רק הכרה ערבית בישראל כמדינה יהודית תוכל לסיים את הסכסוך

הכרה פלסטינית בזכות ההיסטורית להגדרה עצמית של העם היהודי בארץ ישראל אינה רק צעד סמלי, אלא הכרחית מבחינה מעשית לכל תכנית שלום עתידית

דרושה נוסחה חדשה. רה"מ נתניהו ויו"ר הרש"פ עבאס | פלאש90

פקידי הממשל האמריקני עמלים בימים אלה על גיבוש 'עסקת המאה' למזרח התיכון, שתשיג, כך הם מקווים, שלום בין ישראל לפלסטינים. דרישתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו על כך שהפלסטינים יכירו במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי נתפסת בארה"ב במקרה הטוב כסוג של מטרד ובמקרה הגרוע יותר כמניפולציה. השמאל הישראלי מבקר את  נתניהו בחריפות על דרישה זו, וכמה מדובריו תוהים לא אחת: מה ההצדקה לדרוש הכרה בישראל כמדינה כזו או אחרת? די לפלסטינים שיכירו בזכות קיומה, ואילו את קביעת טיבה המדויק של זהותה ישאירו לנו, אזרחיה.

מבקריו של נתניהו בתוך ישראל ומחוצה לה משוכנעים שדרישה זו עולה כדי לחמוק ממשא ומתן. כשלעצמי, אינני יודע מה מניע את נתניהו ואינני מתיימר לדעת זאת, אך ברצוני לטעון כאן כי דרישה זו נהנית מהצדקה מוסרית מוצקה ביותר. מעבר לכך, דרישה זו גם מהווה, ברמת העומק, מפתח להבנת שורש הסכסוך הישראלי-פלסטיני – וממילא גם לפתרונו.

הפלסטינים נוהגים לתאר את המפעל הציוני, שממנו צמחה מדינת ישראל, כפרוייקט קולוניאלי. הנרטיב הפלסטיני מספר כי עד להופעת הציונים הייתה ארץ ישראל מיושבת בערבים בלבד, בעלי תודעה לאומית ברורה. והנה, הם ממשיכים וטוענים, באה לה קבוצת זרים מאירופה, מולדת הקולוניאליזם, ובמסע מאורגן היטב ביקשה לנשל את יושבי הארץ הילידים מאדמתם וליישב במקומם מהגרים אירופים זרים.

מפעל זה, הם קובעים, זכה לתמיכתה של המעצמה הקולוניאלית הגדולה ביותר בעולם של אז, בריטניה, ובחסותה יצאה המזימה הציונית אל הפועל. לטענת הפלסטינים, היהודים מעולם לא היו עם אלא דת, ופיתחו תודעה לאומית כוזבת רק כדי לכבוש את הארץ מידיהם. לפיכך סבורים הפלסטינים זה למעלה ממאה שנה כי ליהודים אין זכות להגדרה עצמית.

זהו סיפור חסר כל יסוד. היהודים לא הגיעו לארץ ישראל כמתיישבים קולוניאליים. מעולם לא מצאנו שקבוצת בני אדם שאיננה מדינה, שאין לה מדינה ואין לה צבא הופכת למעצמה קולוניאלית; מעולם לא מצאנו מתיישבים קולוניאליים שטענו – ולו רק ברמה הרטורית – כי הם שבים אל ארץ אבותיהם, מושא תפילותיהם מדורי דורות; ובעיקר מעולם לא מצאנו מתיישבים קולוניאליים שבעצם הצטרפו אל גרעין קשה של אחיהם, שכבר ישבו בארץ ה'נכבשת' זה אלפי שנים.

רצף בלתי פוסק

יהודים ישבו בארץ ישראל במשך אלפי שנים ורצף הקיום היהודי לא פסק מאז תקופת המקרא, למעט אולי כמה תקופות קצרות ביותר. לפני בואם של הציונים לארץ כבר ישבו בה יהודים כמעט ללא הפרעה וללא ערעור זה כמה מאות שנים.

ב-1880, כ-17 שנה לפני שהחליט הקונגרס הציוני הראשון על שאיפתו לבנות בית לאומי לעם היהודי, מנו כל יושבי הארץ כ-357,000 נפש. היהודים היוו כ-8% מכלל התושבים, ומנו 25,000 נפש. אכן, מספר קטן, אבל גדול פי כמה ממספר התושבים המשוער שהיו באותה העת במדינות כגון אנדורה, ליכטנשטיין, מונקו או סן מרינו, שעל זכותן לעצמאות מדינית איש אינו מערער.

