עסק ביש: הניו-דיל הירוק של הדמוקרטים הוא עוד פנטזיה פרוגרסיבית בזבזנית

השיגעון החדש של המפלגה הדמוקרטית הוא ה'ניו-דיל הירוק' (Green New Deal), אלא שהוא אפילו לא כל כך חדש. טום פרידמן טבע את המונח לראשונה בשנת 2007, והוא הגיח מחדש הודות לאלכסנדריה אוקסיו-קורטז, חברת הקונגרס הצעירה והכריזמטית מהברונקס.

ההרכב המדויק של הניו-דיל הירוק נתון עדיין לוויכוח. תיאורים מוקדמים של ההצעה הכילו בין השאר קריאות לחיסול פרות (מקור לגז מתאן) ומתן סובסידיות לאלו אשר אינם "מוכנים" לעבוד, אך אם לשפוט על פי ההצעה שהוגשה לקונגרס, ה'ניו-דיל הירוק' שהוכרז דרך הערוצים הרשמיים לא פחות שאפתני.

מחברי ההצעה הכריזו כי מטרתם היא שמאה אחוזים מביקוש החשמל בארצות-הברית "יסופק על-ידי מקורות אנרגיה נקיים, מתחדשים ובעלי אפס פליטה", ושדרוג "כל המבנים הקיימים" עם הטכנולוגיה העדכנית והיעילה ביותר. כל זאת ועוד צריך להיות מושג בתום "עשר שנים של התגייסות לאומית".

נספחים פרוגרסיבים

תעשיית האנרגיה כבר משקיעה רבות רק כדי להשאיר את האורות דולקים. יצרנים, מזקקים ומשווקים של נפט וגז הזרימו רק בשנה החולפת סכום המוערך בכ-184 מיליארד דולר בהשקעות חדשות. רשויות אנרגיה ציבוריות השקיעו 131 מיליארד דולר. מאות מיליארדי דולרים אלו אינם כוללים את עלויות תפעול המערכת, כמו למשל שכר עובדים.

לשם השוואה, חבילת התמריצים שהגיעה בעקבות המשבר של 2008 העניקה קצת מתחת ל-50 מיליארד דולר לתכניות אנרגיה, כולל המענק הידוע לשמצה של 535 מיליון דולר לחברת האנרגיה הסולארית הכושלת 'סולינדרה'. כל 'ניו-דיל ירוק' שינסה לסדר מחדש את תמונת המצב של התשתיות והפקת האנרגיה האמריקנית יצטרך להיות בקנה מידה אדיר.

עוד כוללת העסקה "הבטחת עבודה" ל"כל האנשים בארה"ב", מימון ובעלות ציבורית ישירה של פרויקטים ירוקים באמצעות בנקים ציבוריים, "ביטחון כלכלי" ו"שירותי בריאות באיכות גבוהה".

על כל זה היא מוסיפה מנה נדיבה של צדק חברתי כאשר היא מתחייבת "לקדם צדק חברתי והגינות על ידי עצירת דיכוי נוכחי, מניעה של דיכוי עתידי ותיקון לדיכוי היסטורי של קהילות ילידיות, קהילות מהגרים, קהילות לא-מתועשות…" – בסדר, אתם כבר מבינים את הרעיון. למעשה החלק העיקרי של ההצעה הינו השקעה ממשלתית ישירה באנרגיה מתחדשת, כאשר הנספחים שלה כוללים את כל המדיניות הפרוגרסיבית שאי פעם חלמו עליה בחמשת העשורים האחרונים.

כפי שתיארו זאת עורכי המגזין הפרוגרסיבי 'n+1', הדבר הראשון לעשות הוא "הטמעה של מקורות אנרגיה נקיה ועצירה מיידית של שריפת דלק מאובנים". במשפט הבא כתבו: "עלינו לזנוח גם את המודלים הפטריארכליים של עושר ושיכפול מעמדות שהיו מרכיב חיוני כמעט בכל החברות מחרחרות המלחמה המבקשות להתפשט בעולם ולזלול משאבים, במשך עשרת אלפים השנים האחרונות". אה, זה הכל?

להקת מעודדים

הניו-דיל הירוק הוא חריג ומוזר, אך יש לו להקת מעודדים קולנית. כ-600 ארגוני סביבה, רובם מקומיים וקטנים, חתמו על התכנית. רשת פעילים העובדת תחת השם 'תנועת זריחת השמש' גייסה מספיק תומכים שידאגו לכך שחברי בית הנבחרים ומתמודדים עתידיים לנשיאות מטעם הדמוקרטים ידעו מה טוב להם.

