יחסים נורמליים ללא נורמליזציה: 40 שנה להסכם השלום עם מצרים

בין שורת הפוליטיקאים, אישי הציבור והדיפלומטים הבכירים שהגיעו לפני שבועיים להשתתף בכנס מכון טרומן בירושלים לציון 40 שנה להסכם השלום עם מצרים, בלטו בעיקר בהעדרם הנציגים המצריים. אל מול הנשיא ריבלין, שרים, חברי כנסת ושגרירים ישראליים, הסתפקו המצרים בשליחת כמה דיפלומטים מדרג נמוך. כך למשל, בפאנל השגרירים בו השתתפו שגריר ישראל במצרים דוד גוברין והשגריר האמריקני לשעבר דן קרצר, נותר לצדם על הבמה מיותם, בתמונה שאולי מדגימה יותר מכל את סיפור השלום החמצמץ עם מצרים בסצנה אחת.

שגריר עבר אחר בקהיר, צבי מזאל, נזכר בשיחה עם 'מידה' בימיו כדיפלומט ישראלי במצרים. "הקמנו בסיס ליחסים טובים אבל הם עצרו כדי שזה לא יגלוש יותר מדי. חלמנו שנקיים יחסים טובים שיהוו דוגמא לשאר מדינות ערב ושהשלום יתפשט היה הסכם עם ירדן, אבל זה לא שינה בגדול. הם תמיד התחמקו, כי לא פתרנו את הנושא הפלסטיני", הוא אומר.

לדברי מזאל, המשמש כיום כחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, גם האסלאם והלאומנות הערבית משחקים תפקיד ביחסים הקרירים עם מצרים. "שליש מהפסוקים בקוראן הם על יהדות, ורובם שליליים. השנאה לעם היהודי זה הבסיס ליחסים אתנו. נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר חידד מאוד בזמנו את הלאומנות הערבית, וגם בימינו נשארו לו תומכים ויש מפלגות לאומניות. נכון שהשלום עם מצרים עזר לנו להתקדם מבחינת הסכמי אוסלו והרומן עם מדינות המפרץ כיום, אבל אין נורמליזציה".

פרופ' אלי פודה מהחוג ללימודי מזרח התיכון באוניברסיטה העברית, מסכים עם מזאל בעניין זה. "אחת הבעיות העיקריות זו התקשורת העוינת כלפי ישראל, שכוללת התבטאויות אנטישמיות. רוב התקשורת היא בבעלות המדינה, אבל אין לה עניין לשנות את זה כי היא רוצה להסיט את הביקורת ולהפנות אותה לישראל", הסביר פרופ' פודה בכנס והוסיף: "הסכם השלום כן נמצא בספרי הלימוד, אבל בספרי הדת האסלאמיסטים רואים ציטוטים שיוצרים דימוי שלילי לגבי מיהו היהודי. מערכת החינוך לא תורמת לתרבות השלום במצרים".

שלום עמיד

השגריר דוד גוברין מכהן בתפקיד החל משנת 2016, והגיע לשגרירות ישראל בקהיר לאחר האביב הערבי שערער את היציבות במצרים. בזמן הקצר שבין 2011 לימינו, השלטון ארוך השנים של חוסני מובארק הופל, איש האחים המוסלמים מוחמד מורסי עלה לשלטון והופל בתורו אחרי שנה על ידי הגנרל עבד אל-פתאח א-סיסי, ששולט על המדינה ביד רמה היום.

גוברין מאובטח בכל עת בכבדות, מתנייד עם שיירת מאבטחים חמושה ואף הוחזר לארץ למספר חודשים לאור איומים על חייו. מאז תקיפת השגרירות הישראלית בספטמבר 2011, במהלכה מפגינים פרצו באלימות לבניין ואנשי הדיפלומטיה הישראליים חולצו בעור שיניהם מההמון המשולהב, כוחות הביטחון הישראליים והמצריים לא לוקחים סיכון. עם זאת, גוברין עדיין מתרגש מההצלחה היחסית של הסכם השלום עם מצרים ומאמין בכוחה של הדיפלומטיה.