יהודים בירושלים, 1890 | Detroit Photographic Company

הם היו מיעוט מובחן, לצד קבוצות אחרות, שרובן זוהו באותם הימים כקבוצות דתיות ולא לאומיות. איש לא דיבר באותם הימים על 'פלסטינים' כעל זהות לאומית משותפת, ובדרך כל הייתה הבחנה ברורה בין מוסלמים, נוצרים ועדות דתיות אחרות. על היהודים דווקא דיברו כעל קבוצה כזו אולם ככלל, באותם הימים התודעה הלאומית של שתי הקבוצות הייתה רדומה למדי. אף אחת מהן לא תבעה את זכותה להגדרה עצמית. התנועה הציונית אכן העלתה תביעה כזו ב-1897, בקונגרס הציוני הראשון, ופיתחו תודעה לאומית ערה. הערבים העלו אותה מאוחר יותר ופיתחו את התודעה הלאומית שלהם, ומכאן החל סכסוך הדמים.

המפעל הציוני אכן הביא לארץ ישראל מהגרים יהודים רבים מארצות העולם, אך גם מהגרים ערבים רבים הגיעו אליה, במיוחד במהלך המאה ה-19. לאור העובדה ששתי האוכלוסיות ראויות להיחשב אוטוכתוניות, קשה לכפור בלגיטימיות של הגירות אלה: זכותה של כל אוכלוסיה מקומית לקבל אליה את גלי המהגרים שהצטרפו אליה מקרב אחיה איננה צריכה להיות מוטלת בספק. העובדה שההגירה היהודית הייתה גדולה יותר ואולי מעט מאורגנת יותר אינה צריכה לגרוע מזכות זו, אך בעיני הפלסטינים ההגירה הערבית הייתה לגיטימית ואילו ההגירה היהודית הייתה 'פלישה'.

בעיה מוסרית

במארס 1916, במסגרת הסכם סייקס-פיקו, חילקו הבריטים והצרפתים את איזורי ההשפעה באימפריה העותומנית שאותה תכננו לפרק. כשנה וחצי לאחר מכן, כבשו הבריטים את הארץ וכמה שבועות לפני שנכנס הגנרל אלנבי לירושלים פרסם שר החוץ הבריטי הלורד בלפור את ההצהרה המפורסמת לפיה "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל". גבולות הארץ כללו, על פי הבטחת הבריטים, גם את עבר הירדן המזרחי. הערבים מחו וטענו כי הארץ הובטחה להם וכי זכותם הוכרה על ידי הצרפתים. חבר הלאומים הכריע לטובת היהודים, וההמשך ידוע.

ואולם, כאן מגיעה הבעיה המוסרית: שני העמים מסכימים כי זכותם על הארץ נובעת מזיקתם ההיסטורית אליה ואילו בריטניה וצרפת פעלו בה כמעצמות קולוניאליות זרות, אך באופן פרדוקסלי שניהם מבקשים להתבסס על הבטחותיהן של אותן מעצמות.

ננסה אפוא לראות, היפותטית, כיצד היו נראים פני הדברים מבלי להסתמך על טענות אלה. היהודים ישבו בארץ אלפי שנים ותבעו הגדרה עצמית, והיא אכן הגיעה להם; הערבים ישבו גם הם בארץ מאות שנים ותבעו לימים הגדרה עצמית, והיא הגיעה גם להם; שניהם יכלו אפוא להכיר כל אחד בזכות ההגדרה העצמית של משנהו, ולחלק ביניהם את הארץ לפי מקום מושבם. אילו היה עקרון ההגדרה העצמית ממומש בזמן מוקדם די הצורך ושני העמים היו מקבלים מדינות עצמאיות, איש לא היה חולק על כך שהם היו זכאים לקלוט אליהן את המהגרים החדשים, כל אחת לפי רצונה ויכולתה. אך הארץ לא חולקה בין שני העמים והסכסוך רק הלך והסלים.

מיהו הצד האחראי לכך שתרחיש זה לא התקיים? תמיד נוח וקל להאשים את הבריטים, ששלטו בה מכוח המנדט שקיבלו מחבר הלאומים, ואולם הבריטים ושאר אומות העולם הבינו עם השנים שיהיה צורך בחלוקת הארץ. שורה של הצעות הועלו, היהודים הסכימו והערבים סירבו. יש להדגיש: הם לא סירבו רק לחלוקה זו או לחלוקה אחרת, אלא סירבו לכל חלוקה שהיא, משום שלא הכירו בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי.

בריה משונה

השיא היה ב-1947, אז קיבל האו"ם את החלטה מספר 181 הקובעת כי בארץ ישראל יוקמו שתי מדינות, יהודית וערבית. היהודים קיבלו את החלטה זו, ואילו הערבים דחו אותה. מהלך זה נחשב לטעותם הגדולה, אך לאמיתו של דבר הוא נעשה כבר קודם לכן.

הלורד פיל, 1937 | American Colony

כבר ב-1937 הגיעה לארץ ועדת פיל וניסחה הצעה לחלוקתה. כבר אז היהודים קיבלו אותה עקרונית, אם כי הסתייגו מן הגבולות הצרים שהוצעו להם, והערבים דחו אותה. כלומר, כבר ב-1937 הכירו היהודים בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים, ואילו הפלסטינים לא הכירו בזכות ההגדרה העצמית של היהודים.

