אי-הכרה במצב המדיני והביטחוני ובתהליכי השינוי החברתיים וחוסר היכולת לערוך חשבון נפש אמיתי הביאו את מפלגות השמאל לשפל היסטורי
כמעט שבוע לאחר בחירות 2019, ובצל הפרשנויות, ההתגוששויות והמגעים לבניית קואליציה, כדאי לקחת פסק זמן על מנת לבחון לרגע את המשמעויות ארוכות הטווח של תוצאות הבחירות על רקע מאורעות העשורים האחרונים, ובראשן – הראיה הסופית לכך שהשמאל איבד כל קשר עם הציבור הישראלי.
למרות שלא תמיד מקובל להכיר בכך, "ימין" ו"שמאל" אינם שחור ולבן, יין ויאנג, שתי מהויות קוסמיות שמתגוששות ביניהן משחר ההיסטוריה. ימין ושמאל הם מונחים המתארים קואליציות של עמדות ומפלגות, שתוכנן משתנה ממקום למקום ומתקופה לתקופה, וההיסטוריה הפוליטית של ישראל מספקת כמה דוגמאות מאלפות לכך.
למשל, משנות השלושים ועד לשנות השישים היו החוגים הרדיקליים יותר בשמאל בין הלוחמים הראשיים למען שלמות הארץ, ולאחר מלחמת ששת הימים השתתפו מנהיגיהם בהקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה. דווקא הימין המתון, הכולל את חוגי הציונים הכלליים ומרבית הציונות הדתית, לא ראה עצמו בתקופה זו מחויב לרעיון שלמות הארץ.
אך שורה של אירועים שהשפיעו עמוקות על מדינת ישראל בשנות השבעים והשמונים דחפו את מרבית הציבור הישראלי שמאלה, לפחות מבחינה מדינית. מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה, על המחיר הבלתי נסבל שנדרשה החברה הישראלית לשלם בהן, יצרו מיאוס ממלחמות ותביעה הולכת וגוברת לשלום אמת. מנגד, הסכם השלום עם מצרים – החזקה שבאויבות ישראל – הוכיח ששלום הוא משימה ניתנת לביצוע, ונפילת מסך הברזל שכנעה רבים וטובים שעידן חדש של שלום ואחווה עומד בפתח.
הסחף הזה העלה לבסוף לשלטון את ממשלת רבין השנייה, באמצעות עלייה דרמטית בכוחו של השמאל בבחירות: מפלגת העבודה זכתה להישג מרשים של 44 מנדטים (לעומת 32 לליכוד), ומרצ הפכה למפלגה השלישית בגודלה, עם שיא היסטורי של 12 מנדטים.
הימין נסוג שמאלה
התהליך שעבר על הימין הישראלי בעשרים השנים שלאחר מכן ראוי לתשומת לב מיוחדת: הוא נסוג שמאלה. לא מדובר היה באבדן ערכים או עשתונות, אלא בהפך הגמור מזה: נסיגה טקטית ומחושבת, שנועדה לשמור על כוחו ועל האידיאלים שלו במידת האפשר, עד יעבור זעם. מהלך מבריק זה רשום יותר מכל על שמו של אדם אחד: בנימין נתניהו.
בניגוד לתביעתם של רבים וטובים במחנה, נתניהו הודיע מראש כי לא יבטל את הסכמי אוסלו, וקיים את הבטחתו. תחת לחץ בינלאומי כבד, הוא ניהל קרב השהייה ממושך מול הפלסטינים, תוך שהוא מביע הסכמה עקרונית לרעיון המדינה הפלסטינית – אך מעשית עושה מעט מאד, אם בכלל, על מנת לקדמו.
גם מחליפו בהנהגת הליכוד, אריאל שרון, המשיך בתחילה בקו דומה, אך עבר את הגבול עם גירושם של 9,000 תושבי גוש קטיף וצפון השומרון. ההתנגדות העזה שנתקל בה בתוך מפלגתו שלו בעקבות צעד מרחיק לכת זה פלטה את שרון ותומכיו משורות מחנה הימין, וסייעה בעקיפין לחזרתו לשלטון של נתניהו בחורף 2009. גם הפעם הביע נתניהו את תמיכתו העקרונית בכינונה של מדינה פלסטינית בנאום בר אילן, ואף נכנע ללחץ האמריקאי שדרש את הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון. אך בינתיים שוב השתנה כיוון הרוח, והציבור הישראלי נטה יותר ויותר ימינה.
גל הטרור שבא לאחר הסכמי אוסלו סימן את ראשיתה של המגמה, בעוד כישלון שיחות קמפ דייויד (2000) ופרוץ האינתיפאדה השנייה האיצו אותה. מנגד, מלחמת לבנון השנייה שהגיעה בעקבות הנסיגה מלבנון וסבבי הלחימה מול החמאס בעקבות הנסיגה מעזה, הבהירו היטב לציבור הישראלי מה עלול להיות מחירן של נסיגות טריטוריאליות.
את מכת המוות על חזון השלום עם הפלסטינים הנחית ככל הנראה 'האביב הערבי', שהמחיש הן את חוסר היציבות הכרוני בו שקוע האזור והן מה עשוי להיות גורלה של מדינה פלסטינית בלבה של ארץ ישראל, גם אם תונהג בתחילה על ידי גורמים "מתונים" לכאורה.