"ראינו שהסכם השלום הצליח להתגבר על מכשולים רבים", אמר והוסיף: "אני זוכר שעבדתי בשנות ה-90 במצרים, ובאותה תקופה עיתונאי ישראלי בכיר שהגיע לבקר בה אמר שאין חדשות של ממש בעצם העובדה שהדגל הישראלי מתנופף בקהיר. בפרספקטיבה של למעלה מ-25 שנה, אני יכול לומר שדגל ישראלי שמונף שקהיר מהווה חדשות גדולות גם בימינו". לדברי השגריר, "עלינו לזכור שהסכם השלום חזק כמו תמיד, ובהחלט חצינו את נקודת האל-חזור".

פרופ' אלי פודה הגדיר את היחסים בין ישראל למצרים כ"יחסים נורמליים ללא נורמליזציה": "בתקופת שלטון מורסי והאחים המוסלמים ישראל קיבלה איתותים ברורים שמצרים לא מעוניינת בשבירת הסכם השלום. מדובר על שלום עמיד – זה לא בהכרח שלום יציב במובן שבו לא חושבים על מלחמה בכלל. עם זאת, היום יחסי החוץ מנוהלים על ידי משרד הביטחון ולא על ידי משרדי החוץ – וזה חייב להשתנות".

השגריר גוברין חידד ואמר כי "המצרים מדברים יותר במושגים של אינטרסים מאשר במושגי נורמליזציה. מה שראינו בשנה שעברה בנושא עסקת הגז – זו דוגמא נפלאה לאיך הם תופסים את העניין. הם תופסים את זה בתור אינטרס, עסקה. מבחינתנו זו התפתחות חשובה כי זה מכניס אותנו לשיתוף פעולה ארוך טווח והעסקה הזו כוללת בין היתר גם את ירדן, הרשות הפלסטינית, קפריסין ועוד".

הקשר הכלכלי

הנושא הכלכלי תופס בשנים האחרונות חלק מהותי ביחסי ישראל-מצרים עוד לפני הסכם הגז, שנחתם בפברואר אשתקד בין שותפויות הגז במאגרי לוויתן ותמר לבין קבוצת דופלינוס המצרית; ההסכם צפוי להניב כ-15 מיליארד דולר תוך עשור, כאשר ישראל צפויה לקבל כ־50% מההיקף של חוזי הגז. כבר בשנת 2004 ישראל, מצרים וארה"ב חתמו על הסכם Qualifying Industrial Zones ("אזורי תעשייה מוכרים"), המוכר גם בשם QIZ. הסכם זה נועד ליצור תמריץ לשיתופי פעולה עסקיים בין חברות מישראל וממצרים על ידי הענקת תנאים של סחר חופשי, פטור ממכס ומכסה ביצוא המוצר הסופי לשוק האמריקני. עד היום, מפעלים באזורי תעשייה כאלה במצרים משתתפים עם חברות ישראליות בייצור ובפיתוח.

לדברי ד"ר גליה פרס-בר נתן, מרצה בכירה בחוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, תמריצים כלכליים בהחלט יכולים לשחק תפקיד חשוב בקיום של שלום. "חשוב לשאול מי מפסיד ומרוויח בזירה הפנימית. אמנם היו ירידה בהיקפי הסחר אחרי המהפכה ב-2011, אבל שיתוף הפעולה נמשך אפילו תחת שלטונו של מורסי, ואף התחזק במובנים שונים. בסך הכל ישנה מגמת שיפור בסחר", היא ציינה בכנס.

כבר מלכתחילה ניתן להבחין באינטרס הכלכלי המובהק של אנואר סאדאת שהסתתר מאחורי פנייתו אל השלום עם ישראל. מצרים הייתה שקועה עד צוואר בקשיים כלכליים לאחר מלחמות רבות מול ישראל ומלחמת פרוקסי מתישה מול סעודיה בתימן, והמדיניות הסוציאליסטית הלא אחראית וההרסנית של נאצר. דן קרצר, ששירת בשגרירות ארה"ב בקהיר זמן קצר לאחר גיבוש הסכם השלום, נזכר: "ב-1981 מצרים פשטה רגל. כל המספרים הצביעו על זה. על בסיס שיתוף הפעולה האמריקני-מצרי שנוצר לאחר ההסכם, תשתיות רבות חודשו ומערכות החשמל שודרגו".