במאמר מוסגר אציין כי בין 1937 ל-1947 מפרידות לא רק עשר שנים אלא גם ששה מיליון יהודים שיכלו להימלט אל המדינה היהודית שלא הוקמה. אכן, רבים מאשימים את מדינות העולם שסירבו לקלוט את היהודים, ואפילו את היהודים עצמם (או את מנהיגיהם) שלא עודדו אותם לעזוב את אירופה בעוד מועד, אך לא זכור לי ששמעתי טענות על אשמתם של הפלסטינים, שסירובם האריך את המנדט הבריטי בעוד 11 שנים מיותרות, בהן נעשו מאמצים בלתי פוסקים לעצור את העלייה היהודית.

אכן, לאחר שהוקמה מדינת ישראל התבטאו רבים ממנהיגיה בלשון המבטאת נסיגה מן ההכרה בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים, אך לימים חזרה והכירה בה – בהסכמי אוסלו (1993, 1995) ואף ב'נאום בר אילן' של נתניהו ב-2009.

הפלסטינים, לעומת זאת, מעולם לא הכירו בזכות ההגדרה העצמית של היהודים עד עצם היום הזה. הם הכירו אמנם בזכות קיומה של ישראל, במסגרת הסכמי אוסלו ובהצהרות נוספות, אך הם עדיין טוענים כי על ישראל להיות מדינה פלסטינית או לכל היותר מדינה חסרת זהות לאומית ('מדינת כל אזרחיה') – בריה משונה, שלא ידוע על מקרה דוגמתה בכל תולדות הסכסוכים הלאומיים. הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי אין כאן, ואחר כל זאת מציגים הפלסטינים את עצמם כקרבנות של גזענות ושנאת זרים.

הכרה ויצירה

בשלב הנוכחי היה ראוי אפוא כי כל צד יכיר בזכותו של האחר להגדרה עצמית מכח זכותו ההיסטורית ולא מכח הסכמת המעצמות הקולוניאליות. זו האחרונה יכולה כמובן להיחשב לגורם חשוב בכל הנוגע להכרה בזכות, אך לא לגורם כלשהו ביצירת הזכות.

הזכות נוצרה מכוח ישיבתם האוטוכתונית של יהודים וערבים בארץ ישראל במשך מאות שנים, והכרת המעצמות רק נתנה לה גושפנקא חיצונית. מכיוון שישראל כבר עשתה זאת, הרי שכעת בלי ספק זהו תורם של הפלסטינים.

ישראל יכולה לוותר על דרישה זו בשל שיקולים פרגמטיים – ובמידת תבונתם של אלה אינני דן כאן – אך ויתור כזה יהיה פגום מבחינה מוסרית, וגם כאן יש חריג מעניין: בכל תולדות הסכסוכים הלאומיים בעולם לא ידוע לי על אף מקרה אחד שבו מדינה קיימת הכירה בזכות ההגדרה העצמית של קבוצה שנמצאה בשליטתה מבלי שהקבוצה האחרונה הכירה בזכות ההגדרה העצמית של המדינה הקיימת (ודוק: לא בזכותה לשלוט על כברת שטח כזו או אחרת, אלא בעצם זכותה להתקיים).

היהודים טוענים שהם יושביה המקוריים של הארץ, שהובטחה להם עוד בתנ"ך ושישבו בה לכל המאוחר מן המאה העשירית לפני הספירה ועד אחרי מרד בר כוכבא במאה השנייה, והערבים הם שפלשו אליה במאה השביעית. הערבים טוענים כי התנ"ך הוא מסמך דתי ואיננו מקנה זכויות משפטיות, ומצביעים על כך שהם ואבותיהם נאחזו באדמת הארץ וישבו בה מאות בשנים עד 'הפלישה הציונית'.

פועלים יהודים בשכונת כרם אברהם בירושלים, 1852 | Harvard Library

למעשה, גם אם נוותר על 'הטיעון מן התנ"ך', יש להעמיד את הערבים אל מול השאלה העקרונית: האם 'חוק ההתיישנות' חל על זיקות לאומיות או לא? במילים אחרות: האם זכות הבעלות על הקרקע נקבעת מכח השאלה 'מי היה כאן קודם' או מסלקת את העבר הצידה ושואלת 'מי נאחז באדמה בפועל כאן ועכשיו?'.

הבעיה של הפלסטינים היא שכיום, למעלה מ-120 שנה לאחר תחילת הציונות, שתי התשובות מובילות למסקנה כי ליהודים יש זכות על הארץ. הפתרון הלוגי-מוסרי שלהם הוא לקבוע כי 'חוק ההתיישנות' חל לחצאין: עד לפני 120 שנה – הוא חל; מכאן ואילך – איננו חל. זוהי קביעה שרירותית, שאין דרך מוסרית או משפטית להצדיקה.

אלא שלאמיתו של דבר, היהודים אינם זקוקים אפילו לטענה של 'אנחנו היינו כאן קודם'. כפי שצינתי לעיל, הם המשיכו לחיות בארץ ישראל כאוכלוסיה אוטוכתונית גם במאות השנים שלפני המפעל הציוני – אף אם חיו כמיעוט קטן. 'הגודל אינו קובע', וככלות הכל, גם היהודים וגם ערביי ארץ ישראל היו מיעוטים באימפריה העותומנית רחבת הידיים.

