להתראות רמאללה, שלום טהרן: ועידת ורשה והמזרח התיכון החדש

המפגש בין רה”מ למנהיגים ערביים בוורשה היה שיאו של תהליך אזורי מורכב, המתמקד בבניית קואליציה מול האיום האיראני ודוחק את הסוגייה הפלסטינית מסדר היום

נתניהו עם שרי החוץ של תימן וארה"ב בוורשה | עמוס בן גרשום, לע"מ

ועידת ורשה שהתקיימה בבירה הפולנית בשבוע שעבר הציגה לעולם תמונה שהוא לא רגיל לראות: ראש ממשלת ישראל בשולחן אחד עם שרי חוץ ומנהיגים ממדינות ערב רבות ולא סתם, אלא דנים באיום החריף שאיראן מהווה עבור מדינות האזור בפרט ועבור הסדר העולמי בכלל. אך ועידת ורשה, חשובה ככל שתהיה, לא חשפה את קשרי ישראל עם מדינות המפרץ. היחסים האלו נבנו לאורך זמן והשנה האחרונה הייתה השיא של העבודה הרבה שנעשתה מאחורי הקלעים.

כך למשל, השתתפות המשלחת הישראלית בוועידת אונסק״ו שהתקיימה בבחריין בחודש יולי הגיעה לאחר שמלך בחריין נשא דברים במרכז שמעון ויזנטל בלוס-אנג’לס בהם גינה את החרם הערבי על ישראל ואמר כי אזרחי בחריין ראשים לבקר בישראל. שר החוץ המקומי, חאלד בן אחמד, צייץ בחשבון הטוויטר שלו כי לישראל הזכות להגן על עצמה לאחר שאיראן הפרה את הסטטוס-קוו באזור. אמירות אלו, שסללו את השתתפות ישראל בוועידה, נחשבות יוצאות דופן וכמעט חסרות תקדים בשיח הערבי המופנה כלפי ישראל.

ביקור של שר ישראלי וההשתתפות של נבחרת ישראלית באירוע ספורט שמתרחש במדינה ערבית כבר התקיימו בעבר, אך השנה חזינו בחידושים גם בתחום הזה. חידוש ראשון התרחש כאשר הנציג הישראלי שגיא מוקי זכה במדליית זהב בתחרות הג’ודו באבו דאבי, והושמע ההמנון הישראלי. לאחר החלק הספורטיבי של התחרות, הוזמנה השרה רגב שהשתתפה באירוע על ידי מקבילה המקומי לביקור במסגד הגדול ביותר באמירות במחווה יוצאת דופן, שכן עד היום מרבית הביקורים היו קצרים ככל הניתן וחסויים ככל הניתן.

יומן מסע – אבו דאבי 2018

מסוקרנים לדעת מה היה מאחורי הקלעים באבו דאבי?היכנסו וצפו ביומן המסע. אל תפספסו…שוב תודה ענקית לג'ודאים והג'ודאיות שלנו שהביאו המון כבוד וגאווה למדינת ישראל.🇮🇱🇮🇱🇮🇱🇮🇱🇮🇱🇮🇱🇮🇱🇮🇱

Posted by ‎Miri Regev מירי רגב‎ on Sunday, November 4, 2018

ביקורו של ראש ממשלת ישראל וראש המוסד במוסקט ופגישתם עם הסולטאן קאבוס בין סעיד אל סעיד היה גם הוא אירוע ייחודי. הפעם האחרונה שראש ממשלה ישראלי נפגש בגלוי עם מנהיג של מדינה ערבית שאיננה מקיימת יחסים עם ישראל הייתה כאשר יצחק רבי היגע לעומאן באפריל 1994. יש להניח שביקור נתניהו תואם וקיבל את ברכתה של ערב הסעודית, שכנתה של עומאן ובמידה רבה אחת המדינות הקרובות והמשפיעות על הסולטנות. הנחה זו כמובן מחזקת ומרחיבה את חשיבותו וייחודו של הביקור.

האיום האיראני

התחממות היחסים בין מדינות המפרץ לישראל הביאו את החמאס והפת״ח להסכמה משותפת נדירה, ובהודעות שפרסמו שני הארגונים נשללו כל ההתקרבות והידברות בין הצדדים עד אשר ימצא פתרון לסוגיה הפלסטינית. הודעות אלו הן דוגמה לאופן ההתנהלות של גורמי הכוח הפלסטינים שהביאו לתסכול בקרב מנהיגי מדינות ה-GCC, שלמעשה נמנעו במשך זמן רב מנקיטת צעדים עצמאיים והיו ״שבויים״ עד עתה בידי הפלסטינים ותלויים בהתקדמות שלהם במשא ומתן.

המסקנה אליה הגיעו חלק ממנהיגי מדינות המפרץ כי כבר לא ניתן לתלות את התקדמות היחסים עם ישראל בהתקדמות הדיאלוג בינה והפלסטינים היא תוצאה של סוגיות בוערות הדורשות טיפול, ובעיקר התגברות האיום מצידה של איראן.

