בזכות האמונה: המשורר שניצח את פידל קסטרו

ארמנדו וייאדרס ריצה מעל לעשרים שנות מאסר משום שסירב להניח שלט תמיכה בדיקטטור הקובני על השולחן במשרדו. "אל תתנו לממשלה לומר לכם במה להאמין", הוא מזהיר

"דיקטטורים פוחדים ממשוררים". ארמנדו וייאדרס | צילום מסך

זהו חלק בסיפור של פידל קסטרו שמעריציו במערב כמו מייקל מור או שון פן לא יספרו לכם, או שאולי הם פשוט לא יודעים. זהו סיפור שבוודאי לא תשמעו מהפרשנים בתקשורת שדיברו ללא סוף על המורשת "המורכבת" של קסטרו. אך זהו סיפור שחושף הרבה יותר על דמותו של הדיקטטור ממה שפרשן או מעריץ אי פעם יוכלו.

השנה הייתה 1959. קסטרו, מהפכן צעיר, הצית את הדמיון של הקובנים עם דיבורים על דמוקרטיה ועל חזון חדש עבור העם. אך רבים מאלה שהלכו אחריו הבינו במהרה את טבעו האמיתי, וגם קסטרו עצמו למד על מגבלות הכוח.

ארמנדו ואיידרס אולי לא היה הראשון לעמוד בפני הדיקטטור הקובני, אך הוא הפך לבסוף לידוע שבהם. ואיידרס מעיד על עצמו שבצעירותו היה גם הוא תומך המהפכה של קסטרו, ואף קיבל משרה במשרד התקשורת של הממשלה המהפכנית, שם עבד בתור פקיד דואר. אבל כל זה השתנה כאשר הוא התבקש להציב סיסמה קומוניסטית על שולחנו. היא הורכבה משלוש מילים פשוטות: "אני עם פידל". ואיידרס סירב.

פידל קסטרו | Antônio Milena

כאמן ומשורר צעיר שהיה במקרה גם נוצרי מאמין, ואיידרס הבין את משמעות הבקשה. מה שהוא לא ידע, ולא יכול היה לדעת, זה עד כמה הממשלה שלו הייתה מוכנה ללכת רחוק כדי לכופף אותו לרצונה. זמן קצר לאחר סירובו לשתף פעולה, הוא נעצר על ידי המשטרה הפוליטית בבית הוריו. הוא הואשם בפעילות טרור – טקטיקה חביבה על משטר קסטרו להשתקת מתנגדים – ונידון לשלושים שנות מאסר.

במשך יותר משני העשורים הבאים, ואיידרס בילה במספר בתי כלא ומחנות מעצר. התחנה הראשונה הייתה במצודת לה קבנייה הידועה לשמצה, מקום המופיע עד היום בסיוטיו. "בכל לילה, כיתת היורים הוציאה להורג עשרות אנשים בשוחות", הוא סיפר בעת קבלת פרס קנטרברי למאבק עבור חופש הדת. "יכולנו לשמוע כל שלב בהוצאה להורג. אותם נידונים – אנשים צעירים, פטריוטים – מתו כאשר הם צועקים "יחי ישו המלך, די לקומוניזם!". ואז הגיעו היריות. בכל לילה היו יריות, בכל לילה".

מבחן האמונה

השנים חלפו, והקומוניסטים אימצו שיטה חדשה של שליחת האסירים לתוכניות חינוך מחדש. ואיידרס, עדיין בשלב מוקדם של ריצוי עונשו, קיבל הצעה ל"שיקום פוליטי", אבל סירב להשתתף. הוא נשלח לכלא אכזרי אף יותר, והממשלה הגבירה את מאמציה לשבור את רוחו.

מצודת לה קבנייה בהוואנה | Angelo Lucia

"ביליתי שמונה שנים נעול בתא חשוך לחלוטין, בלי אור שמש ובלי חשמל. מעולם לא הורשתי לצאת מהתא. הייתי תקוע בחלל של כמה מטרים ספורים, עם חור בפינה לעשיית צרכים. לא היו מים זורמים ולא היו לי בגדים", הוא נזכר. "לכל העינויים, לכל ההפרות של זכויות אדם, הייתה מטרה אחת: לשבור את ההתנגדות של האסיר ולגרום לו לקבל את "השיקום הפוליטי". זו הייתה מטרתם היחידה".

לאחר כמעט עשור, מנהלי הכלא שינו במעט את עמדתם. אם רק ארמנדו היה מסכים לחתום על מסמך המוקיע את אמונתו ומאמץ את הקומוניזם, הוא היה יכול לחזור למשפחתו. הבחירה הייתה פשוטה: חופש פיזי או חירות רוחנית.

"עבור אנשים רבים, התנגדות לא הייתה בכלל אפשרות מעשית. עדיף לחתום על הנייר ולעזוב", הוא אומר. "אבל עבורי, חתימה על מסמך כזה הייתה מבחינת התאבדות רוחנית".