עליית המרכז
בשלב זה ניתן היה לצפות שהשמאל הישראלי ינקוט באותה אסטרטגיה בה נקט הימין בשנות התשעים: התמתנות ונסיגה, ואפילו לצרכים טקטיים בלבד; ניסיון לפנות לליבו ולחששותיו של הציבור הישראלי על מנת לשמר מה שניתן מחזון השלום, עד ליום בו המציאות המדינית ודעת הקהל יהפכו את ניסיון הגשמתו לריאלי שוב.
דבר מזה לא קרה. השמאל סירב לייחס משמעות כלשהי לשורת האירועים שזעזעו עד היסוד את הציבור הישראלי ודחפו אותו ימינה. הוא התבצר בעמדותיו הישנות מראשית שנות התשעים ואף הלך והקצין שמאלה; האופן המסויג והמהוסס, אפילו החשדן, בו קיבל יצחק רבין את תכנית אוסלו לא היה מתקבל בברכה במפלגת העבודה של היום. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה הצטמקות מתמדת של מפלגות השמאל ההיסטוריות, העבודה ומרצ.
אך בפוליטיקה לעולם אין ואקום. את המקום אותו יכלו מפלגות השמאל לתפוס – עמדה של מתינות מדינית והשעיית המשא המתן על הקמת מדינה פלסטינית, לצד לאומיות בריאה ומחויבות חד משמעית לחזון הציוני – תפס יצור חדש בפוליטיקה הישראלית: המרכז.
ראשית הפיכתו של המרכז הפוליטי לגורם מפתח בפוליטיקה הישראלית נעוצה בהקמת מפלגת קדימה. ניצחונה של המפלגה בבחירות 2006, לצד הצלחתה לשמר את כוחה גם בבחירות הבאות, העידו כי היא מייצגת ציבור גדול שאיננו רואה את עצמו ימני, אך גם לא מוצא את מקומו בשורות מפלגת העבודה ההיסטורית. אותו ציבור גם העניק 19 מנדטים למפלגת 'יש עתיד' בבחירות 2013.
ראשי העבודה שלי יחימוביץ' ולאחריה יצחק הרצוג, הבינו במידה מסוימת את הבעיה, ולכן השתדלו למצב את מפלגתם כמפלגת מרכז מתונה. החבירה לציפי לבני, המיתוג מחדש בתור "המחנה הציוני", וכמה הצהרות מיליטנטיות שפוזרו לפני הבחירות, הצליחו להביא את הצמד הרצוג-לבני ל-24 מנדטים, אך לאור תוצאות הבחירות האחרונות נראה הישג זה כשירת הברבור של המפלגה.
הבלחות ההבנה שגילו חלק ממנהיגי המפלגה לא הצליחו לכסות על המציאות: מפלגת העבודה מאוכלסת בעיקר באנשי שמאל רדיקלי כמו סתיו שפיר ומירב מיכאלי, שעמדותיהן רחוקות מעמדותיו של הישראלי הממוצע כרחוק מזרח ממערב.
חשבון נפש
הן העבודה והן מרצ הן מפלגות ותיקות בעלות מנגנון משומן והיסטוריה, ולהן ציבור בוחרים ששומר להן אמונים באופן מסורתי. לעומת זאת, מפלגות המרכז הגדולות – קדימה, 'יש עתיד' ו'כחול לבן' – הן מפלגות צעירות שקמו זמן קצר לפני הבחירות, ונאלצו לייצר קהל בוחרים יש מאין.
העובדה שאף על פי כן מפלגות המרכז הן אלו שזוכות להציב אלטרנטיבה לשלטון הימין באה לידי ביטוי חד משמעי בבחירות האחרונות, בהן זכתה 'כחול לבן' ב-35 מנדטים. משמעותה של עובדה זו פשוטה: חזונו המדיני של השמאל נכשל באופן כה נחרץ, ואנשי השמאל סירבו להכיר בכישלונם זה בהתמדה כה מלאה, עד שהמילה "שמאל" הפכה למותג ממנו מועמדים פוטנציאליים לראשות הממשלה בורחים כמו מאש.
מפלגת 'כחול לבן' הקפידה להתנער מתיוגה כמפלגת שמאל, הן באמצעות חבירה למי שנתפסו כאנשי ימין, והן באמצעות הפגנת פטריוטיות ולאומיות ישראלית מתמדת. שכן לא רק החזון המדיני של השמאל נכשל: גם הקרירות וההתנכרות שמפגינים חלקים גדולים בתוכו לרגש הלאומי הבריא של הישראלים ותיוגו כ"פשיזם" נמאסו על הציבור הישראלי, שגאה בארצו ובעמו ואיננו מתכוון להסתיר או להתבייש בכך.
אחרי כל מערכת בחירות מתבצע בשמאל הישראלי טקס פומבי של "חשבון נפש", שעיקרו הטלת האשמה לכישלון על אחרים: השמאל נכשל כי הימין מסית נגדו, השמאל נכשל כי נתניהו מפחיד את בוחריו, השמאל נכשל כי מזרחים יכולים להצביע רק למזרחים ועל כן יש להעמיד מרוקאי בראשות העבודה, ועוד ועוד. הגיע הזמן להפסיק עם הפארסה הזו.
מבט היסטורי ארוך טווח מגלה כי השמאל נכשל מסיבה אחת בלבד: הוא לא השכיל להכיר את המציאות המדינית והביטחונית כהווייתה, לשים את ליבו לתהליכי השינוי שעוברת החברה הישראלית ולשנות את עמדותיו בהתאם. עד שחשבון הנפש המסוים הזה לא יעשה בקנה מידה רחב מספיק, השמאל הישראלי ימשיך להיות תנועת שוליים שמייצגת פחות מעשרה אחוזים מאזרחי המדינה.