נוסחה חדשה

אם וכאשר יכירו הצדדים בזכותם ההדדית מכוח זכויות היסטוריות ולא מכוח הסכמים קולוניאליים, אפשר יהיה לדון באופן החלוקה. משעה שיוסכם כי כל יושבי הארץ – הן היהודים הן הערבים – הם תושביה החוקיים והלגיטימיים, תוכר ממילא גם זכותם של היהודים לשבת בכל חלקי הארץ. איש מהם אינו פולש ואיש מהם אינו קולוניאליסט, כפי שמצלצלת התעמולה הפלסטינית ללא הרף.

כל הגבולות שנקבעו עתה מתוך גלגולים שונים של הגבולות הקולוניאליים ומכוח המלחמות שבאו בעקבות הסכסוך שהתפתח מתוכם – כולל גבולות 1947 ו-1967 – יושמו בצד. לא אלה יקבעו את נוסחת החלוקה. במקומם תצטרך לבוא נוסחת חלוקה חדשה: כל אדם, יהודי כערבי, יישאר על אדמתו. יש לקבוע את מיקום הגבולות על פי מיקום האנשים, ולא את מיקום האנשים על פי מיקום הגבולות.

אפשר יהיה לערוך משאל בכל יישוב ויישוב, בו יישאלו התושבים תחת איזה שלטון ירצו לחיות מתוך הכרה מלאה בזכותו של שלטון זה לריבונות. הערבים אזרחי ישראל, שחלק גדול מהם צפוי לרצות להישאר תחת דגל המדינה היהודית, יצטרכו להפסיק לשחק את המשחק הפתלתל שהם משחקים זה כמה עשורים: מצד אחד ראיית הקמת המדינה כאסון, ובו בזמן התחלחלות לנוכח האפשרות כי תחול עליהם ריבונות אחרת, אף ללא הזזה של אף אדם אחד ממקומו.

תיקוני גבול כאלה ואחרים יוכלו להיעשות בהסכמה לשם השגת רצף טריטוריאלי מירבי, אך אלה יבואו כחריגים לנוסחה הבסיסית ולא כתחליף לה. הפלסטינים והיהודים יוכלו להמשיך ולשמור ברמה הרעיונית והדתית על טענותיהם לזכות מלאה על כל הארץ, ואף להמשיך ולהתווכח מי שכן בה קודם, אך ברמה המשפטית והמעשית הם יכירו כל אחד בזכותו של הזולת.

הכרה זו צריכה לבוא לא רק במילים, אלא גם במעשים. מנהיגי הצדדים יצטרכו לשכנע איש את רעהו כי יש בכוחם לשלוט באלה שיתמידו בסירובם וידבקו בדרך האלימות. גם כאן, יש לציין, עיקר הקושי נעוץ בצד הפלסטיני. כל עוד תנאים אלה לא ימולאו, 'עסקת המאה' לא תרד לשורש הסכסוך ולכן לא תהיה מוסרית וספק רב אם תוכל להצליח. ההכרה הפלסטינית בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בישראל היא אפוא גם תנאי מוסרי וגם תנאי מעשי לכל הצעה לחלוקת הארץ.


פרופ' בנימין בראון הוא מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

24 תגובות למאמר

  1. רק עדכון קטן ב 1880 מנתה הארץ 600 אלף נפש שיהודים מנו 60 אלף כ 10% ורוב ברור בירושלים ולא8 %

  2. הכרה בלגיטימיות הצד האחר, כשהיא מצד מנהיגים בהפוך לעמדת בני עמם, הרי היא מעשה הונאה שמסכן את קיומו של הצד האחר וקשה לקרבנותיו להתמודד אתו. האם, למשל, תועיל לנו הכרה ע"י מנהיג פלסטיני ששוחד בכסף?!

    1. הכוונה כמובן הכרה אמיתית, כלפי פנים וכלפי חוץ, כולל החלפת הספרים והפסקת מימון טרור.

  3. מסכים עם הפרופסור אבל אפשר להציג את זה בצורה פשוטה ומובנת לכל:

