משלושה יצא אחד? כל מה שצריך לדעת על נסיגת ארה"ב מסוריה

החלטת הנשיא טראמפ להסיג  את הכוחות האמריקנים המועטים מסוריה הפתיעה רבים במערב, בעולם הערבי ובישראל כאחד. החלטתו של טראמפ חיזקה את תדמיתו כמנהיג בלתי אחראי ובלתי צפוי ואף גררה את התפטרותו של שר ההגנה ג'יימס מאטיס. הכורדים, לא רק בסוריה אלא גם בעיראק, ראו את הצעד האמריקני כעוד בגידה בבני ברית נאמנים. גם אסד והרוסים הופתעו.

לוחות הזמנים המדויקים של הנסיגה וסדר הגודל שלה טרם התפרסמו וצריך עדיין לחכות ולראות איך היא תתבצע בפועל, אך עצם ההחלטה מעוררת שאלות שקשה למצוא להן תשובה חד משמעית. נזק נוסף שגרמה הודעת הנסיגה הוא שלמרות ניסיונותיו הנואשים של סגל הבית הלבן לשדר אווירת עסקים כרגיל, קשה שלא להתרשם שבכירי הממשל הופתעו לא פחות מהאחרים מההחלטה הפתאומית של הנשיא.

כמו ביחס לכל צעד אחר של טראמפ, גם ההחלטה הזאת כונתה "בלתי אחראית" ו"אימפולסיבית". עם זאת, התייחסות כבדת ראש יותר להחלטה עשוי ללמד שיש מאחוריה הגיון רב. אין משמעות הדבר שהיא טובה לישראל, אבל בהחלט חשוב מאוד להבחין בין עיקר לטפל.

ניסיון מר

הנסיגה עלולה לגרום נזקים לארה"ב אבל כרגע נראה כי הם בעיקר תדמיתיים. הכורדים עצמם כבר למודי ניסיון מר מנטישות ובגידות מזה שנים רבות בעיראק, וכאשר ארה"ב נוטשת בפומבי את מי שהיא מכנה בעלי בריתה (והכורדים בסוריה הם באמת כאלה מכיוון שאין ביניהם אסלאמיסטים) היא פוגעת באמינותה ברחבי העולם וגורמת לכל קבוצה או תנועה אחרת לחשוב מחדש על תמיכה אמריקנית.

לכאורה, המגרש כעת נשאר פתוח לרוסיה, איראן וטורקיה לעשות בסוריה כרצונם ובאין מפריע. יתרה מזאת, הכורדים ככל הנראה יצטרכו להידבר עם משטר אסד, עם הרוסים או עם שניהם ביחד, כדי למנוע מתקפה טורקית רחבת היקף באזור מנבג'. במקרה שמתקפה כזו אכן תקרה, לכוחות הכורדים פשוט אין יכולת להדוף אותה.

באופן עקיף, הנוכחות האמריקנית בסוריה הפריעה לאיראן מכיוון שהיא שיבשה את תכניתה להקמת פרוזדור קרקעי מעירק עד לבנון. אולם גם במקרה הזה, ארה"ב הייתה גורם מציק אך לא ממש בולם.  דובר משרד החוץ האיראני בהראם קאסמי הודיע שהנוכחות האמריקנית בסוריה הייתה טעות מלכתחילה והיא תורמת לחוסר ביטחון ולאי יציבות באזור.

כמה עיתונים איראניים חזרו על הקלישאות המוכרות של תבוסה אמריקנית והממונה על דרשת יום שישי בטהרן קבע ש"התחלת הנסיגה האמריקנית מסוריה היא סימן של תבוסת ארה"ב על ידי סוריה". הוא הוסיף ואמר כי "האמריקנים נחלו תבוסה לא רק בסוריה אלא גם בתימן, בעיראק ובמקומות אחרים. עם תקוות אלוהים, הן אמריקה הן המשטר הציוני וכל החוסים שלהם כמו ערב הסעודית ייעלמו".

נשיא רוסיה פוטין חזר גם הוא על העיקרון לפיו הנוכחות האמריקנית בסוריה אינה לגיטימית, וזאת בניגוד לנוכחות הכוחות הרוסיים שהגיעו לסוריה על פי בקשתו של אסד. לדבריו, בכל מקרה אין צורך בכוחות אמריקנים לאחרת תבוסת דאעש בסוריה ובעיראק.  דוברת משרד החוץ במוסקבה  ציינה כי מדובר "בהחלטה חשובה מאוד העשויה לפתוח פרספקטיבה של הסדרה פוליטית ארוכת טווח בסוריה".