רק היהירות וההתנשאות במחנה השמאל מונע מהם לראות את האמת הכה ברורה.
השמאל הישראלי אמנם דעך קשות במימד הפורמלי היינו בכנסת. אך הוא שולט עדיין היטב באקדמיה במשטרה בצבא במשפט ובמדיה. הימין לא השכיל לעשות מה שהשמאל עשה בהיותו בשלטון. השמאל שיבץ את אנשיו בכל עמדות המפתח של המדינה, הוא לא התבייש לסלק מעמדות כאלה את מי מאנשי הימין. דוגמה פשוטה הינה אביו של נתניהו, היסטוריון בעל שם עולמי שנדחק מהאקדמיה. הוא אף גרר את המימשל הימני בעל כורחו (בדרכים בלתי חוקיות ופליליות תוך גיוס לחץ גורמי חוץ) להסכים להסכם אוסלו. הימין עד כה לא הבין שהצלחתו בכנסת אינה עדיין הצלחה. הימין החל רק עתה להבין את האבסורד לפיו המדינה מתנהלת על ידו. הצלחת הימין תהיה הצלחה רק ואך ורק לאחר שיטפל ישירות ובעקיפין לשבץ את אנשיו בכל צמתי החברה כפי שעשה בזמנו השמאל ולהרחיק מעמדות השפעה את אנשי השמאל.
מסכימה עמך לחלוטין!! בעיקר שיטת מינוי השופטים ובג"ץ חותרת לחיזוק השמאל בלבד ויש לעצור זאת !!
לטובה: לא רק את השופטים אלא גם את שאר המשפטנים – עורכי דין. עורכי הדין היחידים שמתור להם להיות בועדה לבחירת שופטים הם מדינאים – נציגי ציבור או חברי כנסת או חברי ממשלה. מלבדם אסור שתהיה למשפטנים דריסת רגל בועדה! אלא שיש לזה בעיות הנובעות דוקא מהציבור. א’ הציבור נתן ארבעה 4 מנדטים לכחלון המפריעון. ב’ חברי ליכוד רבים הצביעו עבור גדעון סער הנאלח והמבחיל (ביטויים אלו הם במקום ביטוי אחד קולע שמוחקים לי). אותו גדעון סער הוא שקבע שצריך רוב של שבעה 7 מתוך תשעה 9 בועדה. הוא שקבע את זכות הוטו של השופטים, הוא שסידר את הועדה. גם סרב להצביע בעד בחירה ישירה של השופטים על ידי הציבור כפי שעשה גם בני בגין ובמיוחד דן מרידור הנאלח והמבחיל (ביטויים אלו הם במקום ביטוי אחד קולע שמוחקים לי) וראובן ריבלין. כל זה בשם “הדמוקרטיה".
מי הם שרי הליכוד שתוקעים את הצעות החוק של הימין?
http://rotter.net/forum/gil/21645.shtml
זה לא רק הבנת המציאות שנדרשת למי שרוצה להנהיג את המדינה אלא בקשת סליחה עמוקה!
סליחה על שבתמיכתם זרקו אלפי אנשים מהבית הרסו להם את החיים ונתנו את ביתם למחבלים
סליחה מהמשפחות השקולות שהנשק שרבין חילק למחבלים גרם לרצח יקיריהם
סליחה על שנים ארוכות של שיסוי וביזוי – "פרופלורים" "קורבנות השלום" "מתנחבלים" ועוד…
אבל בעולם ריאלי כמו שלנו זה כנראה לא יקרה
או כמו שאמר פעם אחד מהפילוסופים של המדע "מתי תאוריה מדעית נחשבת כמתה? כשאחרון המדענים שעדיין מאמין בה מת… " (ולא כשהיא מוכחת כשגויה…)
הם מ-ט-ו-מ-ט-מ-י-ם, זאת המסקנה הבלתי נמנעת. חלקם אגב כבר חצו גבולות, ועברו להזדהות פעילה עם הפלשתינאים. הפתרון שהם מנסים למצוא כרגע, אחרי הבחירות האחרונות, הוא חבירה עם המפלגות הערביות, פתרון שכשלעצמו מצביע על טיפשותם. לערבים לא יהיה ענין בהם, ואם ירצו לחבור לערבים, יפסיקו להיות מפלגות ציוניות ויהפכו לספיחים של לאומנות ערבית במתכונת כזו או אחרת, כמו היהודים בחד"ש ובבל"ד. מה שכן, השמאל העכשווי הולך ומקצין. זה כבר מזמן לא שלום עכשיו וכיו"ב. זה שמאל שחלקו רדיקלי ועוין במפורש את המדינה ואת הציונות.
התבלבלת,הן לא יפסיקו להיות ציוניות,הן כבר לא כאלה והראייה: ההתנגדות ההזויה לחוק יסוד הלאום כפי שאומר חיים רמון.
