צל כבד: השמאל שוב לומד את הלקח הלא נכון משקיעתה של ונצואלה

העיר ניו-יורק קרסה בשנת 1977. היו 1,557 מקרים של רצח בעיר בשנה זו, יותר מפי שניים בעשור קודם לכן. מגמה נוראית זו המשיכה להיות נוראית עוד יותר עד שהעיר טיפסה לשיא בשנת 1991 עם 2,245 רציחות, אך הצל – הצל הממשי – של 1977 המשיך לאיים על העיר.

בשנת 1977 האומה כולה סבלה מסטגפלציה [מצב בו שיעור האינפלציה גבוה, והצמיחה הכלכלית מאטה], והעיר ניו-יורק בייחוד הוכתה קשות על ידי משבר פיננסי שהגיע לאחר שנים של ממשל שנטה למדיניות שזוכה לאחרונה לעדנה: לימודים חינם באוניברסיטה, צמיחה ניכרת בהוצאות כוח אדם במגזר הציבורי, גרעונות גדולים הממומנים על ידי בטוחות נזילות, מימון חירום לטווח-קצר ועוד.

על רקע זה של כאוס וייאוש, הרוצח הסדרתי 'Son of Sam' עיטר את כותרות העיתונים בעוד חודש יולי חם במיוחד נחת על העיר המבעבעת. ואז כבו האורות.

הפסקת החשמל של 1977 הבעירה את העיר ניו-יורק. מציתים תקפו 31 שכונות בעיר, ובין השאר נשרפו חמישה בלוקים מסחריים באזור 'קראון הייטס' ו-75 חנויות. שכונת 'בושוויק' עדיין בערה ביום שאחרי. מאות חנויות נבזזו וסוכנות 'פונטיאק' בברונקס רוקנה מרוב מלאי הרכבים החדשים שלה. מאות שוטרים נפצעו במהומות ואלפי פורעים נעצרו. היה צריך לפנות אלפי אנשים מקרונות רכבת התחתית שעמדו עתה תקועים. תושבי העיר היו לכודים: מנהרות הכבישים נחסמו מכיוון שהאיוורור כשל ושדות התעופה נסגרו. ראש העיר אייב בים תיאר זאת כ"לילה של בעתה".

מונופול השירותים העירוני ConEd הגדיר את הסיבה לאירוע כ"כוח עליון", אך לא כך היה הדבר. המצב בעיר ניו-יורק נבע כתוצאה ממעשים ומיוהרה של אנשים, וניו-יורק לא הייתה היחידה.

פירוק המוסדות

מעברו השני של האוקיינוס האטלנטי, לונדון מצאה עצמה במצב דומה, ביחד עם בריטניה כולה. היה זה שיאו של הסוציאליזם הבריטי, עם שביתות שגרמו נזק קשה למדינה ואינפלציה פראית שפגעה בכלכלה. הניסיון לשלוט בשכר ובמחירים כתגובה לכך רק החריפו את המצב. מערכות החימום בבתים קרסו, בתי חולים עבדו על גנרטורים או פסקו מלעבוד כלל והתחבורה עמדה מלכת.

אם בשנות השישים הרדיקליות הייתה בעיקר רעיון מופשט, במהלך שנות השבעים היא התגשמה הלכה למעשה בארה"ב ובריטניה. נוצרה סגסוגת איומה של כלכלה נשלטת ומכוונת על ידי המדינה, הפקרות תרבותית ומדיניות מופקרת והזויה של "פירוק המוסדות".

את התוצאות אנו יכולים לראות, להריח ולשמוע ברחובות כל עיר ברחבי ארה"ב גם כיום – הכל תחת עיניהם הדרוכות של ועדי עובדים ציבוריים כוחניים וקבוצות אינטרסים מקורבות. בקצרה, היה זה עידן של מתירנות בכל דבר בו הייתה נחוצה הקפדה, והשלטת סדר נוקשה בכל דבר שדרש ליברליזם.

העלטה בארה"ב ובבריטניה היו כסמל לייאוש של התקופה ויתרה מכך, סמל לכישלון הרעיונות הפוליטיים שעיצבו שנים אלו. אך היו גם אחרים: הקצבות של מוצרים ותורים מזדחלים בתחנות הדלק עולים מן הזיכרון גם כן.

