ארבעים שנה למהפכה, איראן עומדת בפני שוקת שבורה

בניגוד להפיכות צבאיות ואחרות שהתרחשו במאה העשרים במדינות העולם השלישי ובהן תפסה קבוצה מסוימת את השלטון, המהפכה האסלאמית באיראן בשנת 1979 הייתה בעיקרה אידיאולוגית וחוללה תמורות חברתיות עמוקות.

באותה עת הייתה רווחת תחושת מיאוס מוחלטת כלפי שלטון השאה בקרב כל שכבות העם האיראני. השליט מוחמד רזא פהלווי היה בעל השכלה אירופית, דיבר צרפתית ואנגלית על בוריין והיה ידוע בתור טייס חובב ותייר. קשה להגדיר אותו כעריץ או רשע, אולם בסופו של דבר לא נמצא איש אחד באיראן שהיה מוכן להגן על המשטר שכונן, הוא נותר ללא בעלי ברית ונאלץ לברוח מהמדינה.

השאה, אשר שילב באישיותו יומרות של דיקטטור יחד עם חולשת אופי, ביקש למשול כעריץ אך היה חסר את היכולות והתכונות החיוניות לשרידותו של שלטון כזה. הוא ביקש לפקח בעצמו על כל עשייה אך מעולם לא לקח אחריות על התוצאות של הוראותיו.

אמנם איראן נהנתה מעליית מחירי הנפט ומפריחה תרבותית במהלך שנות השישים והשבעים, אך דיכוי קשה ואי יכולתה של המדינה לספק את הציפיות הסוציו-אקונומיות של שכבות רבות באוכלוסייה הגבירו את השנאה למשטר ולסלידה ממנו. שירות המודיעין והביטחון "סאואכ" רדף מתנגדים בבית ובחו"ל, חיסל ועינה אסירים פוליטיים, אך לא הצליח לחזות את הסכנה האורבת דווקא מכיוונם של אנשי דת צעירים ומודרניסטיים בהנהגת האייתוללה חומייני.

מודרניזציה של הדת

מעמד אנשי הדת השיעים נהנה מעצמאות רחבה הודות לתרומות שהוא קיבל ממאמינים מסורתיים, בעיקר כפריים וסוחרי בזאר בערים הגדולות של איראן. בדרך כלל הממסד הדתי שמר על קשרים טובים עם השלטון ונמנע מלהתערב בפוליטיקה, אולם ככל שאיראן התפתחה ונפתחה להשפעות של תרבות המערב, בסופו של דבר התסיסה הרעיונית והחברתית הגיעה גם לשורותיו.

סטודנטים איראניים רבים קיבלו מלגות מהממשלה ולמדו מגוון מקצועות ברחבי העולם, ורעיונות השמאל החדש והקומוניזם הסובייטי גם הם נפוצו באיראן. מוזיקה, תיאטרון ומועדוני ספרות פרחו בשנות השישים, שנות יצירתה של המשוררת הפמיניסטית פרוע' פרוח'זאד שגם ביקרה בישראל.

כל זה התרחש יחד עם תכנית הרפורמות של השאה שכונתה "המהפכה הלבנה". מטרתה הייתה לקדם מודרניזציה מואצת עם היומרה  להפוך את איראן לאחת המדינות המתקדמות בתבל. הרפורמות שנכפו מלמעלה היטיבו כרגיל רק עם שכבות מסוימות של האוכלוסייה וגרמו לניכור של רבים אחרים. מהלך הרפורמות לווה ברדיפות נגד האסלאם, כמו למשל איסור על לבישת חג'אב לנשי, והשאה הפקיע את סמכות המשפט בדיני משפחה וניהול חינוך מאנשי הדת לטובת מערכות חילוניות.

על רקע זה, אנשי דת צעירים רבים הבינו שהם חייבים לנסח שפה אסלאמית חדשה שבאמצעותה יהיה אפשר לפנות לסטודנטים. הם דגלו בלימוד מדעים מערביים ובמפגשים עם אקדמאים, בהם הסבירו את עיקרי האסלאם לא בשפה מסורתית אלא במונחים מודרניים של קדמה וצדק סוציאלי. הם חשו צורך מיוחד לגבש תשובה לניכור שחשו רבים כלפי האסלאם השיעי המסורתי, שנתפס כמאובן וכחסר יכולת לספק מענה לצרכי השעה הרוחניים.

