בלוג בחירות #4: עבודה שחורה

1. תנועה במשבר

מה עובר על מפלגת העבודה? התנועה שהייתה כה מרכזית בהקמת ישראל ובהנהגתה בעשורים הראשונים למדינה, נמצאת כיום ככל הנראה בשפל החמור בתולדותיה. על פי הסקרים האחרונים, מפלגת העבודה עומדת להכניס לכנסת הקרובה שבעה או שמונה מנדטים בלבד ותהיה המפלגה השישית בגודלה, בעוד הליכוד שומר על יציבות סביב 30 מנדטים.

אין תשובה אחת ברורה לשאלה כיצד הגיעה התנועה אותה הנהיגו בעבר דמויות כמו ברל כצנלסון ודוד בן-גוריון למצב בו היא מפלגה סקטוריאלית שאפילו לא יודעת מי יוביל אותה בבחירות שיערכו בעוד שלושה חודשים. מדובר כמובן בתהליך ארוך של התדרדרות, אך ננסה להצביע על כמה נקודות מרכזיות בשנים האחרונות.

נתחיל מהמספרים. מבט על תוצאות הבחירות מאז קום המדינה מגלה כמובן כי נקודת המפנה העיקרית הייתה 1977. עד למהפך באותה שנה נהנו מפא"י ובהמשך המערך משליטה כמעט מוחלטת ולא ירדו אפילו פעם אחת מתחת לארבעים מושבים בכנסת (ב-1965 המערך השיג 45 מנדטים, 37 מתוכם היו של מפא"י).

ב-77 התרחש השבר הגדול, לאחריו שבה יציבות מסוימת לאורך שנות השמונים, אך מאז הניצחון ב-1992 ולמרות ניצחון נוסף ואחרון שש שנים לאחר מכן, נרשמת מגמה ירידה כמעט קבועה. בבחירות הקודמות שוב הייתה עליה קלה של המחנה הציוני ז"ל, אך כאמור המצב לקראת אפריל הקרוב לא מבשר טובות.

אז מה השתנה באותן שנים שהשפיע בצורה כה דרמטית על ביצועי העבודה בקלפי? כמובן שלאורך כל התקופות עברו על ישראל ועל החברה הישראלית שלל תהליכים פנימיים שעיצבו את דמות המדינה כפי שהיא כיום, אך ננסה להתמקד בשני גורמים ספציפיים יותר לעבודה, הקשורים ומשפיעים אחד על השני.

ראשית כל, הגורם הפרסונלי. משנת 1948 ועד ל-2019 ערכה מפלגת העבודה 18 חילופי הנהגה, ובראשה עמדו לא פחות מ-13 אנשים שונים (לא כולל מחליפים זמניים). מ-1992 עד היום התחלף העומד בראש המפלגה 11 פעמים. החילופים התכופים נערכו בעיקר לאחר הכשלונות בבחירות וקיפוד הראש לאחריהן שהפך כבר למסורת במפלגה, אך חוסר היציבות הזו בהנהגה הוא לא רק התוצאה של הכישלון אלא גם אחד הגורמים לו.

לשם השוואה, בשבעים השנה האחרונות עמדו בראש תנועת הליכוד (וחירות לפניה) ארבעה אנשים בלבד, כאשר שרביט המנהיג מועבר חמש פעמים. יציבות בהנהגה לאורך זמן אמנם לא מבטיחה תמיד הצלחה אלקטורלית, אך היא מייצגת דרך מפלגתית ידועה ומוכרת ומשנה רעיונות סדורה. כאשר מנהיג המפלגה מתחלף מדי שנתיים או שלוש התחושה היא של אובדן הדרך, וגם קהל המצביעים מגיב בהתאם.

2. בין גולדה מאיר לסתיו שפיר

אובדן הדרך מתבטא כאמור גם מבחינה פרסונלית ואלקטורלית, וגם במידה מסוימת מבחינה אידיאולוגית. כך למשל, במצע המערך לבחירות 1969, אחרי הנצחון המפואר במלחמת ששת הימים, נכתב תחת סעיף "התנחלות והיאחזות" כי "יש להחיש ביצוען של היאחזויות ביטחוניות והתנחלויות קבע…המערך יקרא לעם ובעיקר לדור הצעיר להיחלץ להגשמת ההתנחלות במסגרת של אחריות לאומית". במצע המחנה הציוני לבחירות 2015 הפכה הקריאה להתיישבות לדרישה: "הפסקת הבנייה בהתנחלויות מחוץ לגושי ההתיישבות".