פרס-בר נתן הסבירה כי "כאשר יש רווח כלכלי צפוי גדול ועלות כלכלית צפויה גבוהה של בהעדר שיתוף פעולה, יש לשיקול הכלכלי עוצמה רבה" כדוגמה היא הביאה מקרה בו בסוף 2004 נוצר איום על תעשיית הטקסטיל במצרים והתגבשה הבנה שהדרך היחידה למצוא מסלול תחרותי לשוק האמריקאי עובר דרך ישראל. "ישנה חשיבות רבה לקהילת העסקים במצרים שחלו בה תהליכי ליברליזציה כלכלית. אנשי העסקים פשוט פנו ישירות למובארק והסבירו את המצב, וברגע שקהילת העסקים טוענת שהם חייבים את זה, יותר קל לבוא ולהסביר את ההסכם הזה כקידום של האינטרס הלאומי המצרי".

מצב זה נמשך גם כיום, כפי שמתאר השגריר לשעבר מזאל: "א-סיסי עושה עבודה מצוינת ומקדיש את עצמו לנושא הכלכלי עם פרויקטים כמו הכפלת תעלת סואץ והקמת בירה נוספת לצד קהיר אליה יעבור הסקטור הממשלתי. בנוסף הוא מטייב 600 אלף דונם לחקלאות, מקים אוניברסיטאות ועשה הסכם עם קרן המטבע במשא ומתן לא פשוט. אחרי ההפיכות הייתה בקושי צמיחה של אחוז אחד, ובשנה האחרונה מצפים לצמיחה שנעה בין 7-5 אחוז", הוא מתאר אך מסייג: "מצד שני, אין לו רקורד טוב בנוגע לזכויות אדם, והוא לא רוצה אופוזיציה חזקה".

למרות שהיחסים הכלכליים בין ישראל למצרים לא נותקו אפילו בזמן ההפיכות ושלטון האחים המוסלמים, חשוב לזכור לא לעולם חוסן. "חשוב לזכור שלמרות כל ההצלחה שיתוף פעולה כלכלי ישיר המבוסס על התניה של צד שלישי, במקרה הזה האמריקני, הוא מלאכותי", מדגישה פרס-בר נתן, וגם מזאל מצנן את ההתלהבות: "אין נורמליזציה רגילה, כל הקשרים נותרים בגבולות הממשלות והטייקונים. אנחנו עדיין נמצאים תחת חרם של 27 האיגודים המקצועיים של האליטות, בין השאר הרופאים והעיתונאים".

הקשר המדיני-ביטחוני

היסטורית, השלום בין ישראל למצרים הוא ארוך יותר מהמלחמה, והיחסים הביטחוניים בין המדינות מלבלבים כמעט בכל עת. ראייה לכך עשויה להיות גם פרשת הצוללות, שעלתה לאחרונה שוב לכותרות בישראל. האישור הישראלי למכירת צוללות למצרים על ידי גרמניה עשוי להעיד על התחממות נוספת ביחסים בין המדינות השכנות בתחום הביטחוני.

גם בסוגיות המקומיות, קרי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מצרים משחקת תפקיד משמעותי. כפי שציין בכנס הנשיא ריבלין: "השלום עם מצרים הוכיח את עצמו שוב ושוב בהתמודדות עם מצבים ביטחוניים מורכבים ביותר, ובראשם המערכה בין ישראל לבין תנועת חמאס ברצועת עזה". ואכן, גם בעת שיגור הטילים על גוש דן והשרון בשבועות האחרונים, משלחת בכירי המודיעין המצרי נפגשה עם בכירי חמאס לקידום הרגיעה בין רצועת עזה לישראל. גם בהמשך הם ערכו התייעצויות עם הגורמים המעורבים בכדי להשיב את הרגיעה החלקית.

במקביל, הפיכת סיני לכר פורה עבור ארגוני טרור אסלאמיסטיים הידקה את שיתוף הפעולה בין המדינות. בין היתר, בניגוד להסכמים בין ישראל למצרים, ישראל נתנה אור ירוק לקהיר להכניס גדודים שלמים לסיני, ולפי הריאיון שהעניק א-סיסי ל"60 דקות" של רשת CBS האמריקאית השנה, ישראל גם מאפשרת לחיל האוויר המצרי לחדור לשטחי המדינה בכדי להקל על תקיפת מטרות בסיני. גם המצרים סבלניים יותר בתפיסת הריבונות שלהם; כך, לפי פרסום ב'ניו-יורק טיימס' משנה שעברה, ישראל ביצעה כמאה תקיפות נגד דעאש בסיני תוך שנתיים, בתיאום עם קהיר.