    1. ראשית היהודים היו בארץ ישראל הרבה לפני שהאיסלם בא לעולם
    2. היהודים הוגלו מארצם על ידי כוח קולוניאלי אם זה הרומאים או הבבלים
    3. היה רצף יהודי בארץ ישראל
    4. היהודים התחילו לחזור לארצם השוממה בעיקר והפכו אותה ממדבר לארץ פורחת
    5. הערבים מהסביבה התחילו להכנס לארץ ישראל כי היהודים בישראל הקימו כלכלה חזקה והערבים חיפשו עבודה אצל היהודים
    6. מושלי מדינות ערב השכנות לא ראו בעין יפה את כניסת היהודים למולדתם ופתחו במסע רציחות היהודים ומלחמות אחרות במטרה לגרש את היהודים מארץ ישראל
    7. הבריטים קבלו מנדט לפתח מדינה יהודית בארץ ישראל ובמקום זה מנעו או הגבילו כניסת יהודים לארץ ישראל אבל אפשרו לערבים להכנס לארץ ישראל בצורה חופשית
    8. הבריטים לקחו חלק מארץ ישראל והקימיו את מדינת ירדן אבל אף אחד לא מתנגד למדינה הזאת כי ירדן היא מוסלמית
    9. הבריטים אפילו כלאו את היהודים הנכנסים לארץ אבל לא כלאו את הערבים הנכנסים לארץ
    10. היתה הצעה חלוקת הארץ חלק ליהודים וחלק לערבים
    11. היהודים קיבלו את החלוקה והערבים לא קיבלו ופתחו במלחמה להשמדת הישוב היהודי והערבים הפסידו וחלקם הפך לפליטים.
    12. הערבים לא יישבו את הפליטים בארצם כנהוג אלא כלאו אותם במחנות במטרה ללחוץ על ישראל ולדרוש החזרת הפליטים למדינת היהודים כדי להרוס את מדינת היהודים.
    13. הערבים המשיכו במסע הרציחות והמלחמות נגד היהודים ולא הצליחו לגרש את היהודים
    14. לאחר מלחמת ששת הימים הערבים המציאו את העם הפלסטיני שמעולם לא היה קיים במטרה להפוך את דעת הקהל בעולם לטובתם. כלומר במקום שהמלחמה תוצג כ 1.5 מליארד מוסלמים על שטח אין סופי ואמצעים בלתי נדלים נגד ששה מליון יהודים על שטח מיקרוסקופי בלי אמצעים הם מציגים את הבעיה כששה מליון יהודים עם צבא חזק נגד שני מליון פלסטינאים מסכנים כשמיליון מהם כבר הצליח לברוח לאירופה אבל מי סופר.
    15. הערבים מעולם לא הכירו בזכות העם היהודי על ארץ ישראל אבל היהודים, בגלל טימטום אחד או אחר או בגלל בעיות הרכבת קואליציה, הכירו בזכות הפלסטינים להיות עם שכאמור לא קיים בכלל.
    16. הבעיה ממשיכה בחלקה בגלל פרופסורים, סופרים, ופוליטיקאים עילגים שלא מסוגלים להסביר את הבעיה בשפה פשוטה וברורה ובמקום זה מדברים בשפה גבוהה ומקבלים פרסים בכל העולם.
    17. אפשר עוד להמשיך אבל אפסיק פה ואתם לאחרים להביע דעה

    ברצוני גם להודות לפרופסור בנימין בראון שלימד אותי מילה חדשה "אוטוכתונית". אפשר היה לומר במקום זה ילידי הארץ או משהו דומה? אין מילה בעיברית?

    1. אתייחס רק להתחלה, שהיא הרלוונטית לדיון.
      הטיעון של 'אנחנו היינו כאן קודם' הוא הטיעון הרגיל שדווקא מושמע רבות על ידי הוגים ציונים, וכן 'פרופסורים, סופרים ופוליטיקאים עילגים', אלא שהיום דווקא בגללו מנגחים את זכותם של היהודים על הארץ, טוענים דברים כגון: ראשית, משום שהיסטוריוני השמאל טוענים כי לא באמת הוגלינו אלא עזבנו פחות או יותר מרצון; שנית, בגלל שישנן טענות על חוסר זהות (גנטית ואחרת) בין יהודי העולם ליהודים שחיו בארץ ישראל בשעתם; שלישית, משום שלא מצאנו שעמים חוזרים לארצם אחרי אלפי שנים ומוציאים משם את האוכלוסייה המקומית שכבר השתרשה במקום; ועוד כהנה וכהנה. חלק מהטענות הללו הן שטויות גמורות, וחלק פחות, אבל דבר ברור שהנושא איננו נפתר בטיעונים פשוטים של זבנג וגמרנו. לכן דווקא הטיעון שאני מציע כאן הוא הפשוט והפחות שנוי במחלוקת: עזוב את שאלת מ'מי היה כאן קודם' ותתמקד בשאלת 'מי היה כאן כל הזמן'! גם בה אנחנו יוצאים הצודקים.

      התרגום העברי למילה 'אוטוכתוני' הוא 'ילידי', אבל מכיוון שבעברית המדוברת יש למילה זו קונוטציה פרימיטיבית – לפעמים עדיף לפנות למילה הלועזית. שוב, לא תמיד הפשטות עושה את העבודה. ועל לא דבר, אני שמח שחידשתי לך. 🙂

    2. תגובה לבני בראון
      צריך לדבר ולהסביר בצורה הכי פשוטה והכי ברורה את הצד שלנו בלבד. במקום זה אנחנו מסבירים את בעיות האויב ומציגים אותו כמיסכן שצריך לטפל בו ובעצם מוסיפים לתעמולת האויב ופוגעים בעצמינו. על זה אני מוחה.

