ההפך המוחלט מאובמה: נאום קהיר של פומפאו ערב לאוזניים ישראליות

בחודש יוני 2009, מספר ימים לפני נאומו המפורסם של אובמה בקהיר, מכון המחקר הריטג' פרסם מאמר תחת הכותרת "עשר התנצלויות של אובמה: איך הנשיא בייש מעצמת על" – וזה עוד לפני הנאום הגדול והמתנצל כלפי העולם המוסלמי במצרים.

באותה העת מייק פומפאו עוד היה איש עסקים פרטי. מסע ההתנצלות הבינלאומי של אובמה נתן לאמריקנים רבים תחושה של עוול: כיצד יתכן שמדינה כמו ארה"ב, שמסמלת כל מה שטוב בעולם, מושפלת על ידי העומד בראשה? מתי יבוא סוף סוף מישהו ויתקן את המעוות?

שנה וחצי לאחר נאומו של אובמה בקהיר, מייק פומפאו נבחר לקונגרס על הגל של מסיבת התה של הרפובליקנית (באותן בחירות ב-2010 הדמוקרטים הפסידו כשישים מושבים בבית הנבחרים), ושירת בו עד לבחירתו כראש הCIA- ב2017. והנה, עתה כמזכיר המדינה, עשור אחרי הנאום של אובמה בקהיר, פומפאו חזר בשבוע שעבר כדי לתקן.

ברק אובמה בחר לשאת את דבריו באוניברסיטת אל-אזהר, סמל חשוב בעולם המוסלמי. מנגד, מייק פומפאו בחר דווקא באוניברסיטה האמריקנית, סמל  של הפעילות הבינלאומית של ארה"ב, בזירה לנאומו.

פומפאו לא הסתפק בלתת נאום שהציג את הבדלי המדיניות בין ממשל טראמפ לבין הממשל הקודם, אלא  פירט אחד לאחד את התוצאות הרות הגורל והכישלונות של מדיניות אובמה. הכותרת שנתן אובמה לנאומו לפני עשר שנים הייתה "התחלה חדשה", אך על פי דבריו של פומפאו, ההתחלה החדשה הזו מתרחשת עכשיו תחת טראמפ.

שיתוף פעולה, לא כיבוש

המסר העיקרי של פומפאו היה שארה"ב היא כוח הפועל למען הטוב בעולם, ושאיפתה היא להוביל שחרור עמים ולא כיבוש עמים. היא איננה חפצה להיות אימפריה ולא מחפשת להשתלט על מדינות, אלא באה לבצע משימות וללכת הביתה. לטענת מזכיר המדינה, זהו לא דבר שניתן להגיד על מדינות אחרות.

פומפאו שם גם זרקור על מה שקורה כאשר ארה"ב לא מאמינה שהיא פועלת למען הטוב בעולם. הוא הציג את כל הקטסטרופות שהתרחשו במזרח התיכון תחת ממשל אובמה, לעומת השנתיים האחרונות וההישגים הרבים של ארה"ב במזרח התיכון בתקופת טראמפ.

בנוסף, פומפאו תיאר בהרחבה את שיתוף הפעולה בין ארה"ב למדינות רבות בעולם במאבק נגד דאע"ש, בהפעלת הלחץ על איראן, ובבניית קואליציה גדולה למיגור האסלאם הקיצוני. זו הייתה נקודה חשובה בשל הביקורת שנמתחת על ממשל טראמפ על כך שבעלי ברית מתקשים לעבוד עמו.

https://www.youtube.com/watch?v=HHHu1Uxufs0

הנסיגה של צבא ארה"ב מסוריה אפשרה לפומפאו הזדמנות להדגיש עוד נקודה מרכזית בגישה של הנשיא טראמפ למדיניות חוץ. לדבריו, ארה"ב תמיד תהיה שם לסייע, לכוון, ולשמור על השלום בעולם, אבל היא לא מצפה לעשות את זה לבד.

גישתו של טראמפ בעניין זה, ששזורה במעט בכל הנאומים שלו על מדיניות חוץ, היא שעמים אחראים על המדינות שלהם. עמים צריכים לשים את האינטרסים שלהם קודם לכל, וכך גם ארה"ב תעשה. לכן כשיש מקום בו דרוש סיוע אמריקני, היא תתרום את חלקה לפתרון המשבר, אך בסופו תחזיר את השליטה חזרה לכוחות המקומיים.

פומפאו הדגיש המילה "לסייע" (assist), אבל הסיוע הזה בא בד בבד עם הציפייה מעמים אחרים לשאת בנטל המשימה, במקרה הזה – להביס את כוחות האסלאם הקיצוני.