כמובן שסקרים הינם הפכפכים. לאחר שפעילי השמש פרצו לכינוס בו הודיעה הסנאטורית קמלה האריס על התמודדותה לנשיאות כשהם נושאים שלטים הדורשים את תמיכתה,   היא ענתה לשאלה ברשת CNN ואמרה כי היא תומכת בעסקה כלשהיא אך בכוונה השתמשה  בזהירות במינוח מעורפל.

בשבועות האחרונים, חלק מן הדמוקרטים ששמו עינם לבחירות המקדימות של 2020 התחרנו ביניהם מי מסוגל להשמיע כמה שיותר את המילים "ניו-דיל ירוק", או התאמצו כדי להמציא מונחים נרדפים.

כך למשל, קירסטן ג'יליברנד אמרה שאמריקה צריכה מאמץ שיהיה כמו "שיגור לירח", ואליזבת' וורן, קורי בוקר וג'וליאן קאסטרו כולם נרתמו לרעיון. ברני סנדרס ומושל מדינת וושינגטון ג'יי אינסלי כבר מזמן התייחסו לשינוי האקלים כאחד הנושאים הבוערים על סדר יומם. אף אחד מהם לא התחייב למשהו קרוב למה שפעילי הניו-דיל דורשים, אך הם יצטרכו לספק משהו.

מסע בזבוזים

היינו בסרט הזה כבר בעבר, כאשר התנהל הדיון הפנים-דמוקרטי בנוגע לשירותי בריאות ציבוריים, אז הפרוגרסיבים קידמו הרחבה של מימון ממשלתי ישיר. מדיניות זו הורחבה בהמשך לתכניות נוספות, אך עדיין הסתמכה על חברות הרפואה והביטוח הגדולות על מנת לספק שירותים.

יותר אפילו מתעשיית הבריאות הציבורית, שוק האנרגיה מורכב ברובו ממונופולים מקומיים וחברות ענק אחרות. אלה אינם מפחדים מתכניות חדשות או רגולציות כל עוד יש להם יכולת השפעה, וספקיות האנרגיה מתאימות במיוחד לתבנית זו. יש להם צרכנים שבויים, כך שאין להם סיבה מיוחדת לדאוג מהשפעה של מדיניות ממשלתית על המחירים.

רבות מאותן חברות כבר ראו מיני-עסקות ירוקות צצות במדינות בהן הן פועלות. המחזה בדך כלל די דומה: קואליציה ירוקה מופיעה ומבקשת יותר אנרגיה נקיה ופחות אנרגיה המיוצרת על-ידי פחם וגז טבעי. הפוליטיקאים נותנים את חסותם והמסר הקליט – משהו בסגנון "80 אחוז מתחדשים עד 2040" – תופס תאוצה עד שהחברות חושבות שההצעה תעבור.

או אז הן נכנסות לפעולה. הן מנהלות משא ומתן עם קבוצות הפעילים הסביבתיים כדי להציג חבילת חקיקה שתביא לזניחת דלקי המאובנים וליציאה למסע בזבוזים לעבר אנרגיה מתחדשת שבדרך כלל ממומן על ידי תוספות תשלום בחשבונות הצרכנים.

חבילות אלו הופכות למסגרת לכל מי שרוצה להכניס דרישות נוספות: איגודי עובדים, פעילים למען רכבים חשמליים, פירמות המתעסקות בפיתוח טכנולוגי ומחפשות נתח משלהן ושלטונות מקומיים שרוצים שהשקעות אלו יירשמו על שמם. תג המחיר גדל, וכל העליות מתנקזות לבסוף למחיר לצרכן.

תגובה משכנעת

אם אכן הממשלה תוביל את תעשיית האנרגיה לעבר 'ניו-דיל ירוק', מגזר זה הולך להרוויח בענק בעזרת מודל עסקי המתגמל השקעות שאינן כלכליות. מיני-עסקאות ירוקות אלו בתוך המדינות הן לא בדיוק מה שיגרום למעבר למקורות אנרגיה נקיה בעלות נמוכה יותר. למעשה, הן אמצעים להבטיח הטבות תחת הכיסוי ה"ירוק". עסקאות מסוג אלו עברו דרך מחוקקים או אושרו דרך הקלפיות בתריסר מדינות לערך.

אם הרפובליקנים לא יחשבו על דרך להציע מדיניות תגובה משכנעת, לבסוף נגיע גם למודל של 'ניו-דיל ירוק' פדרלי. לא כזה שהפרוגרסיבים רוצים, אך כמו במקרה של שירותי הבריאות, כזה שהם יוכלו לחיות איתו לאחר שכל הדיבורים ייגמרו.

