רחובות זועמים: הקרב על עתיד ונצואלה רק מתחיל

"הם נמצאים בכל פינה". שומר הראש שלי מצביע עליהם, חבורה של אנשים רגילים למראה שעומדים כמה מטרים מאיתנו. הם שייכים ל'קולקטיבוס', הכנופיות החמושות הנאמנות לנשיא ניקולס מאדורו שהפכו להיות מעין כוח משטרתי ברחובות הזועמים של הבירה קראקס, תמיד מוכנים לתקוף מפגינים נגד הממשלה.

מיד לאחר מכן, אחד מהם ניגש אלי ומבקש לראות את מכשיר הטלפון שלי ואת הדרכון. הוא מורה לי למחוק את כל התמונות והסרטונים שצילמתי. אני עושה כדבריו בזמן שהוא עומד וצופה בי, אבל הוא לא בודק שבאמת מחקתי את הכל. הוא חוזר בחזרה לקבוצתו בזמן שאני מעלה את כל התמונות לרשת ושומר הראש שלי גורר אותי מהמקום.

זה היה המפגש השלישי שלי בתוך יומיים עם מערכת החוק האלטרנטיבית שפועלת בקראקס. עם כל מפגש כזה הלכה וגברה בתוכי תחושת האי-נוחות כאשר הבנתי עד כמה הפכה המדינה הזו לעריצות של פחד וייאוש. אתה לומד לפחד מכל אדם, לא רק ממי שקשור ישירות למשטר אלא גם מאלה שמקבלים ממנו שכר כדי לנופף בנשקים בשם החלום הסוציאליסטי המעוות.

אנחנו מגיעים אל בניין האסיפה הלאומית שם אמור להופיע מי שהכריז על עצמו כנשיא זמני, מנהיג האופוזיציה חואן גואידו. מאז שההתקוממות נגד מאדורו החלה לפני כשלושה שבועות, המדינה כולה מחכה לראות כיצד ייפתר המשבר הגורלי – האם דרך אלימות, דרך חקיקה או בשילוב של שתי הדרכים. גואידו מסמל תקווה, אבל הדרך לחירות ונצואלה רצופה בדם, דמעות וחוסר ודאות. בכל יום נערכות הפגנות המוניות של שני הצדדים שנגמרות בדרך כלל במהומות ופצועים. נראה שגם האנשים ברחובות מחכים לקש שישבור את גב הגמל.

שינוי באוויר

ברחובות המוליכים לבית האסיפה הלאומית תלויות אינספור כרזות של מאדורו והוגו צ'אבס, הנשיא הקודם ואדריכל המשטר הסוציאליסטי. על חלק מהן רוססה הכתובת שהפכה להיות המוטו הלא רשמי של המשטר: "אם לא מוצא חן בעינייך, אתה יכול לעזוב". זה מזכיר לי את קובה – הרמזים הלא עדינים לכך שאין לך מה להפסיד, כמעט מתגרים בעם המדוכא להשתמש בכוח שאין לו. כמה עשרות אנשים ממתינים לגואידו בשמש הלוהטת וכשהוא מגיע לבסוף באיחור של שעה, יש התרגשות ברורה באוויר. יש לו כריזמה המזכירה את הנשיא קנדי הצעיר, והוא יודע איך להשתמש בתקשורת. הוא מדבר במשפטים קצרים וחזקים:

ממשלת מאדורו אומרת לכם שהדם של המפגינים הוא על ידיי, שאני מסית לאלימות בעיר הזו. אבל מאדורו יודע ואתם יודעים שההפגנות האלה מגיעות מהעם. הם רוצים חירות, הם רוצים כבוד עצמי והם רוצים שהעולם ידע על האסון ההומניטרי שמתרחש כאן"

גואידו ממשיך ומספר על 850 האסירים הפוליטיים שנעצרו מאז ה-11 בינואר. כאשר הוא מונה את השמות, קבוצת העיתונאים הרועשת משתתקת לפתע. המילים של גואידו נותנות את התחושה שמשהו סוף סוף עומד להשתנות במדינה שסבלה במשך זמן רב כל כך. אנחנו הולכים אחרי גואידו אל תוך בניין האסיפה, שם הוא מתיישב בכיסא המרכזי המיועד לנשיא ונצואלה. גואידו נראה מוכן היטב לרגע, והוא מספק הצהרות מתאימות עם כל הפסקה בדיון.

אחרי שהכל נגמר, אנחנו חוזרים לרחוב. פעם נוספת, מצב הרוח משתנה. אני מזהה הרבה יותר קולקטיבוס ונתיב ההליכה שתוכנן לנו מהאסיפה לכיכר סימון בוליבר נקטע בפתאומיות על ידי המלווה שלי. אנחנו נכנסים לתוך רכב כדי להימנע ממפגש עם הכנופיות, ואני תוהה לעצמי מאיזו סכנה ניצלנו כאשר אנחנו מתרחקים משם בנסיעה.

מה שכולם רוצים

ככל הידוע לי, ההפגנות מתוכננות להמשך גם בשבועות הקרובים והתחושה ברחוב היא שהשינוי קרוב מאוד. בינתיים מאדורו מסרב להתפטר למרות הצעת חנינה מצד גואידו והקהילה הבינלאומית כבר בחרה צדדים בקרב הזה על נשמתה של ונוצואלה.

אך את האנשים בקראקס פחות מעניינות סוגיות אסטרטגיות והם עסוקים בעיקר בהישרדות. אלה שמעזים לענות על השאלות שלי מספרים כי הם רוצים את מה שכולם רוצים – אוכל לילדים, חיים ללא פחד ובעיקר לראות את המדינה שהם כה אוהבים מחזירה לעצמה את כבודה.

אחרי יותר משני עשורים של מדיניות ממשלתית כושלת, המשימה הזאת תהיה לא פשוטה וגם אנשי ונצואלה יודעים זאת היטב. יתכן שהתיאור הטוב ביותר להלך הרוח במדינה הגיע מפי אישה שפגשתי בבית קפה במרכז העיר:

גואידו הוא פולטיקאי נהדר, אבל כבר עשינו בעבר את הטעות כשחשבנו שלאיש אחד יש את כל התשובות. ונצואלה לא תינצל בידי אדם אחד, אלא בידי העם. שום דבר לא ישתנה עד שלא נבין את זה"

אניקה הרנורת' היא עיתונאית ויועצת פוליטית משבדיה. הטור פורסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.