השמאל המדיני הישראלי מייצג את תפיסת מדינות אירופה לעניין הסכסוך. בעוד שהממשל האמריקאי עומד לפרסם תוכנית לפתרון הסכסוך, תוכנית שככל הנראה על פי ההדלפות לא תכלול הקמת מדינה פלסטינית, השמאל ממשיך להתבצר בעמדתו בחזון המת "שתי מדינות לשני עמים". השמאל מתנהל במציאות בצורה עיוורת, ללא הקשבה לבוחר הישראלי. אבי גבאי ותמר זנדברג אשמים בזליגת הקולות מאידאולוגיית שמאל מסודרת, לציבור שפשוט חושב אחרת. יותר מחצי מציבור הבוחרים נתן אמון בשתי מפלגות שלא מעלות על דעתן את חזון שתי המדינות. הציבור מפוכח, ער למציאות, השמאל – עדיין לא.
"התקווה" היחידה של השמאל הישראלי להשארות מצומצמת על המפה הפוליטית,היא איחוד בין מפלגת העבודה למרצ. אין הבדל בניהן,שתיהן אנטי ציוניות והראיה: ההתנגדות ההזויה לחוק יסוד הלאום,שאפילו מנהיג עבר מהאגף השמאלי של מפלגת העבודה,חיים רמון,אומר כי לא מצא שום עילה ממשית להתנגדות ההתאבדותית לחוק. רמון אמר כי אפילו אהרון ברק ניסח בספריו חוק לאום קיצוני יותר. עם המפלגות הערביות לא יצליחו להתאחד,הרי אפילו הסכם עודפים עם מרצ האנטי ציונית הם סרבו לחתום בבחירות הקודמות. אם ימשיכו לרוץ בנפרד,ללא ספק במוקדם או מאוחר יישארו מתחת לאחוז החסימה.
מגיע לכותב המאמר ציון ״מספיק בקושי״ בקריאת המציאות.
א.הוא נותן לנתניהו את הקרדיט על המתינות אך מתעלם מכך שגישה כבר נוצרה כששמיר הלך לועידת מדריד.
ב.הוא נותן ל״קדימה״ קרדיט על יצירת המרכז הפוליטי כשזה בכלל שייך למפלגת ״המרכז״ שיצרו איציק מדדכי ורוני מילוא ב2000.
ג.הוא מזלזל מדי בשמאל. הם ידעו להתמתן הדמות המרכז הפוליטי אך שמרו העבודה ומרץ מספיק בשמאל כדי שכשהרוחות הציבוריות ישתנו הם יוכלו בקלות להחזיר את השמאל לימי רבין ופרס.
ד.הוא נינוח מדי עם הימין המתון. תודות למדיניות של נתניהו הימין נלכד במקום מאוד מתון שמונע ממנו אחדות מחנה ומעלה לעמדות כח דווקא את אלה שיורים בתוך הנגמ״ש (״ימין שפוי״) ולא מאפשר לימין להשלים את ההפיכה ולהפוך באמת למדינת ימין. מה שכמובן משחק לטובת השמאל שעדיין אופטימי לגבי הסיכוי למהפך נוסף.
ה.נתניהו אולי למד לקח משרון ונזהר לא ליישם יותר מדי אבל תפיסתו לא שונה ממנו כלל. ותעיד העובדה שהוא לא מנסה אפילו להתייחס לבעיה שבסעיף הקודם.
אין ניצחון יותר גדול לשמאל , בלהיסתכל באספקלרייה המעשית שלהם -הם הגרורות העלובות הליכוד והגמרא הפגנית ולהגיד וי עשינו זאת. כל ישראל כולה פרי רוחו של אהרון ברק , שמומש על ידי בגין ביבי ליכוד וגרורה העלובה והשותפה מיזה שיבעים שנה לנשף המסכות הנורא הזה , הלא היא הגמרא בעיקר החרדית. עובדים עלינו כבר שיבעים שנה. ישראל אנטי לאומית. המילה לאומי ועיברי ניכחדה לגמרי. ישראל היא הנצחה של שאיפות הגלות כולם. ישראל היא המשך הגלות וגלותית בטרוף. ישראל חזרה לגלות .נישלטת על ידי כוחות אנטי לאומיים ועגל זהב מטורף שהוכנס אומנם על ידי כהן הבעל אהרון ברק ושותפיו הסמויים הניסתרים וסייעניו אנשי הגמרא וביבי והליכוד. כמקום להביא מהפכה ניפלאה ורוח רעננה של היתחדשות ועיבריות, אנחנו ממשיכים באותה מימסדיות מושחתת עבריינית שרק מדרדרת אותנו עוד ועוד. כן בהתחלה ההערות הקומניסטיות האפליקטיביות האלה , היו אידיאל ודוגמא. אבל כמו כל שיטות זרות נוכריות חל עליהם עוון הדרדור הנורא. ועכשיו זה כבר עברי פי הפחת. נורא מצחיק שחושבים שביבי הליכוד והגמרא הם ימין. זה הכל נוכרי זר מעליב פוגע. אה רוצה להיות עיברי בארץ ישראל העיבריה, שאמורה להיות כזו. לעבור מיכל הגלות הזו אל מול עיניך. אבל הם שם למעלה ממאנים. זוכרים בגעגועים את כהונת עגל הזהב ורוצים עוד ועוד מימנה נוסח המאה 21 שהיתמלאה באופל עגל זהבי נורא.
שיבעים שנה ויותר זה המון כמה ישקו אותנו , מהכהונה הקומוניסטית הזו. היא כל כך אלילית .משעממת בלי מעוף ודימיון.