      אם כבר מזכירים את האויב אז זה רק כפושע. אסור לותר על דבר זה יבוא בזמן משא ומתן. אסור להתפלסף או להכליל צריך להתמקד ובמילים פשוטות ומובנות לכל וצריך להציג את העמדה שלנו וזה הכל. אפשר להסתכל על זה כעל משפט שבו הסנגור אומר רק דברים טובים על הנאשם ואילו הקטגור אומר דברים רעים על הנאשם. גם כאן תפקידינו לומר דברים טובים על עצמינו ודברים רעים על הערבים. כל מה שאפשר לומר אומרים אפילו אם זה לא נשמע אקדמי או דיפלומטי.

      יש לזכור שהאנשים בעולם אינם מתמצאים במה שקורה כאן ובאופן טבעי הם יהיו נגד מדינת ישראל כי הם שומעים שמדינת ישראל היא חזקה ומה בעצם היא רוצה מאותם פליטים מסכנים? ככה אנחנו מפסידים דעת קהל וזה פוגע בנו כי הקהל משפיע על הנבחרים.

      אז מספיק עם הבבל"ת האקדמי והדיפלומטי שאני מגדיר "הבנאליות של הטימטום" (שינוי קל של משפט ידוע). זה לא מאוחר להתחיל, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.

  4. הטעון המרכזי של הכותב נכון,אבל הוא מתעלם מהפיל שבחדר: דרישת הפלסטינים ל"זכות שיבה" של מיליוני פליטים מדומים לתוך ישראל. יתרה מכך,הוא מתעלם מהאפשרות שהפלסטינים יאפשרו למיליוני פליטים מדומים להיכנס ליהודה ושומרון,מה שיהיה אסון דמוגרפי בין ירדן לים,ללא שום אפשרות קיום כלכלי והדרך לחידוש המאבק המזוין שלהם בישראל העשירה והמצליחה תיסלל בוודאות. בנוסף לדרישה המוצדקת שהיא לב הסכסוך להכרה פלסטינית בזכותו של העם היהודי למדינת לאום בישראל וזאת איננה דרישה טקטית,חייבים הפלסטינים להסכים ליישוב מה שהם מכנים "מיליוני פליטים" במקום הימצאם הנוכחי,בהתאם לחוק הבינלאומי שחל על כל פליטי מלחמות העולם למעט הפלסטינים,זה בנפשנו.

    1. ישנם עוד הרבה פילים בחדר, אבל מדובר רק במאמר ולא באנציקלופדיה של הסכסוך, לכן הוא מתמקד רק בשאלה אחת: האם הכרה ערבית בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בארץ ישראל היא תנאי בל יעבור לכל הסדר? ועל כך היא עונה חד משמעית בחיוב. כל השאר חשוב, אבל לא זה מקומו. ובכל זאת, התשובה עולה בעקיפין מן המאמר: אם יום אחד תקום מדינה פלסטינית ריבונית, תהיה לה זכות לקלוט לשטחה את מי שהיא רוצה, כדין כל מדינה ריבונית, ואין דרך להגביל זאת. זה כולל את הפליטים המדומים (אכן, יש לנו מקרה יחיד מסוגו שבו לא רק האדם שעזב את ארצו מאונס נקרא פליט אלא גם בנו, נכדו, נינו וכו'…) וזה כולל גם 'ייבוא' מארצות מוסלמיות אחרות. להערכתי, גם הפלסטינים עצמם יראו שאינם מסוגלים לעמוד בזה, וכך יפתרו בעצמם את הבעייה שהם עצמם יצרו; אבל, כנטען במאמר, כל זה ממילא לא אמור לקרות אלא לאחר שתהיה להם מדינה ריבונית; ומאחר שעל פי המאמר אין לאפשר זאת לפני שתהיה הכרה פלסטינית בזכות ההגדרה העצמית של היהודים – נראה שזו שאלה לעתיד הרחוק. נכון להיום בעולם הערבי כל מי שמעלה בכלל את האפשרות לעשות זאת מוגדר אוטומטית כבוגד. אני מאמין ומייחל שיום אחד זה ישתנה (להערכתי לא ב-50 השנה הקרובות), אבל כל עוד זה לא קורה – אנחנו צריכים לשחק לפי הכללים המתאימים.

    2. למשתמש אנונימי: אתה תמים כשאתה מייחס ל"פלסטינים" הגיון מערבי. כאילו שהם יבינו שאינם יכולים לקלוט מיליוני פליטים מדומים. מה אכפת להם אם יקבלו מדינה בריבונות מלאה לתת להם להיכנס ולהתיישב לאורך הגבול עם ישראל ולמרר לנו את החיים בדומה לעזה ? הרי גם אם "יסכימו" להכיר בישראל כמדינת העם היהודי בניגוד לציווי דתם,הרי כל מזרחן שמכבד את עצמו ואת האמת יאמר לך כי לפי הדת המוסלמית מותר לחתום בכחש "הסכמים" עם לא מוסלמים,במטרה ברורה להפר אותם כשיהיה כדאי להם לדעתם וזה יקרה רק אחרי שמיליוני פליטים מדומים יפרסו לאורך הגבול. אני בעד התרחיש הזה,כי לדעתי זה יוביל למלחמת שחרור חדשה ולפתרון הקביל היחידי: גרוש כל ערביי יהודה ושומרון לירדן ואם תושבי ישראל המוסלמים יצטרפו לאויבנו במלחמה,גם הם ימצאו את עתידם במדינה "הפלסטינית",ירדן.

