פרשת ויְחי: ההסכם המיוחד של יששכר וזבולון

בפרשתנו קורא יעקב לבניו לברך אותם ולהגיד להם "אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט,א). בתוככי הברכות מסתתרות ברכותיהם של יששכר וזבולון, שסדרם בברכות דווקא הפוך להיוולדם: קודם זבולון ואז יששכר. והרי הברכות (מט,יג-טו):

זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן, וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת, וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן.

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם, רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס עֹבֵד"

הניגוד בין זבולון ויששכר בולט. זבולון על חוף הים, מפליג באוניות וסוחר עם עמים אחרים, ולעומתו יששכר רואה "את הארץ" כי נעמה, רובץ "בין המשפתיים" ובאופן כללי מעדיף לנוח. אם תרצו: זבולון שייך ל"ניידים" בעוד יששכר הוא מן ה"נייחים".

את היחסים בין יששכר וזבולון פירשו חז"ל כידוע בדרכם. "שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, וממציאים מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה" (רש"י מט,יג). את הייחוס של יששכר ללימוד תורה ראו חז"ל בברכת משה לשבטים: "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ, וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" (דברים לג,יח). חז"ל פירשו את ה"אוהלים" כאוהלי לימוד תורה, כשם שפירשו זאת על יעקב יושב האוהלים.

עוד מביא רש"י פסוק מפורש יותר המייחס את בני יששכר לאנשים העוסקים בחכמה, בדברי הימים, במסגרת פירוט אנשי הצבא משבטי ישראל שהלכו עם דויד לחברון: "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים, לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א יב,לג). וגם כאן פירשו חז"ל את "לדעת מה יעשה ישראל" כהוראות הלכתיות, ולא (אולי כפשט הכתוב) כסוג של אסטרולוגים צבאיים, מעין מודיעין צבאי קדום.

רבים הבינו את היחסים בין יששכר וזבולון לפי חז"ל כ"הסכם": בני יששכר לומדים תורה, ובני זבולון מפרנסים אותם ונהנים רוחנית מכך שהם תומכים בלומדי התורה, גם אם אין הם לומדים בפועל. מכאן הגיע "הסכם יששכר וזבולון" של גביר התומך בלומד תורה, ומכאן מבקשים גם היום חרדים ודתיים רבים לעגן את מימון בני הישיבות מכספי המסים, במין הסכם שכזה.

עצם הרעיון של אדם בעל אמצעים, "פטרון", התומך בהוגה רוחני הוא ישן מאוד ונפוץ מאוד. כנסיות בימי הביניים או אמנים ידועים התעשרו רבות בזכות כספיהם של עשירים נדבנים. גם כיום קיים מוסד המלגות, כאשר תורמים עשירים בוחרים סטודנטים וחוקרים מצטיינים או נזקקים ו"מאמצים" אותם.

יש כאן למעשה מעין "מסחר במצוות": להוגה יש כישרון עיוני או רוחני, אבל אין לו אפשרות לעשות זאת ברווחת הדעת. מן הצד השני לעשיר יש ממון אבל אין לו היכולת או הפנאי לשבת ולעסוק במושכלות. כך, כשאחד תומך בשני, שני הצדדים יוצאים מורווחים: ההוגה מקבל כסף ופטור מהצורך לדאוג לפרנסת עצמו, והתורם מקבל את ההרגשה שבלעדיו כל זה לא היה קורה, ובעצם יש לו חלק באותה הגות.

ארץ מבורכת

עם זאת, ידועה לנו שיטתו של הרמב"ם, שאין לקחת בשום אופן שכר על לימוד התורה. בפירושו על מסכת אבות (ד,ז) הרחיב הרמב"ם דברים על דברי ר' צדוק "לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם", ויצא בתוקף נגד המנהג להתפרנס מלימוד תורה:

אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה, כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה…והתעוורו בני אדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גוום, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השררות התורתיות חוקי מוכסים, והשגו את בני האדם בהטעאה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן, וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגלים להישען עליהם כלל…"

וכן פסק ב"משנה תורה" (הלכות תלמוד תורה ג,י):

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא, לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ: לֹא תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶן, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶן. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ: אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת; וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה – סוֹפָהּ בְּטֵלָה. וְסוֹף אָדָם זֶה שֶׁיְּהֵא מְלַסְטֵס אֶת הַבְּרִיּוֹת"

כיצד אם כן יסביר הרמב"ם את יחסי יששכר וזבולון לפי חז"ל? הבה נדקדק בלשון רש"י שוב: "שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, וממציאים מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה". היכן אומר רש"י שיששכר קיבלו צדקה מזבולון? בשום מקום.

אדרבה, בברכה ליששכר כותב רש"י (מט,יד-טו): "וירא מנוחה כי טוב – ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פירות. ויט שכמו לסבל עולה של תורה…". למותר לציין שבשביל להפיק תועלת מן הארץ המבורכת הזו צריך לעבוד בחקלאות. יששכר אינו יושב וחובש את ספסלי בית המדרש כל היום – הוא יוצא לעבוד בשדה! אך כיוון שהארץ מבורכת וטובה להוציא פירות, אין הוא נזקק לעמול כל כך הרבה, ויש לו יותר זמן פנוי לעסוק בתורה.

מה אם כן תפקידו של זבולון? זבולון אינו תורם נדיב, פטרון לשבט יששכר. מה שהוא עושה זה להביא סחורה ליששכר. זבולון מתפקד כסוחר ומתווך המעשיר את יששכר. שהרי ליששכר ישנם פירות רבים, אך אם ינקוט אסטרטגיה של אוטרקיה, או "ג’וצֵ’ה" בקוריאנית, הוא יישאר עם המון פירות שאין לו מה לעשות איתם ומן הצד השני עם מחסור בחומרים בסיסיים רבים שבמקרה אינם גדלים בנחלתו. יששכר ייאלץ אם כן או לרעוב, או לצאת ולמכור את סחורתו לצרכנים, ולרכוש בתמורה מוצרים אחרים. בשני המקרים, זמן ללמוד תורה לא יהיה לו.