הדיקטטור כגיבור

בבריטניה ובארה"ב, דחיית האטטיזם הבלתי מתפקד והשחצני הזה הובילו לבחירת מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן בהתאמה, ותמיכה גוברת בסדר יום המבקש לשחרר רגולציה ולבצע רפורמות מוכוונות-שווקים. אך טבעם של בני אדם הוא לשכוח. כאשר הוגו צ'אבס עלה לשלטון בוונצואלה, פעילים פרוגרסיביים בארה"ב ופוליטיקאים דמוקרטיים שהתחברו אליהם העלו אותו על נס כניסיון לסתור את הקפיטליזם האמריקאי ומותרותיו.

הוא תואר אותו כאביר העם וכמנהיג של תנועה פופולרית אותנטית. נציג הדמוקרטים חבר קונגרס דמוקרטי קיבל במתנה כמה ליטרים של נפט לחימום מחברת הנפט הלאומית בניהולו של צ'אבס, הרעיף על הדיקטטור שבחים והודה לו ולעם בוונצואלה "על נדיבותם".

הדמוקרט מניו-יורק חוזה סראנו ספד למנהיג הוונצואלי כגיבור אשר "הבין דמוקרטיה מהי ואת התשוקה האנושית הבסיסית לחיים הוגנים". לדבריו, מורשת צ'אבס במדינתו "תהיה מובטחת כאשר האנשים להם נתן השראה ממשיכים לשאוף בעבור חיים טובים יותר לעניים ולמוכי-הגורל".

חבר קונגרס דמוקרטי אחר, ג'וזף קנדי, הציע שאלו המבקרים דמוקרטים המקבלים את חסותו של צ'אבס מעודדים "פשע כנגד האנושות". כל החשודים המיידים מהוליווד – שון פן, אוליבר סטון, מייקל מור – ישבו לרגליו של השליט מקרקאס.

תחת ממשיך דרכו של צ'אבס, ניקולאס מאדורו, המצב הפך לגרוע יותר, אך ג'סי מאיירסון מהמגזין 'רולינג סטון' הבטיח לחבריו הסוציאליסטים הצעירים שהתכנית הכלכלית של ונצואלה היא "בבסיסה מעולה". לאנשים בוונצואלה לא היה מזון, תרופות, או נייר טואלט, חלקם נאלצו לאכול חיות מחמד בעוד מנהיגי אופוזיציה נעלמו בפשיטות ליליות, אך מאיירסון התעקש שבוונצואלה "שלמותה של המערכת הפוליטית יכולה לבייש את זו של ארה"ב".

צללים ארוכים

האורות בוונצואלה כבויים זה זמן מה. אנשים מתים בבתי חולים מכיוון שאין מספיק חשמל לתפעל מכונות דיאליזה וציוד חיוני אחר. אנשים גוועים ברעב מכיוון שאין אפשרות לשנע או לקרר מזון. ביזה היא דבר שבשגרה, והדיכוי המשטרתי והפוליטי אכזרי במיוחד. כפי שתיאר זאת תושב אחד, הלכה למעשה ואולי אף במידה פואטית יותר מהכוונה המקורית: "אין לנו אור".

שום דבר מאלו אמור להפתיע אותנו, לא בניו יורק ולא בלונדון. ראינו זאת קורה למול עינינו. והיכן הפרוגרסיבים האמריקנים? עומדים על הבריקדות לצידו של מאדורו, באופן מדכא. אי אפשר להודות בכישלונות של מה שמכנה ברני סנדרס "סוציאל-דמוקרטיה" בוונצואלה, מבלי לפגום בשאיפות הפוליטיות של הדמוקרטים מבית.

מה למד למשל כותב טורים ממוצע בעיתון 'The Nation' מהאכזריות והעוני בוונצואלה? "האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית צריך לשפר את יכולת המסרים שלו בזמן משבר", כתב גרג גרנדין, "כדי למצוא דרך לנצל רגעים כאלו על מנת להביא לקדמת הבמה חזון נגד משכנע למדיניות החוץ". במילים אחרות, כל עוד ניתן לנצל את הסבל של העם בוונצואלה כדי לקדם עוד מהאג'נדה הקיצונית שגרמה לו גם בארה"ב, לפחות הוא לא סבל לשווא.

צללים מסוימים הם ארוכים במיוחד. עלטות מסוימות הן כמעט בלתי חדירות.

הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: גידי גולן.