"בגידה בישראל היא בגידה בעצמנו": מילוש זמאן שוב עומד באומץ לצד ישראל

ביקורו של נשיא צ'כיה מילוש זמאן בישראל המחיש שוב את מצבנו האמיתי בעולם וסימן נתיב לקידומו האפשרי בעתיד. במשך העשורים שלאחר הסכמי אוסלו הצליח השמאל הישראלי לכפות את תפיסתו באשר למיצוב ישראל. המתכון הוא פשוט, טענו בשמאל: אם ישראל רוצה ביחס טוב ממדינות העולם עליה לסגת ולוותר לדרישות הערבים.

הנוסחה הזו חזרה בשלל נסיבות ובאינספור ניסוחים, עד שהוחדרה לתודעה הכללית בארץ ומחוץ לה. אף שלא היה שום בסיס אמפירי, אנשים התחילו להאמין בנכונותה, ובמוקדי השפעה בבירות העולם אימצו אותה כדי לסחוט מישראל עוד ועוד ויתורים.

אפילו בימין הישראלי – שלא מאמין בדרך הנסיגות והוויתורים – השתכנעו רבים מדי באמיתות הנוסחה, או ליתר דיוק בתמונת הראי שלה. הם הסיקו שאם לא נוותר ולא ניסוג, ישראל נדונה לבידוד תמידי מהעולם.

צריך היה לשמוע את דבריו של הנשיא הצ'כי, כדי להבין עד כמה הנוסחה הכפויה של השמאל רחוקה מן המציאות. בלשון העם, זמאן קרא לילד בשמו. את הפועלים נגד ישראל בכוח הזרוע כינה טרוריסטים, את ירושלים – בירת ישראל, ואת הפוליטיקאים האירופאים הצבועים שתוקפים את ישראל במקום לתמוך בה – פחדנים.

אלא שזה היה רק בבחינת מתאבן. המנה העיקרית הגיעה כאשר נשיא צ'כיה ניפץ בדבריו את בן טיפוחיו האהוב של השמאל הישראלי: "חזון המדינה הפלשתינית". הנשיא האורח הסביר למארחו ראובן ריבלין שהוא לא מוצא שום היגיון ברעיון הנדוש של "שתי המדינות" (מה בדיוק והתועלת לתת מדינה לטרוריסטים, תמה), ואם הדברים היו נאמרים בעברית, אפשר היה בקלות לשער שהדובר מייצג את הימין הישראלי, ולא מדינה מרכז אירופית חביבה.

נאמן לחירות

בל נטעה, זמאן אינו משקף את מי שעדיין מתהדרים בכתר המיינסטרים של הפוליטיקה האירופית שרגיל לראות בו את הילד הרע. זה גם היחס שבו זוכה נשיא ארצות הברית טראמפ, נשיא ברזיל הנכנס בולסונרו ועוד מנהיגים רבים, אשר מעזים לחשוב באופן עצמאי במקום לחזור כתוכים על אותן נוסחאות כושלות.

זמאן אינו רגיל להסוות את האמת באוצר המילים של תקינות פוליטית, וגם על כך תוקפים אותו ומנסים לתייגו כ"אנטי-דמוקרטי". אולם, להבדיל מן התוקפים, זמאן הוכיח את נאמנותו לערכים של חירות במעשים, ולא רק במילים חלולות.

בניגוד למשמיצים, שניסיון החיים שלהם מסתכם לרוב בקריירה של פוליטיקאים מקצועיים ומורכב מהרבה מלל, הנשיא הצ'כי היה בין מתנגדי המשטר הקומוניסטי, סבל מדיכוי ורדיפות ולא נשבר. מי שלא נכנע בפני הרודנות של משטר טוטליטרי, לא ייכנע גם לדיקטטורת המחשבות שמוכתבת מבריסל.

ואכן, זמאן לא התרכך, לא שינה את עמדותיו גם כשאלה עוררו ביקורות ארסיות, והוא עצמו כונה בשלל שמות גנאי. באופן אירוני, כינוי הגנאי השכיח ביותר לתיוג אויבי המיינסטרים האירופי דווקא נחסך ממנו: במשך רוב שנות דרכו הפוליטית זמאן עמד בראשות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, דבר שהקשה על יריביו להדביק לו תדמית של "פשיסט" או "ימין קיצוני".

חיבה היסטורית

בכל הקשור לעמידה לצד ישראל, לא צפויים לזמאן מאבקים רציניים במדינתו. להיפך, רוב הצ'כים חשים חיבה גדולה כלפי מדינת היהודים, חיבה שיש לה שורשים היסטוריים עמוקים וחיזוקים בעלי משמעות גם בימים אלה.