אנשי דת ואינטלקטואלים דתיים פירשו מחדש את המיתוסים הקלאסיים של השיעה. כך למשל, מיתוס מות הקדושים של האימאם חוסיין בקרב כרבלא בשנת 680  חדל להיות אמונה אזוטרית והפך לסמל של מאבק ואקטיביזם פוליטי נגד אי-צדק ורשעות, וסייע בגיוס המונים למטרות פוליטיות.

המהפכה האיראנית לא הייתה אסלאמית מסורתית ובוודאי שלא הייתה קלריקאלית. אנשי הדת השיעים הצליחו להשתלט על המהפכה ולנווט את איראן בכיוון הרצוי להם רק לאחר שערכו מודרניזציה בדת, ורק כך היו מסוגלים להתחבב על הצעירים שמעולם לא רחשו כבוד לדת המסורתית הממוסדת.

במהפכה האיראנית נטלו חלק קבוצות רבות מזרמים אידיאולוגיים שונים. מה שחסר לכוחות האלה היה חזון משותף ומגובש. הם ידעו היטב נגד מה הם נלחמים, אבל לא ידעו לנסח בבהירות את המטרות. הקבוצה היחידה שידעה מצוין מה היא רוצה ומהי מטרתה הסופית הייתה זו של אנשי הדת המודרניסטיים, שלאחר המהפכה החלו לדחוק החוצה את הפוליטיקאים הליברלים ולהשתלט על כל הליך קבלת ההחלטות.

הטרור המהפכני

בדומה למקרים של המהפכה הצרפתית והבולשביקית, גם המהפכה האיראנית התדרדרה למצולות של טרור, הוצאות להורג, משפטי ראווה וחיסולים של אסירים פוליטיים. דמיון נוסף למהפכות אחרות הוא שכל הזוועות האלה נעשו בשם העם ובנימוקים יעקוביניים פרוגרסיביים, לא רק בשם האסלאם.

באופן כללי, ההיבט הפרוגרסיבי מאוד נוכח ברטוריקה הרשמית של הרפובליקה האסלאמית. עולם המונחים של ח'ומייני אודות "נדכאים" ו"מוחלשים" מזכיר במידה רבה ואולי בכוונת מכוון מונחים מרקסיסטים ואנטי-קולוניאליסטיים כמו אלה של פרנץ פאנון.

שנתיים לאחר המהפכה פרצה מלחמת איראן-עיראק העקובה מדם, וחלק ניכר מהתמורות החברתיות באיראן התרחשו על רקע המלחמה ההיא. המהפכה גם כפתה את עצמה על הקלחת המזרח-תיכונית, כאשר איראן חיזקה את האחיזה בשיעים של דרום לבנון וייצאה לשם את תורת המהפכה שהגיעה לשיאה בהקמת חיזבאללה. איראן גם הייתה זו שהמציאה את פיגועי ההתאבדות שאירעו לראשונה בלבנון, וטרוריסטים המזוהים עם איראן חטפו בני ערובה מערביים בלבנון השסועה במלחמת האזרחים.

חלום ושברו

למרות ההתרגשות הראשונית, המהפכה האסלאמית לא עוררה גלי הזדהות בעולם הערבי. ניתן לומר שכעבור ארבעים שנה חלום האחדות של העולם המוסלמי תחת הנהגת איראן נשאר רק בגדר חלום. איראן נתפסת כיום בעולם הסוני כנטע זר ועוין, אפילו יותר מישראל,  וגם התמיכה המופגנת בפלסטינים לא הוסיפה לה נקודות.

אך המהפכה האסלאמית חוללה גם תמורות חברתיות: כמות הסטודנטיות עלתה, ומעמד האישה עבר שינויים למרות התנגדות הממסד הדתי. כתוצאה מהמהפכה בני מעמדות נמוכים מכפרים ומערים זכו לסיכוי להתקדמות חברתית, והרכב האליטות השתנה. המשטר הדתי החל לכפות את חוקי השריעה אבל מנגד גילה חוסר אונים מול חיוניות התרבות האיראנית העשירה: מיד בתום המהפכה ח'ומייני רצה לאסור על השמעת מוזיקה ועל חגיגות השנה החדשה הפרסית (נורוז) אך נחל כישלון חרוץ.

נראה שהעם האיראני מאס לחלוטין בכפייה הדתית הממוסדת: לפי הסטטיסטיקות הרשמיות המסגדים הולכים ומתרוקנים ממתפללים, ורוב הצעירים בכלל לא מגיע למסגדים. מתווסף לכך המצב הכלכלי העגום של איראן תחת הסנקציות האמריקניות המחודשות.