כאן נכנס המתווך או הסוחר, הלא הוא זבולון. זבולון אינו מגדל שום דבר, הוא קונה סחורה ומוכר אותה מעבר לים ומביא מצידון סחורות אחרות שיששכר יוכל לרכוש בהן את מבוקשו. הנה כי כן, שוב אנו נתקלים בעיקרון החיוני של חלוקת העבודה, והפעם אנו רואים כיצד הוא עוזר ליששכר לפנות זמן פנוי לשבת ולעסוק בתורה. יששכר צבר הון ראשוני שאותו הוא יוכל להשקיע. לאחר מכן הוא יכול לפרוש לפנסיה מוקדמת ולשבת ולעסוק במושכלות.

שיטת הרמב"ם

וזו השיטה שהרמב"ם מצדד בה, אותה כינו חז"ל "מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים". וכך כותב הרמב"ם בפירושו למשנה שם:

אבל הדבר שהתירתו התורה לתלמידי חכמים הוא שיתנו מעות לאדם להתעסק להם בהן ברצונו אם ירצה, והעושה כן יש לו שכר על כך, וזהו מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים"

כך בדיוק עשה הרמב"ם עצמו. הוא יכול היה להקדיש עשר שנים רצופות לחיבור חיבורו הגדול "משנה תורה" באמצעות המנגנון הזה. אחיו דוד היה סוחר, וסחר מעבר לים בממונו שלו ובממון אחיו הרמב"ם. דבר זה פרנס את הרמב"ם ונתן לו יכולת לשבת בשקט ולעמול על כתביו.

משטבע אחיו באוקיינוס ההודי, עם כל ממונו, הדבר לא רק שבר את לבו של הרמב"ם – ששכב שנה שלמה במיטתו חולה בעקבות האסון – אלא גם אילץ אותו לצאת לעבוד במקצועו כרופא, מה שבסופו של דבר לא הותיר לו זמן רב לעסוק בתורה, כתלונתו המפורסמת באיגרותיו לחכמי לוניל שבפרובנס.

בני יששכר, אם כן, לא התפרנסו מן הצדקה אלא עמלו לפרנסתם. בני זבולון עזרו להם להגדיל את רווחתם ולפנות להם זמן פנוי, בכך שעסקו בסחורה עבורם. בניגוד לראייה של הסוחר והמתווך כטפיל ה"עושק" את החקלאי ב"פערי התיווך" שהוא גורף, היהדות ראתה בסוחר בעל תפקיד חיוני – לא רק להגדלת הרווחה בחברה, אלא בעקבות כך גם ליכולת גדולה יותר לעסוק בתורה ובמושכלות. לא לחינם עסקו היהודים במסחר בכל תפוצותיהם, עיסוק שנחשב מגונה בקרב עמים אחרים.

הפתרון לגיוס תלמידי הישיבות?

את פרנסתם של חובשי הישיבות מן הצדקה או מתקציב המדינה קשה אם כן להצדיק מיחסי יששכר וזבולון. אך בשולי דיוננו כדאי להביט גם על אספקט אחר של יחסי החרדים והמדינה, הלוא הוא הפטור מן הצבא. לפי אונקלוס, מעיר רש"י, בני יששכר היו לוחמים: "ויט שכמו לסבול מלחמות, לכבוש מחוזות שהם יושבים על הסְפר, ויהי האויב כבוש תחתיו למס עובד". אך ראב"ע פירש באופן שלישי:

כאשר ראה ארצו ומקום מנוחתו נעימים, נטה שכמו לסבול כל משא, כאשר ישא החמור, ושב כעבד נותן מס. וזה הטעם על יששכר, שלא היו גבורים, ולא ירצו לצאת למלחמה לעזוב מקומם – וכן אמר משה "ויששכר באוהליך" – והיו נותנים מס למלך ישראל שלא יצאו, או לגוים אשר יבואו להלחם עליהם"

ראב"ע מציע פתרון לבעיית המגויסים על כרחם, שאינם מעוניינים לשרת בצבא: תשלום מס חלף השירות הצבאי. כך היה נהוג בעבר במדינות רבים וכך נהוג גם היום בכמה מדינות שנוהג בהן שירות חובה, ואכן הדבר הגיוני: גיוס חובה הוא למעשה מס של שנות העבודה הנלקחות מן המגויס; את המס הזה סביר שאפשר להמיר בשווה ערך כספי, שבו יוכל הצבא להשתמש כדי לשכור כוח אדם או כדי לקנות ציוד ואמצעי לחימה.

יתרה מכך, אדם שאינו רוצה להתגייס תורם הרבה פחות לצבא מאשר אדם המעוניין בכך, ותשלום הכסף תמורת הגיוס יעזור לצבא הרבה יותר מאשר גיוס בכוח של אדם סרבן המעוניין לשבת באוהל שאינו אוהל צבאי.

כך שאם נקיש לימינו, נראה שפטור מצבא ושחרור לשוק העבודה של החרדים יאפשר להם לעבוד, ואף ללמוד תורה בלי להסתמך על הצדקה – כיששכר וזבולון לשיטת רש"י והרמב"ם – ולהשתמש ברווחיהם מעסקיהם כדי לשלם מס שיפטור אותם מן השירות הצבאי שהם חוששים ממנו. ואז אכן ישמח זבולון בצאתו, ויששכר באוהליו.

לחצו כאן לכל הטורים של הלל גרשוני