אני לא מאמין שהשמאל מסוגל לבצע איזשהו חשבון נפש, אני חושב שמגוון אירועים ביניהם רצח רבין גרמו לשמאל להקצין אפילו יותר ולהאמין שהעם הוא זה שטועה, אני חושב שמחול הדמים שהרצח הזה הוביל הביא לכך שהיום השמאל שכולל בעיקרו את מרצ, חד"ש והעבודה מאמין בכל מעודו שהעם מחולק לרוצחים פרימיטיביים ובורים ומאידך לאנשי שלום נאורים. אין לי אמונה לפיכך שהם עתידים לשנות את העמדה שלהם בנושא.
הם פשוט רגילים לכך שעם הזמן המרכז ואפילו הימין מתישרים בעקבותיהם. מוטב שלא יעשו חשבון נפש. חשבון נפש כבר לא יעזור. גם לא להם. העם כבר יודע מיהם ויהיה להם מאד קשה לשקם את תדמיתם.
אכן אי הכרה במצב הבטחוני מדיני גורם לשמאל להצטמק עד כדי הכחדה.
אבל המרכז אינו ואקום אלא הבנה מפוכחת של מצבנו, והמנעות ממהלכים בעלי פוטנציאל הרסני הן מימין והן משמאל. לדעתי הרבה ממצביעי הליכוד שייכים גם הם למרכז, שאומר לא מוחלט למדינה פלסטינית, לפחות לא בעתיד הנראה לעין, אבל גם לא לסיפוח מוחלט של השטחים.
ואגב, השינוי בעמדות הימין הוא לא רק טקטי, אלא גם אידאולוגי. לא תמצא הרבה תומכי ליכוד, אם בכלל, שעדיין שרים את "שְׁתֵּי גָּדוֹת לַיַּרְדֵּן – זוֹ שֶׁלָּנוּ, זוֹ גַּם כֵּן"
ואני מניח שאם בליכוד היו מתעקשים על העיקרון הזה, גם הם היו נעלמים מהמציאות הפוליטית בישראל, ראה התעקשות השמאל על מדינה פלסטינית.
מגוכח להשתמש במונח ״עמדה מפוכחת״ לגישה פחדנית שמעדיפה לחפש פתרונות מתחת לפנס.
אין הבדל בין מרץ שמתעקשת להישאר בחשיבה של שנות ה70 לליכוד שמתעקשת להישאר של שנות ה90.
הליכוד היה גישה מפוכחת לפני 20 שנה אך במקום להבין שתנועה ימינה טובה למדינה הוא הסתפק בתנועה קטנה ונעצר. ניתן להבין ששינוי גדול מדי הוא מסובך מדי, מרחיק ואולי גם בלתי אפשרי. אבל העובדה היא שהליכוד תקוע עדיין בשוליים הימנים של המרכז ולא מצליח או אפילו מעוניין להימין.
המאמר מגלה את חוסר הבנת המציאות של הכותב.
לעולם לא יהיה חשבון נפש היות והמטרה של שני הגושים שונה בתכלית. כידוע השמאל הישראלי שולט ללא עוררין במערכת המשפט, בצה"ל, באקדמיה ובתקשורת ונתמך מבחינה אידאולוגית וכלכלית ע"י ארגוני שמאל בארה"ב ואירופה. מטרתו הבלתי מוצהרת היא השמדת מדינת ישראל כמדינת העם היהודי והפיכתה למדינה ערבית בשיטת השלבים: הסכמי אוסלו היו השלב הראשון, בשלב הבא "שתי מדינות לשני עמים", בשלב האחרון מימוש זכות השיבה ל-"פלסטין". אין כאן עיוורון אלא חתירה עקבית למציאות שונה לחלוטין.
אם ביבי היה מדבר עם עראפאת בזמנו של אהוד ברק אולי דברים היו נראים אחרת. אהוד ברק רב עם כולם ודיבר בצורה אגרריסיבית ובוטה לעראפאת עד שקם וברח מהארמון בפריז בו התקיימו השיחות האחרונות טרם פרוץ האיניתפאדה השנייה. ביבי לימים נבחר בשנית והבין מה הולך אחרי האינתיפאדה השנייה והבין שהעם כבר לא מעוניין בתהליך שלום כזה או אחר במיוחד כשהאוכלוסיה החרדית והדתית התעצמו ערב פריון ילודה גבוה יותר משל החילונים וערכי היהדות אצלם גוברים על כל דבר אחר. להגיד שהרשות הפלסטינית מגוחכת מסוכנת זה מגוחך כי אין להם אפילו צבא. לפחות אם היו מדינה עצמאית אז היינו יכולים לקבל לגטימציה להפציץ אותם אם הם פוגעים בנו אבל לפחות לא ניראה בעולם כמדינה שלא מאפשרת להם עצמאות וחופש משהשליטה שלנו – ככה גם ל bds וכאלה לא תהיה להם לגטימציה בכלל להתקיים.
