המיתוסים הכוזבים של הנרטיב ה"פלסטיני"

המבנה עליו מבוססות השאיפות הלאומיות הפלסטיניות הינו תרמית כבירה – אחיזת עיניים פוליטית שמטרתה לשרת את המניע הנסתר של חיסול ישראל

ערב רב של מיתוסים. כרזה של יאסר עראפת בעזה | פלאש90

"מבין כל השקרים הפלסטיניים, אין שקר מוחץ או גדול יותר מזה הקורא להקמתה של מדינה פלסטינית נפרדת בגדה המערבית… מאז זמנו של ד"ר גבלס, לא היה מקרה בו חזרה נשנית של שקר נשאה פירות גדולים כאלו…" פרופ' אמנון רובינשטיין, שר החינוך לשעבר, חבר סיעת מרצ ודיקן הפקולטה למשפטים באוני' תל-אביב, 'הארץ', 30 ליולי 1976

במאמרים רבים שפרסמתי בעבר הראיתי כיצד, בניגוד מוחלט לכל הגיון, קבלתה של ישראל את הלגיטימיות של התביעות הלאומיות הפלסטיניות, הניחה הלכה למעשה את היסודות לתקיפת הלגיטימציה שלה עצמה.

במלים אחרות, ייחוס לגיטימיות מצד ישראל לנרטיב הפלסטיני (ובכך גם לשאיפות הנובעות ממנו כגון מעמד מדינה) בהכרח פועל להסרת הלגיטימיות מהנרטיב הציוני, וזאת על ידי נטילת המעמד הלגיטימי לאמצעים הנחוצים כדי לקיים את מדינת-הלאום היהודי.

בהתאם לכך, המסקנה הבלתי נמנעת הינה שהדרך היחידה להשגת לגיטימיות לאמצעים אלו היא בנטילת הלגיטימיות לנרטיב הפלסטיני, בהתאם לדרך בה ערבים-פלסטינאים מכילים ישות לאומית, אותנטית, מובהקת, בעלת זכויות הזהות לאלו של ישויות דומות.

זהו אתגר מאיים כמובן. אחרי הכל, כל ניסיון להטיל ספק, להפריך ולבסוף לערער נרטיב שבמשך עשורים של עיוות, רמיה ואשליה התחפר בנפש הקולקטיבית הבינלאומית כאמת בלתי מעורערת, הינו קשה מאוד ודורש מאמץ רב. אך היקפה העצום של המשימה אינו יכול להפחית מהצורך החיוני בהשלמתה.

אחיזת עיניים פוליטית

בעוד בין המדענים הפוליטיים אין בנמצא קונצנזוס להגדרה המדויקת של "אומה" ושל "לאומיות", ישנה הסכמה רחבה אודות מה שאין להדיר מהגדרות אלו. לפיכך, למעט הפרטים השונים שחוקרים מבקשים להוסיף להגדרתם העדיפה, ישנה אי-הסכמה מועטה להגדרות הבאות:

ראשית כל, "אומה" הינה מקטע אנושי מזוהה וניתן להבחנה המביע רצון משותף לממש ריבונות פוליטית בשטח גיאוגרפי מוגדר. "לאומיות" הינה הבקשה, על ידי אותם מקטעים אנושיים מזוהים וניתנים להבחנה, למימוש ריבונות פוליטית בשטח גאוגרפי מוגדר.

סקירה מהירה של האירועים ההיסטוריים באזור המזרח התיכון תגלה שבמקרה של הערבים-הפלסטינים, אף אחד ממרכיבים אלו אינו קיים: לא אנשים מזוהים וניתנים להבחנה המבקשים לממש ריבונות פוליטית, ולא שטח גאוגרפי מוגדר בו יש לממש ריבונות זו.

ניתן לבחון את ההצהרות והמסמכים של הפלסטינים עצמם כדי לאמת טענה זו ולגלות שהם מעולם לא ראו עצמם כעם נפרד, בעל הבחנה ועם מולדת ברורה. בהתאם לכך, נדרש מאמץ מועט על-מנת להדגים כי "הנרטיב" הפלסטיני, הדלק הרעיוני-אינטלקטואלי המזין את הדרישות להקמת מדינה, הינו לא יותר מערב-רב של מיתוסים מגוונים, אשר ניתן לזהותם בקלות ולהפריכם.

המסקנה הבלתי נמנעת היא – או לפחות צריכה להיות – שהמבנה המפואר עליו מבוססות השאיפות הלאומיות "הפלסטיניות" הינו תרמית פוליטית כבירה, אחיזת עיניים עצומה שמטרתה לשרת מניע נסתר ומאיים, ומורכבת מחמישה מיתוסים עיקריים.

מיתוס המולדת

הראשון והמחריד מכולם הינו המיתוס אודות "המולדת" הפלסטינית, שעתה מצוינת "כגדה המערבית" (יהודה ושומרון) ועזה. לא רק ש"הפלסטינים" מעולם לא תבעו אזורים אלו כמולדתם ההיסטורית, הם נמנעו במפורש מטענות לריבונות רק עד לאחר שאלו עברו לשליטה ישראלית בשנת 1967.