המשותף לתגובות הרוסיות והאיראניות הוא שלמרות הסיפוק הפורמלי, קשה שלא לשים לב שבמיוחד ברוסיה אין שום שמחה בתקשורת על מה שאמורה להיות מעידה אמריקנית בסוריה.

הסכם סודי בין טורקיה לארה"ב?

התבוננות לעומק על ההתנהלות האמריקנית מלמדת עוד כמה נקודות חשובות. ראשית, נראה שהממשל למד לקח והיום הוא מבין שאסור להודיע מראש על תכניות צבאיות כדי לא לחזק את האויבים. ממד זה מסביר לפחות חלקית מדוע ההחלטה הייתה נשמרה בסוד. מבחינה מסוימת היא מזכירה את הנסיגה הישראלית מדרום לבנון בשנת 2000. די ברור שהנסיגה הייתה חייבת להיות פתאומית, מיידית ובלתי צפויה, אחרת היא הייתה הופכת לבריחה אמריקנית תחת אש.

יתכן שהסיבה העיקרית להחלטה היא היחסים בין ארה"ב לטורקיה. אין זה סוד שהנוכחות האמריקנית באזור הכורדי בלמה עד כה את ההתקדמות הטורקית. אבל לאחרונה הנשיא ארדואן, אלוף המשחק "מי ימצמץ ראשון", החל מאיים בפלישה לאזור הכורדי בלי שום התחשבות בנוכחות הכוחות האמריקנים. ארה"ב כנראה מצמצה ראשונה ונכנעה.

עם זאת, הניצחון הטורקי בסבב הוא זה אינו חד משמעי ובוודאי שאינו שלילי עבור ארה"ב ובעלי בריתה, כולל ישראל. התחזקותה של טורקיה באזור עלולה להגביר את סיכויי הסכסוך בינה לבין רוסיה. עד עתה טורקיה נמנעה מצעדים דרסטיים בסוריה בגלל הנוכחות האמריקנית באזורים הכורדיים, והודות לצבא הטורקי מסגרת ההסכם באדליב איכשהו נשמרת מאחר שטורקיה תומכת במתנגדי אסד הסונים.

אי אפשר גם להתעלם מהפרט המעניין שהודעת טראמפ לגבי סוריה באה כיומיים לאחר שיחתו עם ארדואן, בה כנראה (כפי שצייץ טראמפ הבוקר) הבטיח לו הנשיא הטורקי לפעול נגד דאעש בסוריה.

לפני מספר שבועות ארה"ב הודיעה על אישור מכירת טילי פטריוט לטורקיה בסכום של 3.5 מיליארד דול, שנועד לבטל את ההסכם הקודם של טורקיה עם רוסיה לרכישת מערכות S-400 מתקדמות. רוסיה לארודאן היא בבחינת קלף מיקוח וסחיטה מול ארה"ב: אם ארה"ב מסרבת לטורקיה, הוא תמיד יכול לפנות לפוטין על אפה ועל חמתה של אמריקה.

השמועות פה ושם אומרות  שגם לפרשת הרצח של ג'מאל חאשוקג'י באיסטנבול יש קשר לסיפור: ארה"ב נסוגה מסוריה בתמורה לשתיקה הטורקית בנוגע לפרשת הרצח, שכן המשך הלחץ הטורקי על סעודיה עלול לסבך את היחסים בינה לבין אמריקה, עם השלכות חמורות מעבר לסוריה.

רוסיה כמבוגר האחראי?

לכאורה, במוסקבה אמורים לשמוח על ההחלטה האמריקנית, מכיוון שטראמפ מעביר את הכדור הסורי לפוטין ומאפשר לו חופש פעולה. בנוסף, נסיגת הכוחות האמריקנים תגרום לפילוגים נוספים בקרב האופוזיציה הסורית ולהיחלשותה עוד יותר.

בו בזמן מתרחש תהליך איטי אבל בטוח של שיבת אסד למשפחת העמים הערביים, ויש כבר שמועות על כך שיוזמן לפסגת הליגה הערבית האמורה להתקיים במרץ 2019.  במלים אחרות, מדינות ערב מבינות שאסד ניצח במלחמה וככל הנראה רובן מוכנות ל"נורמליזציה" של היחסים עם דמשק באופן זה או אחר. נורמליזציה כזאת היא גם גולת הכותרת של המאמצים הרוסיים בקרב העולם הערבי.

