"החדשנות החקלאית הישראלית היא נכס אסטרטגי עם פוטנציאל אדיר"

כמעט כל אחד מאיתנו אוכל מדי יום עגבנייה בדרך כזו או אחרת. בין אם מדובר בסלט מרענן, רוטב עשיר או תבשיל עסיסי, הפרי האדום הוא אורח קבוע בכל ארוחה, אך בזמן שאנחנו משביעים את הרעב, רובנו לא חושבים על הדרך הארוכה שעשתה העגבנייה מהשדה אל הצלחת.

רובנו גם לא היינו מאמינים שאחד האחראים המרכזיים לכך שאנו נהנים משפע של עגבניות טעימות ומזינות מתייצב כל בוקר לעבודה במשרד קטן ועמוס בעיר רחובות, עמוק בתוך הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. כפי שחזות המקום הצנועה לא מעידה על חשיבותו והשפעתו העצומה, כך גם הקריירה המדעית הארוכה והמרשימה של פרופסור חיים רבינוביץ' בתחום גנטיקת הצמחים החלה משורשים צנועים.

"הייתי ילד עירוני, יליד תל-אביב, אבל אהבתי את נושא הצמחים מילדות", הוא מספר בראיון מיוחד ל'מידה'. "גרנו בבית משותף, והייתי זורע בגינה כל מיני זרעים שמצאתי או שחילקו לנו בגן אבל הגנן בבניין היה עוקר אותם מיד".

העיסוק בצמחים נמשך גם כאשר הצטרף לתנועת הצופים בשנות הארבעים ונשלח כחלק מגרעין לקיבוץ שדה בוקר בנגב בסוף שנות החמישים. "שם התעוררה בי הסקרנות ללמוד למה אנחנו עושים דברים ולא רק איך. הלכתי לספרנית בקיבוץ ושאלתי אם יש ספרים בנושא, אבל היא לא הצליחה למצוא. אחר כך ניגשתי למזכיר הקיבוץ וביררתי לגבי האפשרויות לצאת ללימודים. הסתבר שזה עובד לפי ותק, ואמנם הייתי חדש יחסית בקיבוץ אבל הייתי גם היחיד שביקש".

כשהגיע רבינוביץ' הצעיר לפקולטה ברחובות, גם הוא לא היה יכול לשער שזהו המקום בו יבלה את מרבית העשורים הבאים של חייו, וממנו יעזור להוביל יחד עם קבוצת חוקרים מהפכה של ממש בחקלאות ובכלכלה הישראלית והעולמית. "החלום שלי היה בכלל להיות מדריך חקלאי עם ג'יפ וכובע אוסטרלי בחבל לכיש. בקיץ הייתי עובד בעבודות פשוטות כי לא היה לי ידע מקצועי, אבל אחרי שסיימתי את התואר הראשון פרופ' נחום קידר המנוח שכנע אותי להמשיך לתואר שני. כך נדבק בי החיידק והמשכתי לדוקטורט, ולמעשה נשארתי באוניברסיטה העברית עד היום", הוא נזכר.

פריצת הדרך

עוד בטרם הובילה ההיסטוריה האישית של רבינוביץ' להידבקותו בחיידק החקלאי, ההיסטוריה של העגבנייה בארץ ישראל הייתה מרתקת בפני עצמה. "בשנות השלושים נתן אלתרמן נסע לצרפת ללמוד אגרונומיה, ובתחנת הניסויים בעיר מרמנד ראה צמחים שהניבו פירות גדולים ובשרניים. הוא קיבל כמה זרעים של הזן הזה והביא אותם חזרה. הוא החליף את הזן המקומי המדולדל ובמשך כשלושה עשורים גידלו פה רק אותו", מספר רבינוביץ' וממשיך: "בשנות החמישים, בעקבות התפרצות מחלת קרקע קשה שפגעה בצמחים, פרופ' קידר הצליח לפתח זן עמיד למחלה בשם 'רחובות 13', אבל חסרונו היה שהפירות התרככו מהר מאוד. זה אומר שהחקלאי היה צריך לקטוף ולשווק מיד או אחרת לזרוק את היבול לפח".

במהלך השנים היו גם מאמצים לאקלם זנים אחרים כמו זה של שר החקלאות משה דיין שנתן הוראה לגדל בשדה הפתוח זן חממות בשם 'מאנימייקר' במיוחד לייצוא לאירופה. אבל איכות הפירות שהתמתחו הייתה גרועה וכאשר ייצאו אותם נגרם "נזק אדיר של מיליונים", מה שהוביל את מדעני ישראל לחשוב ולנסות איך לשפר את המוצר.