לפיכך, סעיף 16 בגרסה המקורית של האמנה הפלסטינית הלאומית קורא לבקשה לכאורה של העם בפלסטין "המצפה…להשיב את המצב הלגיטימי לפלסטין, בכינון שלום ובטחון בשטחה ולאפשר לתושביה לממש ריבונות לאומית…"

אולם, מכיוון שהאמנה אומצה בשנת 1964, שלוש שנים לפני שישראל "כבשה" סנטימטר מרובע מ"הגדה המערבית" או מעזה. השאלה אם כן, מה הוא אותו "שטח" אשר בו הפלסטינים "מצפים לממש ריבונות לאומית"?

יתרה מכך, בסעיף 24 הם מצהירים מפורשות מה שטח זה אינו כולל והיכן הם אינם מבקשים לממש "ריבונות לאומית", בהצהרה המפורשת שאינם מעוניינים "במימוש ריבונות כלשהי בשטח הגדה המערבית של הממלכה ההאשמית של ירדן… [או] רצועת עזה…"

מהצהרה זו אנו למדים שתי עובדות מרתקות: לא רק ש"הפלסטינים" לא תבעו את "הגדה המערבית" ואת עזה כחלק ממולדתם, הם אף שללו אותם ממנה מפורשות. זאת ועוד, הם מאשרים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ש"הגדה המערבית" הייתה שייכת לישות ריבונית אחרת, הממלכה ההאשמית.

מיתוס המולדת (הגרסה המשופרת)

אם כן אנו רואים כי אין חפיפה בכלל, אף לא בסנטימטר אחד, בין השטח שנתבע על ידי "הפלסטינים" כאשר החלו לנסח את שאיפותיהם הלאומיות ל"מולדתם", לבין "המולדת" לה הם טוענים כיום. למעשה, שתי גרסאות אלו של שטחי "המולדת" לא רק שאינן חופפות אחת עם השנייה, אלא אינן יכולות להתקיים במקביל.

מייסד אש"ף אחמד שוקיירי | אתר אלעראבי

בהתאם לזאת נראה שזהו השלטון היהודי ולא "זיכרון היסטורי קולקטיבי" כלשהו, שהינו הגורם המכריע בהגדרתה של "המולדת" הפלסטינית. טענה זו מודגשת בבוטות על ידי הצהרתו של אחמד שוקיירי, קודמו של יאסר ערפאת, ערב מלחמת ששת-הימים: "היום מתקרב…הערבים חיכו לכך 19 שנים ולא יירתעו ממלחמת השחרור…זהו מאבק בעבור המולדת…".

שימושו של שוקיירי במילים "שחרור" "ומולדת" מגלה את כוונתו. הם אינן יכולות להתפרש כשטחי יהודה ושומרון או עזה, אשר עתה נתבעים "כמולדת הפלסטינית", מכיוון שאלו היו תחת שליטה ערבית באופן בלעדי.

דבר אינו יכול להוכיח טוב יותר את הטענה שהמושג של "המולדת הפלסטינית" הינו מבנה מפוברק, אשר נרקח כדי לקדם את המסע לחיסול כל זכר למולדת יהודית ריבונית.

מיתוס העם הפלסטיני

רבים הם המנהיגים הפלסטינים הבכירים אשר הודו בגלוי, בעקביות והמשכיות, כי הפלסטינים אינם עם מזוהה וניתן להבחנה מקבוצות אחרות בעולם הערבי. לדוגמה, ב-14 למרץ 1977, פארוק קאדומי, ראש המחלקה הפוליטית של אש"ף, אמר למגזין ניוזוויק: "… ירדנים ופלסטינים נחשבים על-ידי אש"ף כעם אחד".

הצהרה זו מקבילה כמעט לחלוטין לאמרה המצוטטת רבות, אשר מעולם לא הוכחשה והובעה רק שבועיים לאחר מכן על ידי ראש המחלקה הצבאית וחבר הועד הפועל של אש"ף, זוהייר מוחסיין: "אין הבדל בין הירדנים, הפלסטינים, הסורים והלבנונים… זה רק בעבור סיבות פוליטיות שאנו מדגישים את זהותנו הפלסטינית…" (היומון ההולנדי Trouw, 31 למרץ, 1977).

אכן היה זה מלך ירדן חוסיין, אשר הדגיש שהופעתה של זהות פלסטינית משותפת הייתה לא יותר מתחבולה כדי לסתור את תביעות היהודים לשטחים שנחשבו כ"ערביים". בכינוס של הליגה הערבית בעמאן בנובמבר 1987 הוא הצהיר: "הופעתה של אישיות פלסטינית לאומית מגיעה כתשובה לתביעותיה של ישראל שפלסטין יהודית".

דבר זה מרמז ש"האישיות הפלסטינית" הינה חסרת כל קיום עצמאי, תעתיק בדיוני, אשר הורכב רק כדי לסתור את תביעות היהודים לשטח.

מיתוס הלאומיות הפלסטינית

אך לא די בכך שהפלסטינים מודים שאינם ישות סוציולוגית נפרדת, קרי עם. הם גם מודים שכיחידה פוליטית, קרי אומה, תביעותיהן ושאיפותיהן אינן אמיתיות או קבועות. היה זה זוהייר מוחסיין שהודה במישרין: "אנו כולנו חלק מאומה [ערבית] אחת…ייסודה של מדינה פלסטינית הינה כלי חדש בקרב המתמשך כנגד ישראל".