גם בעיני פודה וגם בעיני השגריר גוברין, לסוגיה הפלסטינית יש השלכות על מצב היחסים עם ישראל. בעבר, בשיא תקופת הלאומיות הפאן-ערבית בהנהגת נאצר, כשעיני העולם הערבי כולו היו נשואות למצרים, הנשיא סייע בהקמת אש"ף ובשילוב נציגיה בליגה הערבית. גם כיום מצרים מתפקדת כמתווכת חשובה באזור. "מצרים היא המדינה הערבית הגדולה ביותר, יש לה אחריות בסוגיה הפלסטינית, והם ירצו לפתור את זה כדי להתקדם וכדי להתגבר על מכשולים פנימיים גם", מציין השגריר.

פרופ' שיבלי טלהאמי מאוניברסיטת מרילנד הוסיף כי "ברגע שממסגרים משהו באופן דתי ומתמקדים ביהדות, כמו במאבק על ירושלים, התוצאה היא ששופכים דלק על הקונפליקט. האזרחים המצריים לא יפסיקו להיות ערבים או מוסלמים, והם לא יהפכו ליהודים. ברור באיזה צד הסימפטיה שלהם תהיה, ולכן מי שחולם על נורמליזציה ברמת הציבור ללא שלום הוגן עם הפלסטינים, שוגה בדמיונות".

אך, לדברי ד"ר אופיר וינטר מ-INSS, הנושא הפלסטיני ירד לאחרונה מסדר היום המצרי. "יש דור צעיר וספקן שקם במצרים והאינטרנט מאפשר להם ללמוד עלינו". למרות שבמשרד החוץ הישראלי ברור שאף עיתון מצרי לא יסכים לראיין שגריר ישראלי או לתת לו לפרסם מאמר, גוברין מספר שעמוד הפייסבוק של השגרירות הישראלית בקהיר זוכה לפופולריות חריגה: "הפייסבוק שלנו מאוד אקטיבי ויש לנו כמאתיים אלף עוקבים. מצאנו שרוב הגולשים מתעניינים דווקא בנושאים תרבותיים וחברתיים מאשר בנושאים פוליטיים. כחמישים אחוז מהתגובות חיוביות, וזו דרך טובה לעקוף את המגבלות שלנו בתקשורת המקומית".

הית'ם חסנין, דוקטורנט מצרי הלומד באוניברסיטת תל-אביב, הסביר כי לדעתו הסוגיה הפלסטינית פחות משפיעה על דעת הקהל. "שנאת היהודים לא נובעת בעיקרה מהנושא הפלסטיני. הרבה מצרים למדים על יהודים מהתקשורת או מלימודי דת. בתוכניות בטלוויזיה, למשל, אין כמעט שיח על יהודים בהקשר הפלסטיני אלא בהקשר היחסים בין המדינות", אמר.

עוד טען חסנין כי הקשר בין הצדדים נמנע גם בגלל ההגבלות הקשות על התיירות ממצרים: "ישראלים יכולים להיכנס למצרים והמצרים לא, כי ישראל היא בין 16 המדינות שתיירים צריכים להוציא אישור מיוחד מכוחות הביטחון כדי לתייר בה. זו בירוקרטיה בעייתית. כך למשל ישנה קהילה של מצרים שחיים בישראל, מצרים שהתחתנו עם ערביות-ישראליות, והממשלה המצרית מסרבת לחדש להם את תעודת התושב".

חסנין מביע אופטימיות זהירה, וטוען כי הגברת שיתוף הפעולה הכלכלי בסקטור הפרטי והתיירותי עשויה לייצר אפקט זליגה, מה שיכול לקרב בין העמים. בנוסף, כבר היום ייתכן שלטלטלות האביב הערבי יש אפקט מיטיב על האזרחים המצרים שחוו ליברליזציה. "לאחר ההפיכות העם המצרי נחשף לעולם החיצון, לליברליות וליכולת למרוד מול השלטונות. השימוש ברשתות החברתיות מאפשר להם לראות תמונה מורכבת יותר שאינה מוכתבת על ידי השלטון. כך אולי הם יתחילו להכיר את ישראל טוב יותר ולהיפתח כלפיה".