מקומה של ישראל במזרח התיכון

בנוגע לדבריו של מזכיר המדינה על ישראל, נדמה שלא היינו יכולים לבקש נאום טוב מזה מצד מי שידוע כידיד ישראל. כאשר נאם בארגון JINSA, סיכם את דבריו כך: "במבט קדימה, היינו רוצים שכל המזרח התיכון ייראה כמו ישראל. מדינה דמוקרטית, מצליחה, שואפת לשלום, מדינה שיש בה תקשורת חופשית וגם שוק חופשי".

גם בנאומו בקהיר בנאום הדגיש מזכיר המדינה עד כמה הוא רואה את ישראל באור חיובי. הוא סיפר  על ספר התנ"ך הפתוח על שולחנו, אשר לדבריו "מזכיר לו את האמת" והאמת אותה רואה פומפאו  טובה לישראל ומתאימה לעמדותיה.

בכלל, כאשר דיבר פומפאו על איראן הוא לא כיוון את דבריו רק לטהרן אלא גם לאוזניים הכרויות בירושלים. כך למשל, הוא רמז שייתכן ותידרש הפיכה שלטונית באיראן, "כי לא יהיה שלום כל עוד השלטון הנוכחי ממשיך בדרכו", והוסיף כי ארה"ב לא תאפשר לאיראן להפוך את סוריה ללבנון מספר שתיים, והיא מתכוונת לגרש כל נוכחות איראנית באזור.

פומפאו חזר והדגיש את הגיבוי האמריקני לזכותה של ישראל להגן על עצמה, והוסיף: "אנחנו נמשיך לדאוג שתהיה לישראל את היכולת הצבאית לעשות זאת באופן מכריע". כאן יש מסר חשוב לישראלים –  אל תסתפקן במכה פה ושם. את הפעילות הצבאית האיראנית, הכוללת את חמאס וחיזבאללה, חובה להשמיד.

אמנם גם ממשלים קודמים העניקו גיבוי מסוים צבאי לישראל, אבל תמיד הסתייגו מתוקפנות יתר. כך למשל, בסבבי הלחימה מול חמאס סברו בוושינגטון בעבר כי ישראל צריכה להגיב, אך במתינות. נאומו של פומפאו מסמל שינוי בתפיסה. הוא מעודד את ישראל ומצפה ממנה לקחת את הצעדים שיבטיחו את בטחונה, משום שהמשך פעילות צבאית של איראן וזרועותיה מסכנת את ישראל.

פומפאו הזכיר גם את המקרה בו התנגן ההמנון הישראלי בתחרות ספורט בדובאי ואת התגובה של השרה רגב, ולא בכדי. בכך הוא ביקש לומר לעולם הערבי כי טוב הוא עושה כאשר הוא מקבל את ישראל, וכי ארה"ב רואה זאת בעין יפה. בדברים אלה היה גם רמז לכך ששיתוף הפעולה בין ישראל למדינות ערב יתרום גם לפתרון הבעיה העיקרית באזור – האיום האיראני. אתם רוצים שנעזור לכם עם איראן? אנחנו מצפים מכם להכיר בישראל.

הקצה הנכון של הסקאלה

בפתח דבריו אמר פומפאו שהוא נמצא בקהיר להגיד דברים כנים. באותה עיר בה אובמה ניסה לפייס את העולם המוסלמי בכך שהכיר בנרטיב לפיו לישראל אין זכות היסטורית על אדמתה והיא נטיעה קולוניאליסטית בלב המזרח התיכון, בא פומפאו ומספר עד כמה היה חשוב לממשל טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל.

כל ממשל אמריקני מסתכל על המזרח התיכון בסקאלה מסוימת. קצה אחד אומר שהסכסוך הישראלי-ערבי הוא המקור לכל הבעיות באזור, ולכן פתירתו תוביל גם לפתרון הבעיות האחרות. הקצה השני אומר שמזרח התיכון מחולק לסכסוכים רבים שאינם קשורים, ובתוכם הסכסוך הישראלי הוא בעיה שולית.

ממשל טראמפ בהחלט נוטה לעבר הקצה השני, אולי יותר מאי פעם. ולכן היה רק טבעי שמתוך נאום של 25 דקות, מזכיר המדינה פומפאו הזכיר את הפלסטינים רק פעם אחת, ולא העלה על שפתיו את המונח "פתרון שתי המדינות". בעיני מייק פומפאו, כמו גם בעיני היועץ לביטחון לאומי בולטון וסגן הנשיא פנס, ישראל חשובה מאוד. הפלסטינים, הרבה פחות.

גדעון ישראל הוא נשיא מרכז ירושלים וושינגטון