לא ניתן לקבל זאת בצורה מפורשת יותר. הערבים-הפלסטינים לא רק מאששים שתביעותיהן הלאומיות הינן מזוייפות, אלא שהן לא יותר מאמצעי זמני לתחבולה. באמנתם הלאומית הם מכריזים: "העם הפלסטיני הינו חלק מהאומה הערבית…לעומת זאת, חייבים הם, בשלב זה של מאבקם, להבטיח את זהותם הפלסטינית ולפתח את המודעות של זהות זו…".

כיצד אם כן עלינו להימנע מהמסקנה שבשלב זה או אחר לא יהיה יותר צורך לשמר את "זהותם הלאומית או פיתוח מודעותה של כזו"? כיצד עלינו להימנע מלהסיק שהזהות הפלסטינית אינה מאומה פרט לתחבולה קצרת-טווח להשגת יעד פוליטי: ביטול "החלוקה הבלתי-חוקית של פלסטין משנת 1947" (הידועה גם בשם ישראל)?.

אכן, איזו אומה מכריזה שזהותה הלאומית הינה לא יותר מתכסיס שעליה "יש לשמור ולפתח" בעבור "השלב הנוכחי" בלבד? האם כל אומה אחרת רואה את זהותה הלאומית כארעית כל כך וכאמצעי למטרה? האיטלקים? הטורקים? היפנים? כמובן שלא.

מיתוס הפלסטינים חסרי המדינה

נושא אחד שנוצל היטב כדי לעורר אהדה רבה למטרה הפלסטינית – וזעם בלתי פרופורציונלי כלפי ישראל – הוא התפיסה לפיה הם "עם חסר מדינה". אך מצב זה של "חוסר מדינה" אינו תוצאה של עוולה ישראלית, אלא של רשעות ערבית. הפלסטינים חסרי מדינה מכיוון שהערבים הסירו מהם אזרחות שכבר הייתה בידיהם או שמנעו מהם להשיג אזרחות בה חפצו.

ב"גדה המערבית" לדוגמה, עד שנת 1988 כל הפלסטינים – כולל "הפליטים" – החזיקו באזרחות ירדנית. זו בוטלה על-ידי המלך חוסיין, לאחר שוויתר על תביעתו לשטח זה. צעד קיצוני זה תואר על-ידי אניס קאסים, מומחה משפטי פלסטיני בולט, כלהלן: "…יותר ממיליון וחצי פלסטינים הלכו לישון ב-31 ליולי 1988 כאזרחים ירדנים וקמו בבוקר הראשון לאוגוסט כאנשים חסרי מדינה".

אך מן הפלסטינים נמנעה גם האפשרות לקבל אזרחות במדינות מושבם בעולם הערבי, היכן שרבים מהם התגוררו מעל לחצי מאה. הליגה הערבית הורתה לחברותיה למנוע אזרחות לתושבים ערבים פלסטינים "כדי למנוע מהתפוררות זהותם וכדי ולהגן על זכות השיבה למולדתם". כך אמר דובר הליגה הערבית הישאם יוסף, בראיון משנת 2004 ללוס אנג'לס טיימס, כשחזר על המדיניות הרשמית שנועדה "לשמר את הזהות הפלסטינית". אותה זהות אשר מסתבר שלא יכולה להתקיים בצורה עצמאית ללא כפיה חיצונית.

יוסף המשיך באומרו ואולי בלי משים נגע במדויק בנקודה: "אם כל פלסטיני המבקש מקלט במדינה מסוימת היה משתלב ומתארח במדינה זו, לא תהיה סיבה עבורם לחזור לפלסטין".

מיתוס הפליטים הפלסטינים

רבות נכתב במקומות אחרים על האנומליה בפליטות הפלסטינית. אני אגביל אם כן את הדיון לשתי התייחסויות קצרות אך חשובות ביותר. בעוד כל הפליטים סביב העולם מצויים תחת חסות הנציבות העליונה של האו"ם לפליטים, לפליטים הפלסטינים יש ארגון ייחודי משלהם, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם (אונר"א).

לשני הארגונים ישנה הגדרה שונה של מיהו פליט ומנדט שונה לאופן בו הוא יטופל. להבדלים אלו תוצאות מרחיקות לכת, אשר החמורה מכולן היא הניפוח האינפלציוני במספרי הפליטים הפלסטינים, מפחות מ-50,000 לאזור ה-5,000,000 כיום.

במכתב למזכיר הכללי של האו"ם קופי אנאן (18 למאי 2002), הביע חבר הקונגרס המנוח טום לאנטוס תמיהה ומורת רוח מהמצב המתמשך: "אני בכנות תוהה באשר לסיבה מדוע, יותר מחמישים שנה לאחר הקמתה של מדינת ישראל, ממשיכה להתקיים סוכנות או"ם המתמקדת בלעדית בפליטים הפלסטינים…אף לא בעיית פליטים אחת בעולם טופלה בצורה ממושכת ומיוחסת שכזו".

כעשור לאחר מכן (31 לאוגוסט 2014), חברת הכנסת לשעבר ממפלגת העבודה עינת וילף כתבה: "אם אונר"א פעלה כפי שפועלת הנציבות העליונה של האו"ם לפליטים, אשר אחראית לכל שאר קבוצות הפליטים בעולם, כיום היו כמה עשרות אלפי פליטים פלסטינים, ולא כמה מיליונים…".