עם זאת, הן הפלסטינים והן הישראלים יכולים להשתמש בערוצים החדשים שנפתחו על מנת לשוב ולדון בדרכים להסדרת חיים משותפים. ביקורו של נתניהו בעומאן התקיים ימים ספורים לאחר שאבו מאזן ביקר שם, ויש יסוד סביר שהסיבה לכך היא ניסיון לתווך ולפשר ולהגיע להסדרים.

הדאגה מהאיום האיראני מלווה כבר שנים ארוכות את היחסים בין ישראל ומדינות המפרץ. גם במפגש הקודם בין הסולטאן קאבוס ליצחק רבין בשנת 1994, התמודדות מול איראן הייתה על סדר היום. איראן הנוכחית, המתמודדת מול הנשיא טראמפ, נמצאת עם הגב לקיר עוד יותר מבעבר ופועלת בצורה אגרסיבית כלפי שכנותיה וכלפי ישראל. לשם התמודדות עם אתגר זה מבקשות המדינות המאוימות לצופף את השורות.

שיתוף הפעולה בין ארה״ב, ישראל ומדינות ה-GCC במאבק בתוכניות האיראניות כולל מספר תחומים: התמודדות מול איראן בזירה הבינלאומית ובמוסדות הבינלאומיים, שיתוף מודיעין, מעקב אחר פעילותה הכלכלית וככל הנראה בהיבטים חסויים נוספים. גם פעילות ישראל המכוונת למנוע מאיראן להתבסס בסוריה תורמת לחיזוק הקשרים, שכן כל הצדדים אינם מעוניינים לראות את איראן מתחזקת עוד יותר ומבצרת את שליטתה באזור.

עם זאת צריך לזכור כי גם אם מנהיגי מדינות המפרץ סבורים כי מיסוד היחסים עם ישראל עולה בקנה אחד עם האינטרסים שלהם והם כבר אינם רואים בסוגיה הפלסטינית אבן נגף, הרי שהאוכלוסייה המקומית עדיין חשבה איבה כלפי ישראל ודעת הקהל עודנה לא בשלה ולא מעוניינת בשינוי במצב היחסים.

כך למשל בעיתון אלוטן היוצא לאור בקטר פורסמה קריקטורה המתארת באופן שלילי את הלחץ של מדינות ה-GCC לחבק את נתניהו וישראל. לכן למרות ההתקדמות בקשרים למראית עין, ניתן לצפות שהיחסים הרשמיים עדיין רחוקים ממיסוד ויהיו תלויים בתהליכי עומק משמעותיים גם במדינות המפרץ עצמן.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. הי, פיספסתם. זה היה נכון עד היום. נתניהו וכץ הצליחו לבטל את הועידה….

    1. יוסי, נדמה לי שאתה מתבלבל. הוועידה שבוטלה זו ועידה של 4 מדינות מזרח אירופאיות שהייתה אמורה להקיים בארץ, לא הוועידה שהכתבה עוסקת בה.

  2. בואו לא נשלה את עצמינו
    מדינות ערב שמשתפות איתנו פעולה בנוגע לאירן
    עושות את זה רק בגלל מצבן הקשה מול השיעים והלחץ מטראמפ
    ברגע שיוכלו הסונים יזרקו אותנו לכלבים – וילכו להתפלל באל אקצא

  3. אני חוששת שעל היחסים עם המדינות הערביות אנחנו רק נשלס בהקמת מדינה ערבית ביו”ש (ולא חשוב איך יקראו למדינה הזו)
    לאלו הטוענים שנרוויח (אולי!) בזירה האירנית – אני טוענת שמדינה ערבית ביו”ש הרבה יותר מסוכנת מאירן. גם אם תהיה לה פצצת גרעין תתקיים בינינו מאזן אימה. מול מדינה ערבית ביו”ש וארגוני השמאל ובג”ץ אנחנו 0 אחד גדול!!!!!!!!!!!!

  4. אינני מכיר את רועי ילינק, אך מסתבר שהוא פלסתיניסט שמאלני אובדני, ועל זה יעידו דבריו: “עם זאת, הן הפלסטינים והן הישראלים יכולים להשתמש בערוצים החדשים שנפתחו על מנת לשוב ולדון בדרכים להסדרת חיים משותפים.” ובכן מר ילינק, הדרך היחידה לדון בהסדרי חיים משותפים הם על ידי שלילת אמיתותו של העם המומצא הבלשתיני, החלת ריבונות ישראל על כל ארץ ישראל המערבית והגירה ערבית מואצת לירדן שהיא המדינה הפלשתינית אם יש בכלל פלשתיניות. אחרי מאה ועשרים שנות סיכסוך שפרץ בגלל השנאה הערבית, בגלל רצונם הבלתי מתפשר לזרקנו לים ולרצחנו נפש, הגיעה עת ההתפכחות, השלכת מתווה אוסלו לים וקיבוע מדינת ישראל בגבולותיה עד לירדן.