בדומה לימי המלחמה הקרה, הקהילה הבינלאומית מתגבשת לשני מחנות יריבים במרבית הנושאים החשובים על סדר היום הגלובלי
שתי ועידות בינלאומיות התכנסו בשבועות האחרונים. מצד אחד נפגשו מנהיגי רוסיה, איראן וטורקיה בעיר סוצ׳י על חוף הים השחור, ומן העבר השני נפגשו בוורשה מנהיגי ארה״ב, ישראל, אירופה ומדינות ערב רבות. הדיונים בוורשה התרכזו בעיקר באיום הגרעין האיראני על יציבות המזרח התיכון ועל הזירה הבינלאומית. בסוצ׳י דנו שלושת המנהיגים בעיקר במתרחש בסוריה, בנסיגה האמריקנית הצפויה ובעתידה של המדינה.
חלוקה זו הולכת ונעשית לעובדה מוגמרת, שהתממשה שוב רק לפני מספר שבועות כאשר הזירה הבינלאומית נחלקה באופן כמעט זהה בשאלת עתידה של ונצואלה. ארה״ב, ישראל ורבות ממדינות אירופה ודרום אמריקה הודיעו על תמיכתם במנהיג האופוזיציה חואן גואידו, ומנגד רוסיה, איראן וטורקיה המשיכו לתמוך בניקולס מאדורו כנשיא הלגיטימי.
במקרה זה הייתה שחקנית נוספת בזירה, שמשום מה קולה לא נשמע בוועידות שנערכו בשבוע שעבר –סין שתמכה במאדורו ואף העניקה לו סיוע כספי. אם כן, מהי גישתה של ההנהגה הסינית על שתי הוועידות כפי שמשתקפת ממאמרי העיתונות של המפלגה הקומוניסטית הסינית, מדוע בחרה סין שלא לקחת חלק בוועידות של השבוע האחרון, ומה ניתן להסיק מכך?
חילוקי דעות עמוקים
על הגישה הסינית לוועידת ורשה ניתן ללמוד ממאמר המערכת שפורסם בעיתון China Daily השייך למחלקת הפרסום של המפלגה הקומוניסטית הסינית. המאמר שפורסם ביום הוועידה זכה לכותרת ״ועידת ורשה, תרגיל חסר תועלת״, ונטען בו כי הוועידה נועדה לסייע בקידום השלום והיציבות בעולם, אך היא ״מפליגה נגד הרוח״ אם אלו המטרות שלה.
לפי העיתון הסיני, הסיבה לכך היא שבין האמריקנים לבני בריתם האירופאים (בעיקר הגרמנים והצרפתים) יש חילוקי דעות עמוקים מדי ביחס לסנקציות על איראן ומה הן הדרכים לשמור על הסדר העולמי.
כיצד ניתן בכלל לדון בבעיה אם מושא הדיון, איראן, כלל לא הוזמנה לדיון, שואל המחבר. המאמר נחתם עם ציון תכנית השלום האמריקנית למזרח התיכון ומביע תמיכה בגישה הפלסטינית המתנגדת להצעה (ללא שראתה אותה) ולאפשרות שארה״ב תתווך בין הצדדים. משרד החוץ הסיני לא פרסם הודעה בנושא.
https://www.facebook.com/Netanyahu/videos/299325054312594/
גם על הגישה הסינית לוועידה בסוצ׳י ניתן ללמוד מאותו המקור, במאמר שפורסם ב-15 בפברואר 2019, תחת הכותרת ״רוסיה, טורקיה ואיראן מתחייבות לשפר את העבודה המשותפת על תהליך השלום הסורי״.
המאמר מדגיש את ההסכמות בין שלושת המנהיגים בנושא סוריה, ואת "הרדיפה אחר השלום" שהם מייצגים. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מצוטט בכתבה כאומר: ״שלושת המדינות סייעו ליצור תנאים נוחים להעברת סוריה לעידן של התפתחות שלווה״. משרד החוץ הסיני לא פרסם הודעה גם בנושא זה.