אז הנה האמת, או לפחות חלק ממנה, מונחת לפניכם. לנוכח חשיפה מפורטת זו (הגם שאינה שלמה) של שקרים, עיוותים והגזמות סביב התביעות הפלסטיניות, מה נראה יותר סביר? הצעה לרכוש את גשר ברוקלין, או הנרטיב הפלסטיני?


ד"ר מרטין שרמן הינו המייסד והמנהל של המכון הישראלי ללימודים אסטרטגיים. מאנגלית: גידי גולן.

ביום רביעי, ה-14.11.18, יקיים ד"ר שרמן הרצאה מיוחדת לקהל הרחב באוניברסיטת בר-אילן. לפרטים נוספים לחצו על הקישור:

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

21 תגובות למאמר

  1. באחד מפרקי סדרת המופת "עמוד האש" נדמה שנקרא "הערבים מתעוררים" מרואיין אנואר נוסייבה מנכבדי ירושלים הערבית ואומר חד משמעית שערביי ארץ ישראל ""פלסטין"" ראו עצמם עד 1920-1921 כחלק "מסוריה הגדולה ללא כל זהות לאומית אחרת ,רק בעקבות סייקס פיקו ובגידת האנגלים בפייסל ,גירושו מדמשק ע"י הצרפתים ,התחילה להפוך המשטמה הדתית של הערבים כלפי הישוב היהודי להתחפש לתסיסה "הלאומית" וקם העם המומצא.

  2. חשוב ביותר, אבל איך נלחמים בנרטיב שיקרי שמאומץ בחום על ידי שאר העולם כאילו הוא אמת הסטורית ארוכת שנים?
    האם לא מאוחר מדי?
    ולמה לעזאזל הימין הישראלי בשלטון לא מכריז על מלחמת חורמה בנרטיב ובתומכיו האנטישמים..?

    1. אמרת פה אוקסימורון, "הימין הישראלי בשלטון" – ?, איזה ימין? ליברמן? בנט? נתניהו? במה מתבטאת ימיניותם?

  3. כל ניסיון לשכנע את אנשי דת ה PC,ה"פרוגרסיביים הליברלים" באירופה המערבית וארה"ב,הוא בזבוז זמן ואנרגיה. האנטישמיות שנמצאת ב DNA שלהם מובילה אותם לשנאת יהודים באשר הם. צריך להמתין בסבלנות למלחמת גוג ומגוג שתפרוץ בעתיד באירופה המערבית,בין תושבי המקור והפולשים המוסלמים,זה בלתי נמנע לדעתי.

  4. שלום ,
    אודה לך באם תצרף מראי מקום מהמקור לציטוטים שהבאת . רק כך יתאפשר לעשות שימוש בכך בהסברה במרשתת/באינטרנט .

  5. האומה הערבית אכן מפוצלת בין מספר מדינות לאום שגבולותיהם אינם קדושים – ההבדלים בין ירדני לסורי אינם גדולים וסורי שגר ליד הגבול עם ירדן יהיה דומה בתרבותו לירדנים מהצד השני של הגבול הרבה יותר מאשר לסורים שחיים בצד השני של סוריה.

    ועדיין האוכלוסיה הילידית בארץ – שרובה המוחלט שוכן כאן מאות שנים (למעט שני כפרים צ'רקסים ושכונה ארמנית בירושלים) היא ערבית ואיסלמית.
    עם קצת מיעוטים ערבים שאינם מוסלמים וקצת מיעוטים מוסלמים שאינם ערבים.
    האוכלוסיה הילידית בארץ אינה יהודית ואינה ציונית (למעט בני הישוב הישן).

    1. הנה הוא בא, ממש חיכיתי לו. תמיד אפשר לסמוך על אדון עלי עבדו שיגיע להפיץ את שקריו, ובאותה שיטה נלוזה כתמיד – אמור דברים שנשמעים רהוטים, תבל אותם בחלקיקי אמת כדי שיישמעו אמינים, ואז החדר את בליל השקרים הבולשביקי הטיפוסי. וכמובן, כמו תמיד, אל תציין מקורות (כי מי צריך מקורות?).
      אם הייתי מפגר לגמרי, הייתי אומר שאפשר כמעט להנות מזה, ברמה של בידור קליל. הבעיה היא שרבים אינם מודעים לכך שזוהי שיטתו הקבועה ולכן מן הראוי להעמיד דברים על דיוקם, עד כמה שהאמת ההסטורית מאפשרת כמובן (אחרי הכל, אנשי מדע אנו).
      אז משום שאדון עלי עבדו טוען לגבי תקופה של "מאות שנים", אזי נצטט כמה חלקים מתוך מאמרה של ד"ר רבקה שפק ליסק, המצטטת בתורה הסטוריונים וחוקרים אחרים כמובן (והיא, אגב, לא שוכחת לציין מקורות). מתוך מאמר שכותרתו "גלי החדירה של הערבים והמוסלמים לארץ ישראל", שניתן למצוא בין היתר כאן
      http://www.e-mago.co.il/Editor/history-2787.htm
      "הרכב האוכלוסייה תחת הכיבוש העות´מאני (1516 – 1918 )

      לצערנו אין מקורות מוסמכים לקבוע את מספרם בהעדר מפקדי אוכלוסין מסודרים. עיקר המידע מבוסס על סיפורי תיירים שביקרו בארץ, והמפקד העות´מני במאה ה- 16.