רפובליקנים בדרך כלל נטו להתעלם מהתערבות במדיניות אנרגיה ברמה מקומית מכיוון שרבים מהם רואים בספקיות כדוגמה למופת של עסק פרטי יותר מאשר אמצעי לקבלת תמריצים מעוותים. המפלגה הרפובליקנית מכילה בתוכה גם צד סקפטי יותר, אך לרוב הטיעונים מסתכמים באנטי-אנרגיה נקיה, בעודם מדברים על מדע אקלימי, אפקט ההבהוב של טורבינות רוח והשדות האלקטרו-מגנטיים של מונים חכמים.

למרבה המזל, ישנה תגובה משכנעת ואלגנטית יותר לניו-דיל הירוק ממה שהרבה רפובליקנים מציעים. דמוקרטים אומרים שהצרכנים דורשים אנרגיה נקיה, והם דרשו תכניות ממשלתיות אדירות או שידלו מונופולים כדי לעשות זאת עבורם. במקום זאת, מדוע לאמץ מדיניות שתקל על הצרכנים לקבל אנרגיה ירוקה על פי בחירתם?

העצמת הצרכן

מה שארה"ב צריכה הוא לא 'ניו-דיל ירוק', היא צריכה את 'חוק העצמת הצרכן'. רק 13 מדינות מאפשרות כיום לכל הצרכנים לבחור את ספק החשמל שלהם. כתריסר או יותר מאפשרות בחירה חלקית לצאת מתוך המונופול, בעיקר ללקוחות גדולים. אין היום שום סיבה טכנית לכך שחברות התשתית הציבוריות לא ישמשו כמוליך בלבד בעבור יצרני חשמל ומשווקים, שיהיו יכולים למכור לצרכנים את המוצר אשר עובד הכי טוב עבורם.

חוק העצמת הצרכן יכלול גם אפשרות לבחור באנרגיה נקייה. למעשה, כמעט כל חברת טכנולוגיה גדולה או תאגיד כבר חתמו ישירות על חוזים מול יצרני אנרגיה מתחדשת, אך היכולת לקפוץ מעל למונופול הציבורי אינו אפשרות בעבור לקוחות בינוניים וקטנים יותר ברוב המדינות.

הפרוגרסיבים יתלוננו שהחלטות הצרכנים לא יזיזו את החוגה מספיק מהר בעבור האקלים. אך אם הדבר הריאליסטי היחיד שניתן לצפות מהניו-דיל הירוק הוא תכנית פושרת, לא יעילה ומלאה בהטבות למקורבים, הרי שבחירת הצרכנים היא דרך עדיפה אפילו עבור אלו שהפחתת פליטת הפחמן היא מטרה עליונה עבורם.

אחת הסיבות לכך היא שהעלות של אנרגיה מתחדשת במקומות מסוימים אכן יורדת. זהו היפוך מדהים מלפני עשור, כאשר טכנולוגיות אלו היו מוצר בוטיק. בנסיבות אלו, הממשלות צריכות לסור מדרכם של הצרכנים, ולא לזרוק את עצמן לעומק העניינים.

אך כמובן שהמחיר משתנה ממקום למקום ו'ניו-דיל ירוק' הממוקד בשוויון לא יצליח להקצות ביעילות את האנרגיה הזולה ביותר. מנגנון של שוק חופשי יוכל לעשות זאת: היכן שאנרגיה מתחדשת היא חלופה יקרה יותר, צרכנים שפחות רגישים למחיר יוכלו לקנות אותה עם פרמיה ירוקה. בניגוד למודל ציבורי רגולטורי, השוק יקבע שהעלויות הנוספות ישולמו על ידי צרכנים אלה ולא על ידי אחרים, ובכל מקרה שוק בו מספיק צרכנים רוצים אנרגיה נקיה ודורשים מחיר נמוך יספק איזון של שניהם.

עד כה, התערבויות ממשלתיות בסגנון הניו-דיל  סיפקו תוצאות גרועות בכל הנוגע לאנרגיה. גרמניה העלתה את פליטות הפחמן שלה כאשר הממשלה הורתה על רכישה של אנרגיה יקרה, וגם כלכלת האנרגיה של סין תוכננה להשיג יעדים כלכליים, לא סביבתיים.

גם הגרסאות המקומיות של הניו-דיל הירוק סיפקו רמז לבאות. המרכיב הסביבתי שלהן נועד לקדם חקלאים קטנים, בייחוד במערב האמריקני, אך במהרה נוצל על ידי קבוצות אינטרסים הנהנות עד היום מהטבות כמו מכסות מוגברות של מים באזור בו מים הינם מצרך מבוקש. המערב הפך יבש יותר כתוצאה מכך ופחות מגוון אקולוגית. ירוק אינו הצבע המאפיין את רוב העסקאות הללו, אלא אם כן הכוונה היא להיבט הכספי שלהן.

טראוויס קאבולה הוא מנהל מדיניות האנרגיה במכון R Street, וכיהן בעבר כנציב השירות הציבורי במדינת מונטנה. המאמר התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: גידי גולן.