לא לוקחים אחריות
לפי כתבות אלו, ברור מעל לכל ספק לאיזו קבוצת מדינות נוטים הסינים. הסוגיות הסוריות והאיראניות שנדונו בוורשה ובסוצ׳י מעניינות מאוד את הסינים והם כבר מעורבים בשני המקומות.
בהקשר הסורי, הסינים מתעניינים באפשרויות ההשקעה רחבות ההיקף הטמונות בשיקומה של המדינה לאחר שנים ארוכות וקשות של לחימה, ובאיראן סין מעוניינת בהמשך המסחר למרות משטר הסנקציות שהאמריקנים מקדמים, המשך זרימת הנפט מאיראן לסין והרחבת החלק הסיני בשוק האיראני דל המתחרים. בהקשר של שתי המדינות גם קיים הרצון למצב את סין כאלטרנטיבה לארה״ב וככוח בינלאומי רב עוצמה והשפעה.
אך אם כך פני הדברים, מדוע בחרו הסינים שלא לקחת חלק פעיל יותר ולפעול מבפנים לקידום האינטרסים שלהם? ככל הנראה הסיבה לכך היא שההנהגה הסינית מודעת היטב שלא משנה על מה ידונו ומה יסכמו בכל הוועידות הללו, הרי שיש בכוחה להמשיך לפעול כפי שפעלה בשנים האחרונות.
דרך הפעולה של סין מתאפיינת באי לקיחת אחריות על הזירה הבינלאומית, אחריות שנובעת מגודלה, עוצמתה וחלקה הגדול של סין בכלכלה העולמית. יתר על כן, בהקשר הסורי יודעים הסינים שאין לאף אחת מהמדינות שדנו בנושא יכולת כלכלית לשקם את סוריה, ובהקשר האיראני הסינים מודעים היטב לכך שיש בכוחם לעקוף, לפחות באופן חלקי, את משטר הסנקציות המתחדשות על איראן.
סדר חדש
על מדינות העולם החופשי להפנים את החלוקה הגלובלית המתחדשת: מצד אחד גוש המונהג בידי סין ורוסיה ומצד השני ארה״ב.
מדיניותה התקיפה של ארה״ב לצד גורמים נוספים הצליחה להושיב את ראש ממשלת ישראל באותו שולחן עם שרי חוץ של מדינות ערביות רבות ולהציג חזית מאוחדת בוועידה בוורשה. למרות החלוקה המתחדשת, מדינות אירופה ממשיכות לגמגם ולהתחמק מבחירה באחד הצדדים, זאת ככל הנראה בשל האיבה שהן רוחשות לדונלד טראמפ.
בשל מיקומה בלב העולם הערבי והקרבה שלה לארה״ב, הייתה מדינת ישראל בעידן המלחמה הקרה זירת מאבק על השפעה בין המעצמות. כיום, כאשר העולם נחלק שוב למחנות וגושים המונהגים בידי מעצמות מתחרות, על ישראל למצוא דרך מאוזנת בין מאבק חסר פשרות בכל אלו המאיימים על עצם קיומה לצד קיום יחסים חיוביים אך זהירים עם כמה שיותר מדינות, גם כאלו התומכות באיראנים ובסורים.
רועי, יכולת להוסיף בכתבה גם שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב ושהעולם צריך להשלים עם העובדה הזו.
ורוב החוכמה שלך בהשלמת הפיסקה האחרונה בכתבה. ולמה לא להזדהות בגלוי עם הצד התומך ומגן על האינטרסים שלנו?
מפני שישראל השכילה בשנים האחרונות להיות חלק מובהק מהגוש הפרו מאמריקני, אבל במקביל הצליחה גם לשמור על יחסים מצוינים עם סין ורוסיה.
לא יותר טוב ככה?
לדעתי בעידן הנוכחי סין יושבת על הגדר, אבל ביושבה על הגדר אין היא נרתעת ויותר נכון פעילה "שקטה" (לא מפרסמת/מודיעה/מגלה…) כדי לשמר לה עמדת כניסה ביום "פקודה".
ולכן כל פרשנות שהיא שסין תומכת בצדדים אלו או אחרים, או שיש לה עמדות כאלו או אחרות, הם נסיונות ניחוש במרה "הטוב".