      עפ"י מפקד האוכלוסין העות´מני שנערך בין השנים 1525 – 1573 , הנמצא בארכיון בקושטא, מתברר שבכל הארץ היו בין 45,000 ל- 50,000 בתי אב חייבים במס, כלומר בערך 300,000 נפש.

      ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי מספר התושבים בארץ בתקופת השלטון העות´מאני:

      גירסה א´ – ג´ואן פיטרס, בספרה "מאז ומקדם" קבעה שמתוך 141,000 מוסלמים תושבי קבע ב- 1882, 25% , כלומר, 30,000 הגיעו בין 1830 ו- 1882 . רובם הגיעו בזמן הכיבוש המצרי בין 1830 – 1840 , ביוזמה מצרית, והמצרים הושיבו אותם באזור החוף בין עזה ליפו, בעמק בית שאן, בשכם, ובעכו .

      גירסה ב´- ברבע הראשון של המאה ה- 19 היו בא"י המערבית 250,000 תושבים ורבע מהם, כלומר, כ- 63,000 היו יהודים ונוצרים, ו-כ- 187,000 היו מוסלמים. בין הרבע הראשון לרבע האחרון של המאה ה- 19 גדל מספר הערבים ב- 30% . גידול האוכלוסייה הערבית היה ברובו כתוצאה מהגירה מכיוון שלא ניתן להסבירו ע"י ריבוי טבעי .
      גירסה ג´- בין 1872 – 1882 היו בארץ בין 300,000 ל- 400,000 תושבים: 34,000 יהודים, 55,000 נוצרים, 65,000 בדווים נוודים ורק כ- 200,000 מוסלמים תושבי קבע.

      גירסה ד´ – החוקר הסקוטי ג´סטין מקארתי קבע שב- 1860 היו בארץ 411,000 ערבים וב- 1890 הגיע מספרם ל- 553,000 .

      גירסה ה´- הגיאוגרף הצרפתי ויטאל קינה, הנחשב לחוקר מהימן ביותר, העריך שהיו בארץ ב- 1895 כ- 450,000 תושבים ומתוכם 252,000 מוסלמים. ב- 1882 היו 141,000 תושבי קבע מוסלמים ומספרם עלה ב- 1895 ל- 252,000 . מספרם הוכפל כמעט ב- 13 שנים. לדעת קינה הריבוי הטבעי הגיע מכסימום ל- 17 0,000(עפ"י חישוב של ריבוי טבעי של 1.5% )והשאר, כלומר, כ- 82,000 היו מהגרים.

      גירסה ו´ – משה מעוז, המזרחן, קבע שמספר הערבים לא עלה על 100,000 בשלהי המאה ה- 19 . במאה ה- 19 עברו על הארץ שינויים דמוגרפיים. מספר היהודים גדל פי 4 והחלה הגירה בלתי חוקית של ערבים מארצות ערב לארץ בחיפוש אחר תעסוקה, לאור ההתפתחות הכלכלית.

      [המשך בתגובה הבאה]

    2. [המשך]

      אבל, עפ"י מחקריו של יצחק בן צבי, "ארץ ישראל ויישובה", במאות ה- 17 – 18 פקדו את הארץ רעידות אדמה, מגיפות, ארבה, בדווים שחדרו מהמדבר למטרות שוד וביזה ושלטון שהכביד עול המסים על התושבים. כל אלה הביאו לבריחת אוכלוסין, כך שאין לדעת כמה נותרו בארץ באמצע המאה ה- 19.

      ב- 1695 הגיע לארץ תייר נוצרי בשם רינאלדי. הוא היה גיאוגרף, קרטוגרף ופילולוג. הוא סקר 2,500 מקומות יישוב ואלה היו מסקנותיו:

      1. הארץ הייתה ריקה ברובה ושוממה ותושביה מועטים. הם היו מרוכזים בירושלים, עכו, צפת, יפו, טבריה ועזה ורובם היו יהודים ומיעוטם נוצרים. הערבים בארץ היו מועטים ובעיקר בדווים נודדים. רק שכם הייתה יוצאת דופן. חיו בה 120 בני משפחת נאטשה המוסלמית וכ- 70 שומרונים. בנצרת גרו כ- 700 נוצרים. טבריה וצפת היו ישובים יהודיים ואום אל פאחם הייתה נוצרית וגרו בה 10 משפחות.

      2. היישוב היחיד בארץ ששמו ממקור ערבי הוא רמלה. רוב היישובים בארץ הם בעלי מקור עברי, מיעוטם ממקור יווני והשמות העבריים והיוונים שובשו או הוסבו לערבית.

      עד כאן ציטוט ראשון מהמאמר.

      קטע מעניין נוסף, המסכם את המאמר:
      "בין המאה ה- 17 ל- 19 הייתה ירידה משמעותית באוכלוסיית הארץ, בשל העדר ביטחון ובשל המצב הכלכלי. מדיווחים של תיירים שביקרו בארץ ומצאוה שוממה. רוב התושבים הערבים בארץ ערב קום המדינה היו מהגרים דור ראשון או שני. הם הגיעו בהגירה מסיבית ממצרים, סוריה, לבנון, חצי האי ערב ועבר הירדן, משלהי המאה ה- 19 עד אמצע המאה ה- 20 .