עראפאת דיבר על זכות השיבה אהוד ברק לא רצה את זה בתחילת השיחות – באיזשהו שלב זה התפוצץ אחרי שברק שיחק איתו כן לא כן לא וקבע אולטימטום כל פגישה (לא מדבר על הצ'אפחות בצחוק או לא שהיו או ומשחקי תופסת ששיחק כמו ילד בן 15).בדיעבד במקום התיישבות יהודית הייתה יכולה להיות שם התיישבות פלסטינית לפי זכות השיבה לה הם טוענים (למרות הספקות הלא מעטות שיש בכך) ואז הצפיפות הייתה כזאת נוראית שחלק כלל לא היו נשארים שם ורבים כלל לא היו מגיעים למדינה זאת (זה היה יכול לקרות באופן הדרגתי נושא השיבה – מה גם שרבים מהם כלל לא רצו לחזור אחרי שהתבססו בגלות)
בקיצור מדינה פלסטינית לפני 20 שנה עם זכות השיבה לא הייתה מהווה בהכרח איום ביטחוני על ישראל אלא רק אולי על אלו שדובקים בקנאות ואובססיביות בדת היהודית ובהלכתה עם אמרות נפוצות כמו "העם הנבחר והנעלה מכל העמים". מספר הפליטים בעולם המוצהרים עומד על 4.5 מיליון. 5 עד 6 מיליון פלסטינים (כולל רצועת עזה) חיים בגבולות מדינת ישראל. יותר טוב פיצוץ אוכלוסין בצד שלהם או בצד שלנו? תחליטו לבד – מה שבטוח שבין כה וכה עם קצב גידול אוכלוסיית ישראל והאוכלוסייה הפלסטינית גדלים יהיה פה חנוק ועוני פשיעה ואלימות יוסיפו לגדול. נהפוך למשהו כמו בנגלדש ובמקרה הגרוע סוריה (רק עם פי אלף יותר צפיפות)
פרו ורבו ופוצצו הארץ או את העולם (תחליטו לבד)
במלחמת ששת הימים איש לא איבד את ביתו.
100% מהישובים היהודים ביו״ש בנויים על אדמה שהייתה ריקה או שנקנתה כחוק(חברון).
זה גם הגיוני כי אם נותנים להם מדינה הם יכולים להכניס אליה את מי שבא להם בלי לשאול אותנו.
״זכות השיבה״ מתייחסת לערבים שברחו במלחמת השחרור מיפו, באר-שבע, רמלה, לוד, חיפה, עכו, צפת ועוד ועוד. היא מתייחסת לכפרים שמתחת לגוש דן ומערב ירושלים(כולל הקריה וגבעת רם!). היא מתייחסת לתחנות משטרה ערביות כמו לטרון ואום רש-רש(אילת).
זכות השיבה היא הדרישה שאחרי שתהיה להם (חס וחלילה) מדינה, הם יוכלו להכניס לנו גיס חמישי שיחסל אותנו דרך פיצוץ אוכלוסין משולב בתמיכה באויב בצורה יותר חמורה מהשמאל של היום בהרבה.
זההאיום האמיתי.
ובלי זה, הם לא מוכנים לחתום על שום הסכם…
דבריך הם הוכחה נוספת לטענת אלעד נחשון על עיוורונו המוחלט של השמאל מול המציאות. הנה סיכום חלקי מהניתוח שנכתב ב-2016 מאת פרופ' אפרים קארש ל"תרומתו" של הסכם אוסלו לישראלים ולפלסטינים:
המקור באנגלית. התרגום שלי.
"תהליך אוסלו הרע משמעותית את עמדת 2 הצדדים והרחיק את סיכויי השלום והפיוס. התהליך הביא להקמת ישות טרור שלא ניתן לעקירה על סף ביתה של ישראל. הוא העמיק את הפיצולים הפנימיים בישראל, ערער את יציבות המערכת הפוליטית שלה והחליש את מעמדה הבינלאומי של ישראל".
"הסכם אוסלו היה אסון גם לאוכלוסיות הערביות בגדה ובעזה. הוא שיעבד אותן תחת משטרי אש"ף וחמאס המושחתים והמדכאים. משטרים אלה מחקו את הופעתה המהוססת של החברה האזרחית בשטחים אלה, ניפצו את רווחתם הכלכלית-חברתית, והפכו את הסיכויים לשלום ולפיוס עם ישראל לבלתי אפשריים". "הכישלון המהדהד הזה הוא תוצאה ישירה של תפיסת ערפאת וחבורתו את הסכמי אוסלו לא כדרך לפתרון 2 מדינות – ישראל לצד מדינה פלסטינית בגדה ובעזה – אלא כדרך לחתור תחת מדינת ישראל. הם ראו באוסלו לא נתיב ליצירת מדינה, אלא מכשיר לבניית ישות טרור מדכאת המנציחה את הסכסוך עם ישראל, תוך שימור הבוחרים האומללים במצב מתמיד של אימה ובלבול בשעה שהמנהיגים הפלסטינים מרפדים את כיסיהם מהכנסות והרווחים הנובעים מסבלם". קארש מפרט בהרחבה כיצד תהליך אוסלו החליש את הביטחון הלאומי של מדינת ישראל בכמה מובנים מרכזיים.
במישור האסטרטגי והצבאי הסכם אוסלו איפשר לאש"ף לממש במכה אחת את חזונו האסטרטגי והוא הפיכת גדה ועזה לחממות טרור שתפקידם לשבש ולהרוס את החיים בישראל (ציטוט דברי ערפאת). מבחינה פוליטית ודיפלומטית, הפך אוסלו בבת אחת את אש"ף (ובמידה פחותה גם את החמאס) לשחקן פוליטי מכובד בעולם, תוך שמירה על מחויבותו להריסת ישראל, חתירה אל עבר ההכרה במדינה פלסטינית תוך עקיפת הסכמי אוסלו, וחתירה מתמדת תחת מעמדה הבינלאומי של ישראל. סיום הכיבוש הישראלי של האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים בתוך 3.5 ש' מתחילת התהליך נעלם מעיני העולם לחלוטין. חלקית בגלל התעמולה הפלסטינית, חלקית בשל כישלון ישראל להפיץ בעולם נקודה קריטית זו. מנגד, המדינה היהודית עדיין נתונה למתקפה הבינלאומית בשל
"הכיבוש" שלא קיים. בזירת הפנים ישראלית, אוסלו הביא להקצנת המיעוט הערבי בישראל, הוא פגע בתהליך של עשרות שנות ה"ישראליזציה" שלו והעלה אותו על מסלול ההתנגשות עם הקהילה היהודית בישראל. לא פחות מכך, אוסלו הפך את הפוליטיקה הישראלית לשבויה בידי תהפוכות היחסים בין ישראל לפלסטינים, כאשר אש"ף והחמאס הופכים לגורמים בעלי השפעה על השיח הפוליטי בבחירות בישראל".