עם זאת חשוב לציין שהבעיות הכלכליות העיקריות של איראן נובעות מהעדר שקיפות ומנהל תקין, שחיתות פושה בכל מקום וכלכלת הצללים המנוהלת על ידי האגפים האזרחיים של משמרות המהפכה. איראן נמצאת במשבר וניצבת בפני אתגרים סוציו-אקונומיים ואקולוגיים חמורים ביותר, להם למשטר אין מענה.

פרגמטיות בכל חוץ מישראל

מנהיג איראן עלי ח'אמנאי חוזר ומדגיש שאיראן אינה סתם רפובליקה אסלאמית, אלא מדינת המהפכה האסלאמית. אבחנה זו חשובה מאין כמוה כדי להבין את תפיסות המשטר, מכיוון שהמהפכה כובלת את איראן בכל המובנים.

למרות הקנאות האידיאולוגית, לאורך שנים איראן גילתה פרגמטיות וגמישות בהתאם לאינטרסים שלה כמו כל מדינה אחרת. איראן קיבלה נשק מישראל ומארה"ב במהלך מלחמת איראן-עיראק, ומקיימת  קשרי ידידות טובים עם ארמניה הנוצרית בעוד ביחסים עם אזרבייג'ן השיעית (אבל חילונית במוצהר) שוררת מתיחות רבה.

אך אין מהפכה בלי אויבים מבית ומחוץ. ח'אמנאי מבין מצוין, ודווקא מפני שהוא אינו ציני אלא ערכי ורציונלי, שאי אפשר לדבר על מהפכה מתמדת ובו בזמן לנסוע לאמריקה ולא לאיים על ישראל. איראן תומכת בשם המהפכה בחות'ים בתימן ובחיזבאללה בלבנון, ופעילה במיוחד בוונצואלה שהיא המשטר השמאלני האחרון בדרום אמריקה.

ערוץ היספאן טי וי, המפיץ תעמולה אנטי-ישראלית ואנטי-אמריקאית ארסית, משדר לכל העולם דובר הספרדית. התמיכה בוונצואלה אפשרית בזכות ההיבט הפרוגרסיבי האוניברסלי של המהפכה האסלאמית.

חשוב לזכור גם שהאנטישמיות והשנאה העזה לישראל ולציונות אינן רק צורך פוליטי של המשטר. חומייני תמיד האשים את היהודים בכל בעיות האסלאם והתחיל להטיף נגד ישראל עוד ב-1963, כמה שנים לפני ה"כיבוש". גם כתבים של הוגים איראנים אסלאמיים אחרים שופעים באנטישמיות ארסית. השנאה לישראל היא יסוד מאוד חשוב בהשקפה הח'ומייניסטית והמשטר לא יכול לוותר עליה. עם זאת המשטר האסלאמי נוהג בחכמה ולא מציק ליהודי איראן, ורובו של העם האיראני כלל אינו אנטישמי.

חוקרים איראנים רבים מציינים שלמרות כל השינויים וסימני הפרגמטיזם, העמדה של איראן כלפי ישראל וארה"ב נותרה איתנה כבעבר ואיראן מתנגדת לעצם קיומה של ישראל, עם או בלי ההתנחלויות. הניסיון להציג את העמדה האיראנית כ"ביקורת" על מדיניות ישראל ולא כהתנגדות לעצם קיומה הוא נואל ושקרי.

יתכן מאוד שהעם האיראני מיואש מהמשטר אבל האייתוללות, בשונה מראשי המשטר הקומוניסטי לפני התמוטטות ברה"מ, מבינים דבר או שניים במניפולציה פוליטית. הם יודעים לשחרר קיטור ולהרפות כשצריך, וקשה מאוד לדמיין תנועת מחאה שתמוטט את המשטר כל עוד עמדות ההשפעה והכוח נמצאות בידי אנשים שנאמנותם האידיאולוגית אינה מוטלת בספק.

ובכל זאת, עלינו לזכור כי המסורת האיראנית העתיקה איתנה יותר מהמשטר הנפשע של הרפובליקה האסלאמית. היא העניקה לאנושות את אוצרות התרבות והרוח, את המשוררים פרדוסי וחאפז ואת החוקרות מרים מירזאח'אני ופרדיס סאבטי.

המהפכה הגיעה למבוי סתום וניצבת לפני שוקת שבורה, והעם האיראני זכאי לעתיד טוב יותר. אולי הזמן יארך אבל החירות תגיע לאיראן ביום מן הימים.