת גז לישראל. הנציגות הישראלית בקטאר נסגרה בשנת 2009 בעקבות מבצע 'עופרת יצוקה' בעזה. בשנים 2011 ו-2013 השתתפו ספורטאים ישראלים באירועי ספורט בינלאומיים שהתקיימו בקטאר, אך ללא דגל ישראל.
סעודיה מעולם לא אירחה ישראלים באופן גלוי ופומבי, למרות שמאחורי הקלעים מתקיימים קשרים לא מעטים בין ישראל והממלכה: רופא אורולוג ישראלי ידוע טיפל במהלך שנים ארוכות במשפחת המלוכה, בידיעת ראשי הממשלה הישראלים ובברכתם.
הקרח בין ישראל וסעודיה החל להיסדק בשנת 2015, כאשר חתמו מעצמות המערב על הסכם הגרעין עם איראן, מה שגרם לסעודים דאגה עמוקה, גדולה בהרבה מזו של הישראלים. הם לא מחצינים את דאגתם וחששם מאיראן בשל המסורת הבדואית המחייבת את הגברים לכלוא את רגשותיהם ולא להציגם כלפי חוץ.
בשנת 2016 תועד משה יעלון, שר הביטחון, לוחץ את ידי תורכי אל-פייסל, נסיך סעודי רב השפעה שכיהן בעבר כראש סוכנות המודיעין הסעודית, בעת שהשניים השתתפו בוועידה בינלאומית בגרמניה. אנוור עשקי, גנרל בדימוס בצבא סעודיה, הגיע לישראל בשנת 2016 בראש משלחת עסקית ואקדמית, ביקור שזכה לביקורת שלילית ביותר מצד הרשות הפלסטינית.
אינטרסים ופחד
לסיכום היחסים בין מדינות המפרץ וישראל ניתן לומר שהיו להם שתי תקופות פריחה: שנות התשעים והשנים האחרונות. למרות שאין לישראל גבול משותף וסוגיות טריטוריאליות עם מדינות המפרץ, נמנעו אלה מכל קשר עם ישראל בשל מחויבותם ונאמנותם לסוגיה הפלסטינית. התפתחות היחסים בשנות התשעים התבססה על הסכמי אוסלו ומה שנראה אז כהתקדמות אמיתית לקראת פתרון הבעיה הפלסטינית.
אלא שעם השנים המו"מ בין ישראל והפלסטינים נתקע, בשלהי 2000 פרצה האנתיפאדה השניה שהפילה חללים רבים בקרב שני הצדדים, והאווירה הייתה שלילית כלפי כל מגע עם ישראל. בשל כך נותקו היחסים בין מדינות המפרץ וישראל.
המצב החל להשתנות החל ב-2007, עת השתלטה תנועת חמאס על רצועת עזה. תנועה זו היא הסניף הפלסטיני של תנועת "האחים המוסלמים" העולמית, תנועה שסעודיה ואיחוד האמירויות שונאות באופן שקשה לתארו, בגלל חילוקי דעות הקשורות לתפקידו של האסלאם בחברה ובמדינה.
זהות העמדות בין ישראל והמפרץ התגברה מאוד כאמור בשנת 2015 כשנחתם הסכם הגרעין עם איראן, והפריחה בשנה האחרונה נובעת ישירות מהפחד בקרב משפחת המלוכה הסעודית והנהגת האמירויות מפני הסכנה האיראנית ואי יכולתם לעמוד מול לחצים איראנים ובוודאי מול עימות צבאי עם איראן.
היחסים בשנות התשעים התבססו על אינטרס, שפינה את מקומו בשל חומרת הבעיה הפלסטינית כשפרצה האינתיפאדה השנייה בשנת 2000. לעומת זאת, היחסים בהווה מבוססים על פחד, שקשה מאוד לסוגיה הפלסטינית להתמודד איתו.
בנוסף, מדינות המפרץ – כמו מדינות רבות אחרות – אינן רואות סוף לפילוג בין חמאס ואש"ף, ולכן אינן רואות סוף לסכסוך הישראלי-פלסטיני שתקע כל התקדמות ביחסים עם ישראל. לכן הן החליטו לעקוף את הסוגיה הפלסטינית ולהתקדם ביחסים עם ישראל ללא קשר למו"מ בין ישראל והפלסטינים והמו"מ בין חמאס ואש"ף.
משחק של גדולים
במבט מהמפרץ, הסוגיה הפלסטינית נראית קטנה בהרבה מהבעיה האיראנית, ולכן החליטו מנהיגי המפרץ להתעלם מהבעיה הפלסטינית ולהתקדם עם ישראל כדי לשרוד. ישראל יכולה לספק להם מערכות הגנה כמו "כיפת ברזל", לשתף אותן במידע על איראן, כוונותיה ותכניותיה ואולי אף להשתתף בקואליציה בגיבוי אמריקני שתתמודד מול הקואליציה האיראנית הכוללת כיום את עיראק, סוריה, לבנון של חיזבאללה, תורכיה, חמאס ורוסיה כגיבוי אחורי.
כשהמשחק הגיאו-אסטרטגי הוא בין "הגדולים", בעיה קטנה כמו הבעיה הפלסטינית נדחקת לשולי ההתעניינות הפוליטית, והפלסטינים – שוב – משלמים את מחיר העקשנות וחוסר בהתקדמות עם ישראל להסדר שלום.