את ההמשך ניתן לקרוא במקור כאן:
https://besacenter.org/mideast-security-and-policy-studies/msps123-karsh-the-oslo-disaster/
למה להתאמץ, יש לך את כל המאמר של קארש כאן בעברית באתר מידה
https://mida.org.il/2018/09/23/%D7%90%D7%A1%D7%95%D7%9F-%D7%90%D7%95%D7%A1%D7%9C%D7%95-%D7%94%D7%AA%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%9A-%D7%A9%D7%97%D7%99%D7%A1%D7%9C-%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%99-%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%99-%D7%9C%D7%A9/
למגיב מס' 3
פספוס שלי.
תודה על ההפניה!
כעגחח
החרדים בעניין הזה מצליחים לא רע. אני מופתע לגמרי מזה שהם הצליחו לקבל מנדט שמיני. עלתה טענה אצל החרדים שעל אף שהאוכלוסיה החרדית גדלה, מספר המנדטים לא עולה. ההסבר לכך היה נטען היה בגלל שהמפלגות החרדיות לא דואגות לאנשים ה"עובדים" ושאר אוכלוסיות אחרות שהם לא ממש מה"תלם". נראה שהציבור השתכנע שהמפלגות החרדיות השתנו בעניין הזה, ומיצגים את שלל הסוגים באוכלוסיה החרדית.
למען הדיוק העליה הדרמטית בכח השמאל בזמן ממשלת רבין נבע מהעליה הרוסית שארעה שנה קודם . רבין במהלך מבריק תרגם את שם המפלגה ל ראבוטא שברוסית זו עבודה . הרוסים שהיו באבטלה גדולה עקב העליה הגדולה הבינו שזו המפלגה שנותנת עבודה… בעצם נתנו להם עבודה בעיניים.
גם אם במדינת העומק שולט השמאל לפחות באקדמיה רצוי לשנות ולו במעט את היחסים בין הכוחות. רצוי להקים מוסד להשכלה גבוהה במעלה אדומים. תחילה בתחומים החיוניים שיש בהם מחסור, למשל במקצועות הבריאות. להקים שם בית ספר לסיעוד, לפראמדיקים, מדעי הטבע כתמיכה בבית ספר עתידי לרפואה ובמיוחד ואולי קודם לרפואת שיניים בה המחסור חמור אף יותר.
השמאל הפך לתנועת שוליים מבחינה אלקטורלית לא רק בגלל עמדות מדיניות-בטחוניות, אלא גם בכלל בעוד נושאים שבהם הלך ואימץ עמדות הנוגדות יותר ויותר את מה שנתפס בעיני הציבור כמתישב עם המוסר, הצדק וההגיון הבריא והטיעונים שלו מקבלים יותר ויותר אופי בלתי רציונלי בעליל כמו גם רצון לבסס את החקיקה ומערכת המשפט על טיעונים סוביקטיביים (עיינו ערך "מיקרו אגרסיה"). זאת בנוסף ליותר ויותר אימוץ של אלימות לסוגיה (לא שלא היו בעבר "פלוגות הפועל", אבל ניחא כרגע), כמו גם אמות מוסר כפולות ונכונות להשתמש באמצעים בזויים להשגת מטרותיו.
ואם השמאל חשב פעם שמהפכת האינטרנט תפעל לטובתו (שזה לא קרה) אז אולי זה מראה "שאינו כזה גאון" 🙂 ובעיקר מראה שיש גם גבול ליכולתו ליזום כל הזמן פעולות לביסוס ושמירת מוקדי כח 🙂 כל נסיון שלו לכפות את דעותיו באמצעים פסולים כמו קריאה לסגירת רשתות חברתיות בזמן בחירות רק מרחיק ממנו עוד ועוד אנשים שאולי עוד תומכים בו. אגב, הדוגמא האחרונה מראה שדווקא השמאל הוא שמרן ומתנגד לקידמה כשנוח לו. שום טריק מלוכלך שהשמאל ינסה לנקוט בו לא ישפר את מצבו. ובקרוב גם במשטרה, צה"ל ומערכת המשפט לא יוכל להחזיק לעד בכוחו.
אין לצפות מהשמאל לשום חשבון נפש ואין לגלות כלפיו שום אצילות נפש של מנצחים כלפי מפסידים, אשר לא היה מגלה כלפי הימין במצב הפוך. חשבון הנפש היחיד שלו הוא מדוע לא הביא לפסילת עוד מועמדים ומפלגות מהימין ומדוע לא הצליח להתאחד עם המפלגות הערביות. בקיצור, חשבון נפש במישור הטכני-מעשי בלבד ותוך הטלת כל האשמה המוסרית על אחרים כדרכם של בולשביקים מאז ומתמיד.