מה לגבי מדיניות החוץ והביטחון? ב-1969 הצהירו במערך כי "ישראל תדחה כל נסיון של הסדר כפוי ותדחה כל פתרון מוכתב מבחוץ…האחריות לבעיית הפליטים הערביים רובצת על שליטי ערב, שגרמו למלחמות ישראל-ערב על תוצאותיהן הטרגיות ואף דאגו למנוע פתרון לבעיית הפליטים, כדי להשתמש בה כנשק מדיני נגד ישראל". ב-2015 לעומת זאת קבעו במחנה הציוני כי "ההסדר יגובש בתמיכתן של מדינות ערב המתונות והקהילה הבינלאומית", ו"פתרון בעיית הפליטים הפלסטינים ע"י הקמת מדינה פלסטינית".

היו כמובן עוד כמה שלבי ביניים. כך למשל, במצע לבחירות 1988 העבודה בראשות פרס מצהירה באופן נחרץ כי "אש"ף, המושתת על האמנה הפלשתינאית וכל ארגון אחר השולל את זכות קיומה של ישראל ואת קיומו הלאומי של העם היהודי או הפועל בשיטת הטרור, אינם יכולים להיות שותף למשא ומתן". ארבע שנים לאחר מכן, מצע העבודה כבר מבשר על "מזרח תיכון חדש" בו יש לקדם "הכרה בזכויות הלאומיות של הפלשתינאים" תוך "הדברות עם אישים וגורמים פלשתינאים", וכמו כן "לא תוקמנה התנחלויות חדשות".

השמינייה הראשונה של מועמדי המערך ב-1969 כללה את גולדה מאיר, יגאל אלון, אבא אבן, משה דיין, מאיר יערי, פנחס ספיר, יעקב שמשון-שפירא וזאב שרף. השמינייה הראשונה של מפלגת העבודה כיום (לפי תוצאות הפריימריס הקודמים ומינוס ציפי לבני והרצוג) כוללת את אבי גבאי, שלי יחימוביץ', סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר לב, חיליק בר, עמיר פרץ ומרב מיכאלי.

מיד אחריהם נמצא איתן כבל, שבמופע אימים אמש ב'פגוש את העיתונות' איים "להפיל את הבית" עקב מצבה הרעוע של המפלגה בסקרים תחת הנהגת גבאי. יו"ר המפלגה עצמו, לאחר שנפרד מלבני בשידור חי, מתקשה לייצב את הספינה ונמצא כמו כל המפלגה עצמה בלימבו רעיוני.

פעם מתנגדים לגירוש המסתננים, אחר כך תומכים; פעם בעד חוק הלאום, אחר כך יוצאים נגדו; מנהלים מגעים לממשלת אחדות ואז מכריזים כי לא ישבו לעולם בממשלת נתניהו; יום אחד הם "מחנה השלום", ולמחרת "מרביצים כמו שלימדו בשכונה".כל אותו הזמן, חברי כנסת כמו שפיר, מיכאלי ורוזנטל נמצאים בתחרות מי שובר יותר שמאלה ומי צועק חזק יותר מול המצלמות בכנסת, ולוקחים לעצמם יועצים ודוברים צעירים שמתאימים יותר למרצ.

בטורו ב'ישראל היום' ביום שישי האחרון כתב יוסי ביילין כי "במקום להכנס לקרב על המרכז אבי גבאי יכול צריך להאבק על דגלי המחנה". הבעייה היא שהדגל הרומנטי הזה כבר מזמן לא רלוונטי למציאות הישראלית, ואולי בעצם כל ההבדל הוא הפער בין גולדה מאיר ויגאל אלון לסתיו שפיר ואיציק שמולי.

3. מנזר השתקנים

היסטוריה נרשמה אמש במערכת הפוליטית הישראלית כאשר מפלגתו החדשה של בני גנץ, 'חוסן לישראל' שיחררה הודעה ראשונה לעיתונות. לאחר כמה שבועות של דממת אלחוט מכוונת שהתבטאה גם בעלייה נאה בסקרים, הגיבו אמש במפלגה למתקפה של יואב גלנט נגד גנץ ואמרו כי (תופים בבקשה): "עם ישראל צריך שיח אחר, ממלכתיות ומנהיגות אחרת".

מהו אותו "שיח אחר", מעבר לסיסמה החלולה של "ממלכתיות ומנהיגות אחרת"? יתכן שלעולם לא נדע. עד עכשיו גנץ בחר  להתמיד בשתיקתו, אבל הוא לא יוכל להמשיך כך לנצח. במפלגתו הודיעו על מסיבת עיתונאים מיוחדת שתערך ביום חמישי ובה ידבר לראשונה, והעם בציון כבר כוסס את ציפורניו במתח.

בנתיים נראה שלאחר שלל המפלגות החדשות שהתפצלו וקמו להן, תמה לה עונת הפיצולים.עם שמועות (והכחשות) על איחודים בין גנץ ליעלון, גנץ וגבאי, יעלון וגבאי, כחלון והליכוד ולבני ולפיד, נראה כי עונת החיבורים צפויה להיות לא פחות מעניינת.