בנוסף, במדינות המפרץ לא שוכחים לפלסטינים את תמיכתם בסדאם חוסיין כאשר פלשו צבאות עיראק לכווית וכבשוה באוגוסט 1990. במזרח התיכון אנשים לא שוכחים ולא סולחים, והפתגם הוותיק אומר שבדואי נקם את נקמת דם אביו אחרי ארבעים שנה ואמר: מיהרתי.
כל התפתחות ביחסים בין ישראל והמפרץ מבוססת לכן על התעצמות הבעיה האיראנית מול הדחיקה לשוליים של הבעיה הפלסטינית. כשזה המצב בשטח, אז ישראל חדלה להיות הבעיה והופכת לחלק מהפתרון, ל"משמר המפרץ".
מובן למה הם רוצים את העזרה של ישראל, השאלה היא מה ישראל תקבל בתמורה?. איך הם יעזרו לנו?
ברגע שכבר לא יהיה צורך בסיוע ישראלי, התמורה תהיה סכין בגב ישראל.
כל זמן שהערבים צריכים לקבל מישראל מודיעין (אנושי ודיגיטלי) ונשק מסוגים שלא נמצאים למכירה בכל שוק, הם ישלמו בכסף מזומן.
כדי להשתיק את מצפונם ואת האספסוף שלהם, הערבים יפעלו בגלוי כנגד ישראל (התססת הר הבית, גינויים למכביר באו"ם, תלונות למועצת הביטחון, החרמת גופים שעוסקים עם ישראל, וכו'). כמו שמלך ירדן עושה – מקבל מישראל מים (גם כשלא היו לה), מודיעין, סיוע צבאי ועוד ועוד, ולפני כל העולם מזיק לישראל (הר הבית, המועצה לזכויות האדם שאינו יהודי, דחיקת רגלי ישראלים משטח השייך ליהודים אך בריבונות ירדנית, איסור על מכירת שטחים בממלכת ירדן ליהודים, וכו' וכו').
וברגע שכבר לא יהיה צורך בסיוע מישראל, הערבים יחזרו להתנהג כלפינו כמו שהיה בשנות ה-70 של המאה שעברה – תמיכה גלויה וממשית בכל המובנים בארגוני טרור הפועלים נגד יהודים ונגד ישראל.
מי שרוצה שיתקעו לו סכין בגב, פשוטו כמשמעו, שיעשה עסקים עם ערבים. מובטח לו שרצונו ימולא.
לקרן להשמדת ישראל יש כסף כמו זבל: בכל מקום שאפשר להפריע לנתניהו או להשחיר את התדמית של ממשלתו יגיע שליח של הקרן ויתחזה לאוהב ישראל החרד לאינטרסים הלאומיים שלה.
מכיון שלתומכי "נתניהו" (ולא ראש הממשלה בנימין נתניהו, אלא סתם "נתניהו". הם תומכים בו אבל מזלזלים בכבוד המשרה שבה הוא נושא) אין תשובות רציניות, ולמעשה הם מודעים לבעייתיות בתיפקודו, הם מתחמקים מדיון במה שקורה בישראל (טרור כימי מעזה, תקיפות יהודים ע"י מסתננים מאריתראה וסודאן, השתלטות הבדוים על אדמות המדינה ואדמות השייכות ליהודים ביו"ש ובנגב, ועוד ועוד) ותוקפים את מי שזועק "המלך הוא עירום".
כדרכו של השמאל – אם אין לך תשובות רציניות על הטענות נגדך, תקוף את השליח הנושא את הטענות.
מכיוון שתומכי רק-לא-ביבי דורשים כל הזמן הוכחות לכך שנתניהו הוא אל כל יכול שפותר את כל בעיותיה של ישראל כולן ב-REAL TIME, שאחרת אין זכות לתומכיו לראות בו מנהגי מוצלח מאין כמוהו – לא נותר אלא להיזכר יחד איתם ביחד מה עשה נתניהו בשנים האחרונות:
המאבק באובמה, הניצחון על הקונגרס, הבריתות הכלכליות והבטחוניות עם המזרח אירופיות, הברית המחודשת עם הממשל האמריקאי, חידוש הקשרים עם מעצמות ענק בעולם, ההבנות האינטימיות עם פוטין, המדיניות ביחס לסוריה/ מצרים/ לוב/ טוניס/ עירק, שימור הבריתות עם ירדן ומצרים, היחסים המחודשים עם ערב הסעודית, ההימנעות מהרג מאסיבי ולא מבוקר ברצועה, המלחמה בחולאי הרש"פ (משכורות למחבלים, הנצחה וכו'), המאבק העיקש מול ההתעצמות האיראנית, העצמת הכלכלה הישראלית (סייבר, מודיעין, טכנולוגיה, "מחשב לכל ילד" ועוד).
כל אלה הם הצעדים הדרושים למוטט את שלטון החמאס. אך זהו תהליך אבולוציוני ולא רבולוציוני, המצריך סבלנות ואורך רוח. אז נכון שיש עדיין בעיות שיש לפתור בחיי האומה זאת, אבל לסכם את הכהונה הטובה ביותר בראשות ממשלת ישראל ככישלון זה כנראה מחייב כישרון מיוחד שיש רק לחברי הכת רק-לא-ביבי.