אז איך ואיידרס שרד? כיצד אמונתו החזיקה מעמד במשך כל השנים בבידוד? "בהתחלה, אימצתי את אלוהים, יתכן שמתוך חשש לחיי מכיוון שהייתי בסכנה של הוצאה להורג", סיפר במפגש של אוונגליסטים ב-1983. אבל כאשר שמע את הנידונים למוות מתוודים על אהבתם לישו שניות לפני מותם, החוויה הניעה אותו בדרכים אותן לא דמיין מעולם:

הבנתי שישו יכול לעזור לי. לא רק שיציל את חיי, אלא גם ייתן להם משמעות מוסרית. אני מאמין שהיה זה הרגע בו הנצרות, מעבר להיותה אמונה דתית, הפכה עבורי באותן נסיבות לדרך חיים של התנגדות – התנגדות לעינויים, התנגדות למאסר, לרעב ואפילו לפיתוי המתמיד של הצטרפות לתכנית החינוך המחדש שהייתה מקלה על המצב הקשה שלי"

כללי המאבק היו ברורים: החיים החומריים מול החיים הרוחניים. קסטרו ושאיפותיו הארציות לדיקטטורה אוטופית, מול ישו וההבטחה לחיי נצח לאלה שילכו אחריו.

קסטרו נלחם בעוז, נחוש לגזול מוייאדרס את הנכס החשוב ביותר שלו: חוש המוסר. אבל פעם נוספת, האמונה עמדה במבחן. "המשמעות של להיות נוצרי תחת אותן נסיבות הייתה שלא יכולתי לשנוא את המענים שלי. שמרתי על האמונה לפיה לסבל יש משמעות מכיוון שאם אדם מוותר על ערכיו המוסריים או מאפשר לעצמו להיסחף בלהט הנקמה והשנאה, כל קיומו מאבד משמעות", הסביר.

ואיידרס ציין כי הוא לא היה לבדו בקרב הרוחני הזה מול קסטרו, ועמיתיו הנוצרים הראו לו את הדרך:

ראיתי עשרות נוצרים סובלים וגוססים, נחושים כמוני לשמור על כבודים ועל עולמם הרוחני מעבר לאומללות ולכאב. אני זוכר היטב את המטיף פרוטסטנטי חררדו גונזלס, שידע בעל פה חלקים שלמים מהתנ"ך והעתיק אותם בכתב יד כדי לחלק לאחיו לאמונה. אני לא מסוגל לשכוח את האיש הזה. הוא הציב את עצמו מול אש מקלעים כדי להציל אסירים אחרים שהוכו למוות, במה שנודע כטבח של בית הכלא בוניאטו. לפני שנפח את נשמתו, הוא חזר על מילותיו של ישו: 'סלח להם אבי'. לאחר שהדם יבש, כולנו נאבקנו כדי לעכל משהו כה קשה אך יפהפה: היכולת לסלוח לאויבנו"

הגנה על החירות

במהלך שהותו בכלא, ואיידרס החל לכתוב שירה שהייתה מכוונת נגד אלה שניסו לדכא אותו. ללא דפים או עט, הוא כתב על ניירות גלגול לסיגריות ועל קליפות בצלים, והשתמש בדמו בתור דיו. אשתו, אותה פגש בכלא, הבריחה את השירים אל העולם שבחוץ ואלה הפכו לספרו הראשון, "מכיסא הגלגלים שלי", שראה אור ב-1977.

"אין דבר שדיקטטורים פוחדים ממנו יותר מאמנים, ובמיוחד משוררים", הוא כתב. בשירו "החיים אינם מספיקים", שהוקדש לפדרו לואיס בויטל, אחד מחבריו למאסר, הוא מרחיב:

החיים לא הספיקו לך

בתא העינויים

אבל היו די והותר רובים ומגפיים

דליים מלאים בשתן וצואה

שנזרקו בפנייך.

הם לא יכלו לסלוח לך

על עבודת האור והמילים

עדינות הידיים

הם פחדו מהרעיונות שלך

ומהשתיקה

הם פחדו מהחיים שלך, פדרו,

ולכן רצחו אותך…"

כיום, ואיידרס בעיקר מצייר וכבר פחות כותב. ציוריו אינם מחזות של עינוי ואפלה, אלא נופים מלאי חיים שמתארים את נשמתו – עיר המקלט בה שרד את המלחמה שהכריז קסטרו על גופו ונפשו. אבל בנאום לרגל קבלת פרס קנטרברי מטעם קרן בקט, הוא הדגיש כי החוויה לימדה אותו את הצורך בדריכות ובהגנה על החירות:

כמו שישנו מרחק קצר מאוד בין ארה"ב וקובה, כך ישנו מרחק קצר מאוד בין דמוקרטיה לדיקטטורה בה הממשלה מחליטה מה לעשות, מה לחשוב ואיך לחיות. לפעמים החירות אינה נגזלת באיומי אקדח, אלא על ידי פיסת נייר. חוק שנראה לא חשוב, השתקה קטנה. לעולם אל תאפשרו לממשלה – או לכל אחד אחר – לומר לכם במה אתם יכולים או לא יכולים להאמין, מה אתם רשאים לומר או לעשות"

פידל קסטרו כבר מת, ובשנים הקרובות יתפרסמו ספרים רבים שיוקדשו למירוק המורשת שלו. אבל הדרך הטובה ביותר להבין את חייו של העריץ היא להעריך את החיים של מתנגד משטר קובני אחד, חיים שהשתנו לנצח. סיפורו של ארמנדו וייאדרס כנראה לא יילמד בבתי הספר בקובה, אך הוא צריך להקרא בכל בית ספר בארה"ב. אפשר לתת לו את הכותרת "הדיקטטור והדיסידנט". וזה בהחלט חתיכת סיפור.


לי חביב הוא עיתונאי ומגיש תוכניות רדיו. המאמר פורסם לראשונה ב'נשיונל רוויו'. מאנגלית: אמיר לוי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

1 תגובות למאמר