תסבוכת הברקזיט היא מלחמה מכרעת על הריבונות והדמוקרטיה

בטורו השבועי בעיתון ה'טלגרף', שהפך לקריאת חובה עבור תומכי ומתנגדי הברקזיט כאחד, פרס צ'רלס מור תחזית עגומה לפיה הדרך היחידה להציל את הברקזיט מהבגידה של ממשלת השמרנים היא החלפתה בהנהגה חדשה שתערוך רפורמת עומק במפלגה ותאפשר לבוחרים להחליף את נציגיה בכאלה התומכים בעזיבת האיחוד האירופי. בפסקת הסיום שלו הוא כתב כך:

זה לא נשמע כמו תרחיש סביר במיוחד, נכון? הסיבה היחידה לחשוב שהוא יקרה היא המחשבה על האפשרות החלופית, שהיא השמדה"

האם "השמדה" נשמעת כמו מילה דרמטית מדי? אני מעריך שמור רצה להשתמש במטאפורה שתזעזע את הקוראים שלו ותגרום להם להבין מה עומד על הכף. מה שנמצא בסכנה אינו קיומם הפיזי של הבריטים, אלא בליעת הדמוקרטיה הריבונית שלהם אל תוך האימפריה הטוטליטרית שנקראת האיחוד האירופי. המחשבה הזו בהחלט מצדיקה את העגומה שבתחזיות.

תהליך הברקזיט (ובמיוחד הבגידה בו על ידי הממשלה) הוא קטסטרופה רבת פנים, אך אנסה להתמקד בשני היבטים חשובים של הסיפור המדגימים אבולוציה פוליטית רחבה יותר באירופה ומעבר לה.

ההיבט הראשון הוא ההתנגדות העקבית של מיעוט גדול מחברי הפרלמנט השמרניים להצעת ה'אין עסקה' של ראש הממשלה מיי, שהובילה לפנייתה למנהיג האופוזיציה ג'רמי קורבין בתקווה לזכות בתמיכה שתאפשר להעביר את ההצעה בניסיון הרביעי. ההדלפות הרגילות מרמזות על כך שגם שיחות אלה לא צלחו, אך זה עדיין לא ודאי. זה נראה כמו פעולת הסחה כדי להרגיע את פעילי השמרנים על מנת שלא יזעמו יותר מדי על נציגיהם בפרלמנט, ויתכן שהשיחות יחודשו בקרוב.

רוב הפרשנים הגדירו את היוזמה הזו כעוד כישלון פוליטי של מיי, שלמעשה מעניקה לקורבין מעמד מכובד יותר ומקשה על השמרנים להוקיע אותו כמרקסיסט הקיצוני ותומך הטרור שהוא. זהו מקרה משמעותי של הפסקת נשק רטורית מצד הנהגת השמרנים, והוא חשוב מכיוון שבניגוד להאשמות פוליטיות אחרות, הטענות הקשות נגד קורבין מוצדקות לחלוטין. ההתקרבות הזו לשמאל תוך התרחקות מהברקזיט מראה עד כמה רחוק מוכנים תומכי ההישארות במפלגה השמרנית ללכת כדי להשאיר את בריטניה תחת שליטת האיחוד האירופי.

קואליציה תמידית

אך יתכן שיש ליוזמה הזו משמעות רבה עוד יותר. אם נסתכל על מה שקורה ברחבי היבשת, נראה שהדומיננטיות של מפלגות שלטון (משמאל ומימין) שהיו מחויבות להמשך האינטגרציה האירופית מאוימת על ידי עליית מפלגות פופוליסטיות ולאומניות. דוגמה מובהקת לכך היא הפרלמנט האירופי עצמו, בו אנשי שמאל סוציאליסטים ונוצרים ימניים חברו יחדיו לקואליציה כדי להבטיח שהכוח יישאר בידם. אם הבחירות האירופיות בחודש מאי ילכו לטובת ה"קיצוניים" (כלומר, המפלגות האחרות), צפו להתחפרות רבה יותר מצד הממסד הוותיק.

הסוג החדש הזה של פוליטיקה מונופוליסטית אינו מוגבל רק למוסדות האיחוד. מספר בתי נבחרים באירופה נשלטים כיום על ידי קואליציות רחבות שנוצרו לא על מנת להתמודד עם משבר לאומי, אלא כטקטיקה להתנגדות לתוצאות הבחירות שחיזקו את המפלגות היורו-סקפטיות. המקרה הקיצוני ביותר הוא בשבדיה, שם מפלגות הזרם המרכזי יצרו הסכם ששמר את הסוציאל-דמוקרטים הכושלים בשלטון, רק כדי לדחוק את מפלגת השבדים הדמוקרטים שזכו ברבע מהקולות. תהליך דומה מתרחש גם בגרמניה, הולנד, צרפת וספרד.

ההתפתחות הזו יוצרת מעין מפלגת מרכז דה-פקטו, המורכבת ממפלגות מימין ומשמאל. אלה ממשיכות לרוץ בבחירות תחת שמן המקורי, אבל משתפות פעולה ביניהן בכל הנושאים החשובים לאחר הבחירות. הקואליציה התמידית הזו נהנית גם מתמיכת האליטות בתרבות, בכלכלה ובתקשורת. היא מצפה לשלוט לנצח, למרות שלאחרונה מתחיל לכרסם הספק.

במאמר אחר הגדרתי את ההשלכות לכך כ"פוליטיקה של הבלתי נמנע". אותן מפלגות אשר נוסדו על בסיס איחוד אירופי חזק יותר מתייחסות בביטול לכל מדיניות המתנגשת עם המטרה האסטרטגית הזו. אבל התפיסה של האיחוד כבלתי נמנע משפיעה על יכולתן להבין נושאים חשובים אחרים, החל מהגירה המונית ועד למצבה של כלכלת האירו.