      האוכלוסייה הערבית גדלה בין 1870 – 1947 ב- 270%. במצרים, בעלת הריבוי הטבעי הגבוה ביותר בארצות ערב היה הריבוי הטבעי כ- 105%. כלומר, מדובר בהגירה.
      ההגירה המסיבית הייתה תוצאה של הפיתוח הכלכלי והמודרניזציה בעקבות ההגירה היהודית. המהגרים הערבים הגיעו בחיפוש אחר פרנסה."

      [סוף ציטוט]

      אז לסיכום הדברים:
      1. ההתייחסות של עלי עבדו לאוכלוסיה העברית בארץ ישראל כ-"ילידית" היא שקרית. מדובר בצאצאי פולשים ערבים/מוסלמים בני עדות, שבטים וקבוצות שונות שהגיעו לכאן ממטרות כלכליות/פוליטיות צבאיות. העובדה שאנחנו מקבלים את נוכחותם בצורה מסוימת בעל כרחנו, או שאיננו עושים דבר כדי לגרשם או לפגוע בהם, עדיין לא הופך אותם לילידים.
      2. לתאר את האוכלוסיה הילידית בארץ כ-"אינה יהודית" הוא שקר. הנוכחות היהודית צמחה והתכווצה לאורך מאות השנים בשל התמורות שחלו באזור, אך מעולם לא נפסקה. אין דוגמאות רבות בהסטוריה לעמים ילידים ששמרו במשך כל כך הרבה זמן, ולמרות גלויות וחורבן, על קשר רציף עם מולדתם.
      3. לתאר את האוכלוסיה היהודית בארץ כ-"לא ציונית" זה דמגוגיה זולה, משום שהציונות נולדה כתנועה רק בכלשהי המאה ה-19, בעוד העם והאומה הידהודית קיימים כמה אלפי שנים והקשר שלנו עם ארץ ישראל מעולם לא נותק.
      4. אני ממליץ לקרוא, באותו מאמר, גם את תחילתו המתאר גם הסטוריה מוקדמת יותר (ולא רק "כמה מאות"). זה תמיד נוח לאנשים שמתחילים מהמסקנה לבחור בצורה מאוד מאוד פרטיקולרית את התקופה שמתאימה לטיעון שלהם ולהתעלם מדברים אחרים שסותרים זאת.
      5. ממליץ כמובן לקרוא את הספר כולו, וכן ספרים אחרים של הכותבת ואף של ההסטוריונים שאותם היא מצטטת בעצמה.
      5. ממליץ להזהר, מאוד, ממגיבים כאלה. לקחת הכל בספק – כולל מה שאני כותב. צאו ולימדו, ואל תאמינו לדמגוגים.

    3. לגבי נקודה 1 בסיכום שלי, הכוונה כמובן היא לאוכלוסיה *הערבית*

    4. עליו עבדו, זאת לא סיבה לאפשר לו לעבוד עליכם.
      אל תאמינו לשקריו.

    5. יש את מפת הסקר הבריטית מ1880 (אפשר לראות אותה באתר עמוד ענן).
      הישובים הערבים של ימינו כמעט כולם כבר קיימים מאות רבות של ישובים – הרבה יותר קטנים אבל קיימים.
      הישובים היהודים לא קיימים כי עדיין לא הוקמו – (כנראה שפיספסו את פתח תקווה, ראש פינה היתה מספר מבנים בכפר ג'עוני ומוצא היתה מספר מבנים בקולוניה).
      האיזכורים היחידים לקיום יהודי שאני מצאתי – ביה"ס במקווה ישראל אזכור של ביכ"נ בצפת וקברי רבי עקיבא ורבי מאיר ליד טבריה).

      האוכלוסיה הערבית הוכיחה שהיא מסוגלת לגדול פי 10 תוך 70 שנה מאז קום המדינה ועד ימינו בזכות ילודה למרות שבעשור האחרון הנשים הערביות כבר מביאות רק 3 ילדים ובעשור שלפניו הן הביאו 4 ילדים).
      זה לא יהיה בלתי סביר שגם ב70 השנים שקדמו להקמת המדינה האוכלוסיה הערבית הצליחה לצמוח פי 5 בזכות ילודה טבעית.

    6. קראתי את הקישור של אוריאל גס הרוח.
      הטענה המרכזית היא שלא יכול היה להיות גידול טבעי של 270% תוך 80 שנה באוכלוסיה הערבית.
      היות והגידול במדינות השכנות היה רק 100% באותה תקופה ולכן הגידול נבע מהגירה.

      התשובה היא שידוע לנו שב70 השנים האחרונות אותה אוכלוסיה גדלה ב1000% והיא היתה יכולה לגדול בקצב גבוה יותר אלמלא השימוש באמצעי מניעה (בעשור האחרון הערבים מביאים רק 3 ילדים למשפחה).

      ידוע לנו שבשנים שלאחר קום המדינה הפיריון באותה אוכלוסיה עמד על 9 ילדים לאשה.