אבל בפרפראזה על הפתגם הרוסי, בחבית הדבש הגיאופוליטי הזה יש גם יותר מכמה כפות של זפת: אם רוסיה נשארת לבד בסוריה ועוד בתור המבוגר האחראי, זה אומר שהיא לבדה תישא באחריות. זה לא דבר שרוסיה בדרך כלל אוהבת.

אין לקרמלין שום אינטרס שזרקורי הביקורת הבינלאומית יופנו אליו, וככל שטורקיה חזקה יותר כל יהיה יותר קשה לרסן אותה. פירוש הדבר הוא שהניצחון המוחלט של אסד יצטרך לחכות. אין לרוסיה יכולת אמיתית להילחם בדאעש, ואם הוא יחליט לחדש את הקרבות אז יהיה קשה להאשים את ארה"ב שכבר לא נמצאת שם.

גם הסכסוך עם איראן עלול מתישהו להתפרץ כי בסופו של דבר האינטרסים של מוסקבה וטהראן בסוריה אינם זהים, בלשון המעטה. בסופו של דבר, אם כתוצאה מהנסיגה האמריקנית המתיחות בין רוסיה לטורקיה ולאיראן תגבר ותימנע היווצרות של ברית רוסית-טורקית בסוריה, זה לא בהכרח דבר רע.

 הלקחים לישראל

בתוך כל התסבוכת הזו, עלינו בתור ישראלים להבין שאין זה משנה אם ההתנהלות האמריקנית היא חכמה או מטופשת כי אין ביכולתנו להשפיע עליה. אי לכן בכי תמרורים, גינויים והשתוממות בתקשורת לא יעזרו הרבה. עם זאת, קברניטיה של ישראל יכולים וחייבים להפנים ולהפיק לקחים.

אין רע בלי טוב בפוליטיקה, ובמקרה הזה אנו רואים דוגמה מובהקת להתנגשות בין אידיאליזם לריאליזם. העמדה המוסרית הערכית מחייבת לתמוך בכורדים, אבל התעקשות על עמדה כזאת אינה מניבה לארה"ב שום דיבידנד כלכלי. היא גם עלולה לסבך אותה בעוד סכסוך, מה שמנוגד להבטחות של טראמפ אותן הוא מקפיד לקיים.

גם עבור ישראל, המהלך האמריקני עשוי להכיל לא רק סיכונים אלא גם סיכויים. אם רוסיה, איראן וטורקיה לא יצליחו להגיע להסכמה על הפעילות בסוריה, הרי שהדבר ירחיק את הסכסוך מגבולות ישראל. טורקיה היא מדינה עוינת לישראל אך מקיימת עמה יחסי מסחר ענפים, ובמשחק הסורי דווקא העמדה הטורקית היא הנוחה ביותר לישראל. באותו אופן, לאליטות הסוניות והעלוויות בסוריה עדיפים הכוחות הרוסים על פני האסלאמיסטים האיראניים או הפרו-איראניים.

האם זו בגידה בכורדים? בהחלט. אך האם הסגת אלפיים חיילים אמריקנים תשנה סדרי עולם ותמיט חורבן על המזרח התיכון? כנראה שלא. הפינוי של כמה בסיסים אמריקנים לא משנה את העובדה שישראל היא עדיין מעצמה צבאית אזורית שמסוגלת להגן על עצמה.

לבסוף התובנה החשובה ביותר: העוצמה האמריקנית שוקעת. היא החלה לשקוע אחרי שתי מלחמות איומות באפגניסטן ובעיראק אשר לאחריהן אבד לאמריקה החשק לנסות לתקן את העולם. אפשר להצטער על זה, אבל ישראל לא יכולה לשנות את זה. בהקשר זה, מה שחשוב הוא שטראמפ לא שונה כל כך מאובמה: בסופו של דבר גם הוא רוצה להוציא את ארה"ב מהמזרח התיכון שאיבד את חשיבותו האסטרטגית, אלא שטראמפ מבצע אותו מהלך עם שיטות רטוריות אחרות.

החברה האמריקנית מקוטבת יותר מתמיד, וגם בתוכה אין הסכמה על הערכים והעקרונות הבסיסיים ביותר בנוגע לארה"ב ולעולם. מעצמה במצב נפשי כזה אינה מסוגלת להפעיל עוצמה מדינית למרחקים ולנהל כמה סכסוכים בו זמנית. ארה"ב של טראמפ לא תכפה הסכם התאבדות על ישראל, אבל באותה מידה היא לא תוציא עבורה את הערמונים החמים מהאש.