הנשיא הראשון של צ'כוסלובקיה, תומאס מסריק, היה מחסידיה הגדולים של התנועה הציונית. עד לנפילת המדינה לידי הקלגסים של היטלר נהנו יהודי צ'כוסלובקיה מחירות אמיתית ושוויון זכויות, דבר שאפשר פריחה תרבותית. מפלגה יהודית ציונית הייתה מיוצגת בפרלמנט ופעלה יחד עם מוסדות ציוניים נוספים. בד בבד, היהודים, בצ'כיה ומחוץ לגבולותיה, אהדו את המאבק של הצ'כים והעריכו את עמידתם נגד כובשים ומדכאים מכל הסוגים.

יהודי צ'כיה מילאו תפקיד משמעותי ביותר ב"אביב של פראג" ב-1968, ועמדו כתף אל כתף עם הצ'כים מול הטנקים הסובייטיים. באותם ימים ממש, שבעה צעירים אמיצים יצאו להפגין בכיכר האדומה במוסקבה מול הפלישה של ברית המועצות לצ'כוסלובקיה – חמישה מתוכם היו יהודים שסיכנו את עתידם ואת חייהם למען שחרור העם הצ'כי. סיסמתם הייתה: "למען חירותכם ולמען חירותנו" – ביטוי מושלם לאחווה בין עמים שנאבקים על קיומם הלאומי.

בניגוד לאלו שנשבו בקסמי נוסחת השווא שדרשה מישראל ויתורים ונסיגות, זמאן דרש מכולם, וקודם כל מעצמו, להיצמד לאמת. את האמת הוא ביטא כבר לפני כ-15 שנה, כאשר השווה בין יאסר ערפאת להיטלר והסביר את חוסר המוסריות שבקריאה לכפות על ישראל משא ומתן עם הטרוריסטים החפצים בהשמדתה.

בביקור הנוכחי הנשיא הצ'כי הוסיף לכך עוד אבחנה מרתקת. "בגידה בישראל פירושה בגידה בעצמנו", הצהיר, וסיפק תשובה מוחצת לכל מי שמנסה לדחוק את ישראל לפינה באמתלה של השאיפה לשלום. משמעות ההצהרה היא בעלת משקל עצום: ישראל צריכה לקבל תמיכה לא משום שהיא נסוגה או מוכנה לוויתורים, אלא משום שהאמת והצדק עומדים לצידה. מכאן עולה גם המסקנה המעשית עבור הציבור הישראלי – לא הנסיגות יקנו לנו את תמיכת העולם, אלא דווקא עמידה מוסרית ונחושה על זכויותינו.

רוח חדשה

פתיחת "הבית הצ'כי" בבירת העם היהודי היא צעד חשוב, אולם אין להסתפק בו. זמאן עצמו העריך שהביקור הבא שלו בישראל, החמישי במספר, יהיה לרגל פתיחת השגרירות בירושלים. בשיטת הממשל הנהוגה בצ'כיה לנשיא יש סמכויות מגבלות, ולצורך העברת השגרירות דרושה החלטת הממשלה.

כרגע לא קיימת בממשלה הצ'כית התנגדות עקרונית להכרה בירושלים כבירת ישראל, אבל יש חשש להיות המדינה הראשונה מבין חברות האיחוד האירופי ששוברת את הקו האחיד המוכתב מבריסל. הצ'כים אמנם ידועים באומץ ובעמידה עיקשת על עקרונות, אך הם אינם ששים לפתוח חזית ישירה מול האיחוד, במיוחד לאור הציפייה שההצבעה הקרבה לפרלמנט האירופי תשנה את ההרכב האנושי של המוסדות האירופאים ואת המגמות הדומיננטיות בהם.

לכן בפראג הגו את המסלול התלת-שלבי להכרה בבירת ישראל: פתיחת קונסוליית הכבוד בירושלים כשלב ראשון, השקת "הבית הצ'כי", שיהווה מוקד לפעילות כלכלית, תרבותית ותיירותית כשלב שני, ושגרירות של ממש בשלב השלישי.

ככל הנראה, כוחות הימין יתחזקו בבחירות לפרלמנט האירופי, והדעות שהתרגלנו לשמוע מבריסל כבר לא יהיו הדעות השולטות בה. כשזה יקרה, העברת השגרירות של מדינה אירופית כבר לא תיראה כהתמרדות בוטה נגד כללי ההתנהגות באירופה, ואז נראה את הדגל הצ'כי, ועמו עוד הרבה דגלים, בשמי ירושלים.