      בימי הביניים אנשים הביאו 9 ילדים למשפחה ועדיין האוכלוסיה לא גדלה כי 7 מתוך ה9 ילדים נפטרו ולא הגיעו לבגרות.
      בזכות ההשפעה המערבית – היהודים הבריטים והטמפלרים המצב הכלכלי בארץ שופר וילדים הפסיקו לגווע מרעב.
      ההשפעה המערבית בארץ היתה גבוהה מאשר בארצות ערב האחרות (כמעט בכל מדינות ערב באותה תקופה ההשפעה המערבית היתה מצומצמת לערים הגדולות ובכפרים המשיכו לחיות כמו בימי הביניים).בישראל לא גוועו ילדים ברעב ובשאר מדינות ערב המשיכו לגווע ברעב. וזאת הסיבה המרכזית לגידול האוכלוסיה.

      אני לא מצאתי כפר ערבי אחד חדש שהוקם במאה ה20 (ב120 השנים האחרונות).
      ההשפעה

    7. המגיב שעליו עבדו ממשיך, ולכן אמשיך גם אני, באותה קלילות.
      הפעם ניתן לראות כיצד הוא ביצע שתי טעויות – אחת טקטית ואחת אסטרטגית.
      ברמה *הטקטית*, הוא המשיך בבליל השטויות הרגילות, כאשר בחר בפינצטה רק את אותם הדברים שעימם נוח היה לו להתמודד, והשמיט את היתר. בין השאר, הטענה המרכזית של המקור שהבאתי אינה לגבי הגידול הטבעי של הערבים, אלא לגבי מקורם, והוכחה שהם צאצאי פולשים אשר זה מקרוב באו. ישנה הסכמה רחבה על הנושא, והדיון הוא על הפרטים בלבד.
      גם ההתמודדות שעשה היא חלקית וחלשה –
      1. שוב התייחס רק לתקופה מוגבלת (והפעם רק לסוף המאה ה-19 ואילך) ואילו המקור שהבאתי הולך אחורה 1000 שנים ויותר.
      2." הישובים היהודים לא קיימים כי עדיין לא הוקמו" – ברור, והוא ממשיך ומקשקש משהו על פתח תקווה (שהוקמה ב-1878), מקווה ישראל ומוצא, ומוכיח לנו בזה שהוא המשיך לקישור נוסף בויקיפדיה ולא הסתפק רק בראשון. אבל כמובן שהוא מתעלם הן מיהודי היישוב הישן והן מכל אותם מקומות שהיו יהודיים ושהערבים השתלטו עליהם, כפי שניתן לראות משמות המקומות. גם במפת הסקר הבריטי נושא זה מוזכר, והמקומות בעלי השם העברי שהיו קיימים – הוזכרו במפה.
      3. מיני קשקושים על דמוגרפיה, וכיצד גידול של מאות אחוזים בכל זאת יכול לנבוע מסיבות טבעיות שאינן הגירה, למרות שמומחים בנושא מצביעים על הגירה כסיבת הגידול העליונה. זה שקר פשוט מאוד שהופרך לכל הכיוונים ואינו ראוי להתייחסות נוספת.

      הטעות *האסטרטגית* שעשה מגיב זה, היא לחשוף את פניו האמיתיות סוף סוף – הוא מאמין שאין ליהודים הסטוריה בארץ ישראל ומכאן שאין להם זכות בארץ ישראל. הוא תופס את הפולשים הערבים והמוסלמים של המאות האחרונות כבעלי הבית הלגיטימיים. מכאן ואילך, ניתן וראוי להתייחס לכל תגובה מפי אדם זה מנקודת מבט זו. על כן, הוא גם ראוי לכל גסות רוח בפנייה אליו או עליו.

  6. המאמר מאוד חשוב לתחושת הצדק שלנו.
    זה לא משנה למצב הנוכחי.
    יש בגדה וברצועה כמה מליוני ערבים.
    יש להם תרבות שילטונית שונה משלנו
    והם לא אוהבים אותנו.
    לזה יש למצוא פיתרון.

  7. החלק הראשון מזכיר את האפולוגטיקה של האסלאם והשמאל הקיצוני בעולם, המסרבת להכיר בקיום לאומיות יהודית, "כי יהדות היא דת, עובדה שאפשר להתגייר, טושיי!", או משהו כזה.
    **
    אפשר להתפלש בסמנטיקה של פסיכולוגיה של ההמון ובציטוטי עבר מפה ועד הודעה חדשה. בסוף, מרבית בני התרבות יסכימו ששלטון צריך לקבל את הלגיטימציה שלו מהנתינים החיים תחתיו. השלטון הישראלי ביהודה ושומרון לא מקבל לגיטימציה שכזו ולכן ישראל נמצאת בצד המפסיד של הויכוח על כן-או-לא למדינה פלסטינית ביו"ש. פשוט, כי הקמת מדינה שכזו נתפסת כצעד להקמת שלטון שכן נסמך על הלגיטימציה מהנתינים, שיהפכו אז לאזרחים (מה יקרה בפועל? האם באמת יזכה השלטון החדש ללגיטימציה מהעם? אפשר להסתכל על הרש"פ ולנחש).
    **
    ולא – לא הצבעה לפרלמנט הירדני, לא "מדינה מינוס", לא "אוטונומיה על סטרואידים", לא "נצייר עיגול מסביב לכל ערבי, נספח את מה שמחוץ לעיגולים וניתן לשטח שבתוך העיגולים אוטונומיה" ולא אף פתרון יצירתי אחר לא יעביר את ישראל לצד המנצח בויכוח הזה. בינתיים עוד לא בא הגאון שיגאל אותנו מהצורך לבחור בסופו של דבר בין לתת אזרחות ישראלית מלאה לכל תושבי יו"ש לבין לחלק את השטח. כמובן, ישנם שיקולים פרקטיים ושיקולי ביטחון ושאלות של איזו מציאות תיווצר בשטח ואנשים אנטישמיים בעולם. אבל באופן עקרוני, אין סיבה טובה לצפות ששום דבר חוץ משני הפתרונות האלו יוביל להעברה קבועה של ישראל לצד המנצח בויכוח על הלגיטימציה.
    **
    אז בלי תמיכה חד משמעית באחת משתי הברירות, במחילה, הדברים נשמעים כמו קשקשת חסרת תכלית וטעם.