מדובר גם על "נרקומן של שינויים" החש צורך ב"מנת שינויים תקופתית" תוך צורך ללכת ולהביא את עמדותיו להיות יותר ויותר רדיקליות עם הזמן. ואם מדובר על מחנה כזה שנון ובעל שיעור קומה מוסרי, איך זה שבחרו ב"מנהיגים" כדוגמת אבי גבאי או כדוגמת תמר זנדברג שלא עשתה דבר בעת שבכינוס של מרצ בתקופת הבחירות אחד מפעליה התחיל להשתמש באלימות פיזית כלפי פעיל אחר. https://www.inn.co.il/News/News.aspx/398784
אני איש שמאל ומסכים עם רוב הניתוח.
התגובות כאן מלאות פראנויה כאילו "השמאל ממלא את השורות באנשים שלו". זה ממש מגוחך. אותו ציבור שאומרים שהוא מדלדל מתואר כמו איזה תמנון מהפרוטוקולים של זקני ציון.
משפט כמו "להרחיק מעמדות את אנשי השמאל" הוא בולשיביקי ממש. מוזר לומר את זה על כותב מימין אבל יש משהו בראש הטוטאליטרי שדומה משני הצדדים.
מי שמכנה את כל אנשי העבודה "אנשים שחותרים להשמדת מדינת ישראל" הוא אדם לא מאוזן ושום טובה לא תצמח למדינת ישראל ולעם היהודי מסוג כזה של שנאה ועיוורון.
אם אכן הם לא "חותרים להשמדת מדינת ישראל", אז למה כל הבעת דעה, תמיכה, עמדה זהה לחלוטין עם אלה שללא ספק רוצים כן? למה מפלגת העבודה מתנגדל להימנון לאומי, לדגל מגן דויד וכו' – בדיוק של תאום זהה לבל"ד?
מרצ שולטת במדינה באמצעות הקרן החדשה ובג"ץ
יש נחש ארסי ומסוכן יותר אפילו מהקרן לישראל חדשה: קרן וקסנר. לפחות הנחשים האחרים גלויים לעין, במיקרה של וקסנר, הבוג(ד)רים נימנים על רשת בלתי נראית, כמו כורי עכביש המנווטת את המדינה לעבר אבדון. הבוגדים יש להם אפילו רשת תקשורת פרטית, מפגשים סגורים – הם יודעים זה על זה אבל אנחנו לא. ובישביל להקפיא את הדם – הרמטכ"ל שלכם – בוגר הקרן הזו. סג רמטכ"ל אחד, לפחות 3 שופטי בג(ד)"ץ.
למה אתה נותן להם עצות -?
שילכו לעזאזל גרמו נזקים אדירים לעם ישראל.
מלפני תקופת השואה… במהלך השואה…. ובמהלך שבעים השנים האחרונות.
להביא ללב ליבה של ישראל עשרות אלפי מחבלים רוצחים ולחלק להם נשק שיצחו אותנו….
אם זה לא טירוף … מהו טירוף-?
אם זו לא בגידה … מהי בגידה-?
להערכתי הנושא המדיני הוא לא המכריע וגרם והתמוססות השמאל אלה הנושא החברתי.
1. דור ה 50-60 עדיין פגוע מאוד מהגיזענות של מפאי וממשיכה מפלגת העבודה. הם בחיים לא יצביעו לה וגם רבים מילדיהם.
2. השמאל נתפס לא פטריוטי לא נאמן לעם ולארץ ומעורר סלידה אצל רבים מהעם
3. נשים וגברים מאסו מטרור הפמיניזם אשר פועל בשיטיות לפגוע בזכויות הפרט של גברים באשר הם. חלקו גם פוגע ומעליב רבות מהנשים
יש עוד אבל לדעתי זה העיקר. להערכתי אם הליכוד לא יפנים זאת גם דינו להיכחד
לקרוא את התגובות ההיסטריות של טוקביסטי הימין פה ולבכות… השמאל שולט בצבא, במשטרה, במע' המשפט ובתקשורת?? ממש "הפרוטוקולים זקני השמאל". אתם לחלוטין, אבל לחלוטין יצאתם מדעתכם. כולכם כאחד. אינני יודע מאין יצא השקר הזה (+קונספירציית הדיפ-סטייט המגוחכת), אבל אולי עוד יצוץ פיליפ גרייבס חדש שיראה לנו את האמת…
אני לא מסכים עם הניתוח שלמעלה. כיום ישראלים ואנשים באופן כללי מודעים יותר ויותר לכך שהשמאל אינו מייצג אינטרסים לאומיים וכי השמאל מורכב מסוכנים זרים עוינים מושחתים עם אג'נדה גלובליסטית שמטרתה למחוק מדינות ואומות.
הוותיקן הוליד ונתן חסות לשמאלנים קומוניסטים / סוציאליסטים / פשיסטים שמטרתם לשבש את ההארה וחופש הפרט, תוך הפעלת שליטה ריכוזית ודיקטטורה — כך שלתת לידה מחדש לחלום הוותיקן לאימפריה רומית חדשה ("הסדר העולמי החדש"). מעט מאוד אנשים (מלבד הצעירים מאוד, התמימים מאוד, והטיפשים מאוד) מאמינים לכלי התקשורת התעמולתיים של השמאל, ורבים פשוט מתעלמים מהם, לתת להם למות בפשיטת רגל מוסרי וכלכלי.