  5. השאלה אינה מי היה כאן קודם? השאלה היא מהם הזכויות המשפטיות של כל עם? לפי החלטת החלוקה של האו"ם נשללת הטענה הערבית לפיה ישראל שייכת לערבים. חד וחלק. זו הסיבה שהם סירבו לקבל את ההחלטה הזו. אבל מה לעשות, יש חוק בינלאומי והוא מחייב גם את מי שלא רוצה לקבלו. ישראל מצייתת לחוקים הבינלאומיים והגיע העת שגם הפלסטינים יצייתו לחוקים אלה, אחרת הם לא יזכו להגנה של הדין הבינלאומי. בעיית הבעיות בהקשר הפלסטיני היא הנסיון שלהם לחיות מעל לחוק ולדין הבינלאומי בין אם מדובר בטרור (שהוא מחוץ לחוק) ובין בדרישות וטענות שאין להן בסיס חוקי (כמו זכות השיבה). קיצורו של דבר, הפלסטינים צריכים לשלם לישראל פיצויים על הפרת החלטת החלוקה של האו"ם ותקיפת ישראל ב-48, 56, 67 ו-73. הם אינם זכאים לדרישות המופרכות שלהם והם מחוייבים לפצות את ישראל על כל שנות הטרור הבלתי חוקי שהם מפעילים נגדנו. בקיצור, הם צריכים לעבוד בשבילנו משהו כמו 500 שנים כעבדים רק כדי להחזיר לנו את הפיצויים שלנו.

  6. שאלה אחת
    תשובה כנה בבקשה
    האם הימין מוכן להכיר בזכות ההגדרה העצמית לפלסטינים?

    וכן אני יודע שהימין הוא לא מקשה אחת, כמו כל קבוצה אחרת.

    1. ממשלות ימין מובהקות הכירו בהסכמי אוסלו ובפתרון שתי המדינות, שכוללים הכרה בזכות ההגדרה העצמית עבור הפלסטינים, כפי שמוזכר במאמר.
      תמיד תוכל למצוא קיצוניים אבל מנהיגות הימין הכירה גם הכירה

    2. מספיק לצטט את חבר הנהגת אש"פ זוהייר מוחסין, לעיתון ההולנדי "טרוב" בשנת 1977:
      "העם הפלשתיני לא קיים. ייסודה של מדינה פלסטינית הוא מכשיר חדש במלחמה המתמשכת נגד ישראל למטרות האיחוד הערבי. באופן ריאלי אין היום שום הבדל בין הפלסטינים הסורים, לירדנים, ללבנונים. רק למטרות פוליטיות וטקטיות אנחנו מדברים היום על קיום העם הפלסטיני, כי האינטרס הלאומי של הערבים מחייב לעודד זהות פלסטינית נפרדת כדי להעמיד אותה מול הציונות. מבחינה טקטית, ירדן שהיא מדינה סוברנית בעלת גבולות מוגדרים לא יכולה להעלות טיעון ליפו וחיפה, אולם אני כפלסטיני יכול לדרוש את חיפה, יפו, באר שבע וירושלים… לאחר שנשיג את כל זכויותינו בכל פלסטין – אסור שנדחה, אף לרגע אחד, את האיחוד מחדש של ירדן ופלסטין".
      הוא כמובן אינו המנהיג הערבי היחיד שהודה בכך שהזהות הפלסטינית היא פיקציה שנוצרה רק על מנת לפגוע בישראל.
      אז לפני שאנחנו מכירים בזכותם, כדאי קודם שהפלסטינים עצמם יכירו בה.

  7. מספיק להיתבחבש עם טיעונים רציונליים. האדמה הזו היא אדמת וואקף ולכן אין למוסלמי את הרשות לותר עליה. הסכסוך הוא סכסוך תאולוגי דתי ולא מדיני.

    כאחד שאבות אבותיו נולדו כאן והיו לפני כל ההגירה הערבית/מוסלמית, יש להגיד פשוט. תהיו אזרחים ירדנים וכאן רק תושבים.
    אתם המצאה של מדינות ערביות שרוצות לתקוע עצם בגרונה של ישראל ולחסלה. היום העצם הזו היא בגרונם של מדינות ערב שנמאס להם מהפלסטינים המתבכיינים.

  8. רק הכרה בכך שהסכסוך לא יסתיים עד שאחד הצדדים ינצח תוכל להביא לסיום הסכסוך.