    1. ליותם –
      תגובתך נחושה, אך לא ברורה – לא ברור מהיכן אתה שואב את הבטחון לומר את הדברים, וגם לא לגמרי ברור מה המסר שלך (מלבד אולי – "אין פתרון").
      "מרבית בני התרבות יסכימו ששלטון צריך לקבל את הלגיטימציה שלו מהנתינים החיים תחתיו" – ממש לא נכון. כל צורות הדיקטטורה למיניהן מראות שזה לא כך בפועל. וכך גם במקרה של הרשות הפלסטינית, אשר שולטת ללא לגיטימציה אלא רק בכוח הזרוע. בתוך כך, מחמוד עבאס סיים את הכהונה שלו באופן רשמי בסוף 2009 ומאז הוא פיזר את הפרלמנט ומסרב לקיים בחירות משום שאין לו לגיטימציה והוא יאבד את השלטון.
      "השלטון הישראלי ביהודה ושומרון לא מקבל לגיטימציה שכזו ולכן ישראל נמצאת בצד המפסיד של הויכוח על כן-או-לא למדינה פלסטינית ביו”ש" – נכון שגם אנחנו לא מקבלים לגיטימציה מרוב תושבי יו"ש (הערבים כמובן) ואף לא מהעולם. לא מסכים עם המשך המשפט בכלל. מה זה אומר "הצד המפסיד"? ולמה אתה תולה את "התשובה" בנקודה זו?
      "ולא – לא הצבעה לפרלמנט הירדני…ולא אף פתרון יצירתי אחר לא יעביר את ישראל לצד המנצח בויכוח הזה" – בהנחה שאנחנו אכן "בצד המפסיד" של הויכוח, על מה אתה מתבסס שהפתרונות שהוצעו בהכרח לא יעבירו אותנו ל"צד המנצח"? זה לא מספיק לומר "לא נכון", מה הטיעון שלך?
      "לבחור בסופו של דבר בין לתת אזרחות ישראלית מלאה לכל תושבי יו”ש לבין לחלק את השטח" – זה נקרא כשל לוגי מסוג דיכוטומיה שקרית. מי אמר שרק אלה שתי האופציות, ועוד לפני כן – על מה אתה מתבסס כאשר אתה אומר שגם שתי אלה לא מספקות פתרון?
      "…אין סיבה טובה לצפות ששום דבר חוץ משני הפתרונות האלו יוביל להעברה קבועה של ישראל לצד המנצח בויכוח על הלגיטימציה." – כך אתה אומר, אבל לא מסביר.
      "אז בלי תמיכה חד משמעית באחת משתי הברירות, במחילה, הדברים נשמעים כמו קשקשת חסרת תכלית וטעם." – תמיכה של מי? במחילה, אבל בלי להתבסס על כלום, הדברים נשמעים כמו אתה יודע מה.

    2. נו נו, בינתיים המוסכמה העקרונית ששלטון צריך להסתמך על לגיטימציה מהנתינים רק הולכת ונעשית יותר מושרשת. בוודאי במערב וגם יותר ויותר בתרבויות אחרות. לא נראה לי שזו טענה שאני צריך להביא מראי מקום בשבילה, *בויכוח טוקבקים באינטרנט*. מי שחושב אחרת (למשל שהמוסכמה הזו כלל לא קיימת, או שסין הולכת להשליט את הפילוסופיה הקונפיציאנית על הפוליטיקה העולמית ולעקור את המוסכמה הזו מהשורש, או שאינטרסים מסחריים בין ממשלות יצליחו להוביל להוצאת ישראל מן הכלל של המוסכמה ולתמיכה עולמית עממית במציאות הנוכחית ביו"ש), חובת ההוכחה עליו.

    3. במחילה, הרבה מילים ותוכן – אין.
      בהיעדר ביסוס, זה דיבור ריק.

  8. בקשת עזרה לגבי "סעיף 24".
    איפה מחזכר היחס לגזה המערבי והממלכה ההאשמית?

    1. לרוני –
      מפנה אותך לקישור בו תמצא את מבוקשך (סריקה של תרגום נוסח האמנה מאת ד"ר י. הרכבי):
      http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5259&omm=147&viewmode=threaded
      הסעיף שבו מוזכרות עזה והגדה המערבית הוא 27.

      לכותב המאמר –
      הקישור בכתבה לתרגום האמנה מכיל רק את הנוסח החדש שלה ולא את המקורי, כך שההפניות אל הגרסה הקודמת מבלבלות משום שלא ניתן לראותה בפועל. מעבר לכך, יש לכם כנראה טעות במספרי הסעיפים, אנא תקנו.