כתוצאה מכך הן נוקטות באסטרטגיה אלקטורלית של הדרה, ומדוע לא? אם כל האנשים החכמים והאחראים תומכים בקואליציה, הרי זה בלתי נתפס שפופוליסטים לאומניים וקיצוניים מהצד השני יצליחו אי פעם להגיע לשלטון. גם אם זה יקרה בטעות מתישהו, חייבים לרסן אותם על ידי חוקים ומוסדות המופעלים בידי טכנוקרטים ליברלים. הבעיה היא ששיטה כזו לא רק מדירה מפלגות, אלא גם את מיליוני האנשים שתומכים בהן. היא פוגעת בערך הדמוקרטיה ומגנה על המדיניות הכושלת של גוש המרכז.

החלפת נאמנות

על רקע העיקור המוחלט שערכה תרזה מיי לברקזיט, קל לראות את התהליכים אלה עולים גם בבריטניה, אך השאלה היא מדוע. הרי ברור שהמבנה הפוליטי של האיחוד לא חולל הצלחה כלכלית גדולה. שיעורי הצמיחה באיחוד בשלושת העשורים האחרונים נמוכים יחסית לארה"ב, אסיה, ומדינות אירופיות שאינן חברות באיחוד.

שלום ויציבות באירופה הושגו כבר קודם לכן עם הקמת נאט"ו, מה שמשאיר את הישגיו הגדולים של האיחוד בייסוד גוש האירו ללא המוסדות הפיסקליים המתאימים שיאפשרו את עבודתו התקינה, וחיסול הגבולות הפנימיים ביבשת מבלי לחזק את גבולותיה החיצוניים. כל האסונות האלה התרחשו כתוצאה ממדיניות שיצאה לפועל תחת מפלגות המרכז הטכנוקרטי. אף אחד מהם לא נוצר בגלל פופוליסטים מסוכנים.

אם כן מה יכול להסביר את הנחישות של מיי, השמרנים שתומכים בהישארות באיחוד, התקשורת ומרבית מוסדות התרבות הבריטיים לעצור ולהפוך את הברקזיט בכל מחיר ובכל האמצעים הפוליטיים, חלקם ספק חוקיים?

התשובה היא שאותם תומכי הישארות מובהקים אימצו באופן מודע את הזהות הפוליטית האירופית והלבישו אותה על הזהות הבריטית. הם רואים בעצמם את כוח החלוץ של הפטריוטיות האירופית החדשה, שאמנם לא הכתה שורשים עמוקים בשום מדינה עדיין (ודאי שלא בבריטניה), אך בהחלט השתרשה במעמדות הפוליטיים והבירוקרטיים.

ישנן סיבות רבות להחלפת הנאמנות הזו אך התוצאה הסופית היא שרבים מתומכי ההישארות, במיוחד אלה בדרגים הפוליטיים הגבוהים, מרגישים כלפי אירופה את אותם רגשות שרוב האנשים חשים כלפי מולדתם. ג'ורג' אורוול הגדיר את התחושה הפוליטית הזו כ"העברת לאומיות". הוא טען כי אינטלקטואלים פגיעים אליה במיוחד, במאמרו "הערות על לאומיות" סיפק תמרור אזהרה ענק נגדה:

עבור אינטלקטואל, העברת הלאומיות היא משמעותית במיוחד. היא מאפשרת לו להיות יותר לאומני, יותר וולגארי, יותר מטופש, יותר זדוני ופחות אומר אמת מאשר הוא יכול להיות בשם מולדתו, או כל מסגרת אחרת שהוא מכיר"

הבוז והלעג

אבל לתומכי ההישארות ישנה בכל זאת מגבלה מתסכלת מאוד בשיח הבריטי. הם לא יכולים לומר בגלוי מה הם חושבים ומרגישים. נכון שגם תומכי ההישארות וגם תומכי ההפרדות מונעים על ידי מסירות לשימור הריבונות (האירופית או הבריטית), אך רק אלה הרוצים לעזוב את האיחוד יכולים להפגין את נאמנותם בפומבי.

בתמיכתך בהישארות באיחוד אתה למעשה מכריז על עצמך כעוין לעצמאות בריטניה. אותם תומכי הישארות כבר ויתרו על הצגת הערך החיובי בחברות באיחוד מכיוון שמצבו הנוכחי של האיחוד הפך זאת לבדיחה, וגם הבוז שהפגינו מנהיגים אירופים כלפי בריטניה לא עזר למטרתם.

במקום זאת הם פנו לדרך השנייה ומנסים להציג את בריטניה כמדינה חלשה ונחשלת. הם לועגים לאלה התומכים בעזיבה ומציגים אותם כבורים וגזענים, ומגדירים את העסקה שהציעה מיי כ"ברקזיט שהצבעתם עבורו". גם הניסיון הנואש לכופף את החוק כדי לכפות עסקה כושלת לא הצליח לשטות באף אחד ורק הגביר את הזעם הכללי.

זה המצב בו אנו עומדים לאחר עוד שבוע "היסטורי" בפוליטיקה הבריטית. אם תחזיתו העגמומית של צ'רלס מור תתברר כנכונה, נהיה עדים בקרוב לניצחון השיטה הפוליטית שדוגלת בהונאה כדי לדחוק את ההמלכה הבריטית תחת הריבונות של כוח אימפריאלי. הלוואי ויכולתי לחשוב על שם מתאים לזה.

המאמר פורסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: אמיר לוי.