    1. הסיכסוך יסתיים שיקרה נכבה 2 !
      תסתכלו על ערביי ישראל שפתאום מגדרים את עצמם "פלסטינים" שהרי לפני מלחמת השיחרור לא הגדירו את עצמם כאלה..
      אני מבקש שתסתכלו על ציורי המפות שלהם – רואים את ציור של כל שטח ישראל ולא רק יהודה ושומרון שמלמד על כוונותיהם..
      ולכן אין מנוס מפתרון נכבה 2 כי לא יהיה סוף לתביעות שלהם על שטח אדמה שמעולם לא היה שלהם!!!! מלמדים אותם במערכת החינוך שלהם שנחזור ליפו לחיפה לת"א,אחרי שיש כזה שיטפת מוח כזאת – העימות הוא בלתי נמנע

  9. לא היה ועדיין לא קם המנהיג הערבי שיפנה אל אנשיו ויעז לומר להם עד כאן.אם יעז יומת. אכן חשובה הכרה בזכותנו להגדרה לאומית אבל גם אם תבוא כזו הרי שלא ניתן בשטח הקטן והמורכב הזה לאפשר מדינה ריבונית. שליטה בטחונית שלנו עד הירדן היא הכרח המציאות ומי שלא מבין את זה רצוי לו להתבונן במפה טופוגרפית של הארץ. אחרי שישתכנע שיבדוק אצל הפלסטינים אם הם יסכימו לכך. הניחוש שלי שלא תהיה הסכמה מצידם ולכן עוד צפויות שנים רבות של סכסוך וכנראה גם מלחמה אחת גדולה. את מה שלא סיימו ב48 יסיימו יש לקוות באותה מלחמה. סיכסוך דמים לא מסתיים מעצמו. הוא מסתיים בהכרעה חד משמעית .אנחנו לא שם.

    1. רק שליטה ביטחונית עד הירדן ? ומה עם ביטול "זכות השיבה" של מיליוני פליטים מדומים לתוך ישראל או לחלופין לתוך יהודה ושומרון ? מה עם שליטה שלנו על המרחב האווירי של יהודה ושומרון ? מה עם חתימה על סוף הסכסוך וסוף הדרישות ? וכל זה כאשר גם אם יחתמו על הכל,דתם מאפשר להם כאשר נוח להם להתעלם מהסכמים עם "כופרים" ? הפתרון האפשרי היחיד לטווח ארוך הוא "אנחנו פה,ממערב לירדן והם,המוסלמים שם,ממזרח לירדן".

  10. הסיכסוך יסתיים כשהערבים יחליטו לסיים אותו.
    כל השאר לא רלבנטי.

    פלסטיני שנלחם על המגרש בו היתה ממוקמת החושה של הסבתא של הסבתא שלו לפני 80 שנה – עושה זאת כי הוא אידיוט שימושי.
    אלה ששולחים אותו עושים זאת משתי סיבות:
    1. הם מלכדים את ההמון הנבער כנגד אויב חיצוני מדומיין כדי להסתיר שהמצב העגום של החברות שלהם נובע מהתנהלותם המושחתת.
    2. הם מנסים להתפרנס ע"י גביית פרוטקשן – להציק לנו עד שנקנה מהם שקט.

  11. כל זה נכון ויפה ואולם יש לשאול מדוע הרשות הפלסטינית כיום וכל הנהגה פלסטינית אחרת בעבר לא הכירה בזכות היהודים למדינה יהודית בארץ ישראל והתשובה היא שאי הכרה זו נובעת מתוך עקרונות איסלאמיסטים האוסרים על הד'ימים (בני החסות) לקבל ריבונות בדאר (=בית) אלאיסלאם (ראה באמנה של ארגון הג'יהאד האיסלאמי. ואני יודע שיש גם פירוש אסלאמי מתון, אך הוא לא מייצג כי אם מיעוט שבטל בשישים). כלומר נכון הדבר שיסוד הסכסוך הוא אי הכרה בזכות היהודים להגדרה עצמית בארץ ישראל אך ליסוד זה קדם יסוד יותר עמוק והוא היסוד הדתי וממילא יסודות הקונפליקט אינם רק עניין של הכרה כזו או אחרת אלא יסודות דתיים.
    לפיכך יש להניח שהרשות הפלסטינית לא תוכל להכיר גם בעתיד בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית ומכאן נובע שגם לא יהיה סוף לסכסוך. לצערינו. wishful thinking זה דבר יפה אך יש להכיר ביסודות האמתיים של הסכסוך – שאינו סכסוך טריטוריאלי בלבד כי אם גם סכסוך דתי (דבר שהשמאל/ימין מפספס ואינו מצליח לעמוד על יסודות הקונפליקט ולכן כל נסיונותיו לשלום [הסכמי אוסלו, נסיגה מגוש קטיף] לא צלחו)

  12. הבעיה הכי עצומה היא שהמוני ערים בקו הירוק מלאות באזרחים ערבים שגרים פה ללא חובות, וזאת לפי החוק!
    הדרך היחידה היא חילופי עמים – שבתחומי ארץ ישראל לכל עם תהיה מדינה נפרדת – אך לזה הערבים לא יסכימו. הם הרי חיים פה כמו בגן עדן.