פריצת הדרך הראשונה הגיעה כאשר בשנות השישים נמצאה בחממה בקנדה מוטציה של עגבנייה שלא מבשילה – "הפירות הבשלים היו צהבהבים ולא ראויים למאכל, אך גם לא התרככו לאחר הקטיף. חוקרים שבדקו את הגנטיקה של המוטציה מצאו שמדובר בתכונה רצסיבית, כלומר יש צורך בשני עותקים של הגן כדי שהמוטציה תתבטא, והמסקנה אז הייתה שמדובר בכלי טוב למחקר אך ללא אפשרות ליישום". שנים אחדות לאחר מכן, נמצאה בקליפורניה מוטציה אחרת בעלת השפעה דומה.

באותה העת רבינוביץ' היה כבר תלמיד לתואר דוקטור ושותף לנחום קידר בעבודה. במהלך הנסיעות הארוכות שעשו לשדות בצפון ובדרום הם דנו בממצאי המחקר האחרונים והעלו את השאלה האם אפשרית קיומה של סביבה גנטית ייחודית שתאפשר לגן מעכב ההבשלה להאט את התהליך אך לא למנוע אותו כליל, כך שהעגבנייה תבשיל לאורך זמן תהיה ראויה למאכל. "לקחנו כל חומר גנטי שיכלנו למצוא מכל מקום בעולם, הכלאנו אותן ובדקנו את התוצאות", הוא מספר.

פרופ' רבינוביץ' זוכר היטב את הרגע בו גילה יחד עם פרופ' קידר ששנים של מאמצים וניסויים נשאו סוף סוף פרי, תרתי משמע. "זה היה ב-5 באוקטובר 1973. עבדנו בחממה ביום שישי ורציתי לסיים ולהגיע הביתה לקראת יום כיפור. נשארו כמה ארגזים אחרונים לבדוק, וכשחתכתי את הפירות זהינו כאלה שהיו אדומים. זה היה סימן שמצאנו את שילוב הגנים הנכון".

הגילוי המרעיש נאלץ לחכות עוד חודשים רבים כיוון שלמחרת פרצה מלחמת יום כיפור, ורבינוביץ' גויס לשירות מילואים ארוך במהלכו הספיק לקבל את תואר הדוקטור. גם לאחר המלחמה, הדרך לייצור עגבנייה חדשה וטובה יותר לא הייתה פשוטה. "המשכנו לעבוד וחיפשנו מקורות מימון. פנינו לכל חברות הזרעים שהכרנו אך התשובה תמיד הייתה שהמדענים כבר דנו בעניין וקבעו שהדבר בלתי אפשרי. ידענו שיש לנו משהו טוב ביד אבל לא היה לנו כסף לפתח אותו", הוא מספר.

באחד הערבים בקש אחיו של רבינוביץ' שילך במקומו לקבלת פנים בה היה אמור להשתתף. "אחי הוא רואה חשבון והיו לו חברים גם בתחום המשפט. היה שם עורך דין שזיהה אותי בטעות כאחי וניגש לדבר איתי, סיפרתי לו על הפיתוח והוא התעניין והצליח לגייס משקיעים".

החברה החדשה שהוקמה עם השותפים התכוונה תחילה לשווק בארה"ב, אך העניין שם לא היה רב בשל שיטות הגידול השונות. במקום זאת עברו היזמים להתמקד בשוק המקסיקני, ששמח לאמץ עגבניות טעימות עמידות למחלות, שמניבות יבול גבוה ומצליחות לשרוד לאורך זמן על המדף. הפיתוח המקומי משווק בעולם בין השאר גם באמצעות מכירת זכויות לחברות זרעים לייצור מכלואים של הזן המסוים, ובמהרה גם אירופה התלהבה מהזן החדש והחלה לקנות בכמויות גדולות מחקלאים ישראלים. אחרי הצרכנים הגיעו החקלאים שרצו להנות מהפיתוח הזה וכך נפרצה הדרך לתעשיית זרעים ישראליים שהפכה להיות שחקן מפתח בשוק העולמי.

"שינינו אז לחלוטין את שוק העגבניות בעולם", אומר הפרופ' ומסביר: "הנתונים מעידים כי עד אז כ-40% מיבול העגבנייה בעולם היה אובד – לא בגלל מחלות או מזיקים, אלא בגלל התרככות מהירה של הפרי. מדובר בעשרות מיליוני טונות בשנה, והפיתוח שלנו מנע את הבזבוז הזה. בנוסף, החוקרים החדירו למוצרים שפיתחו עמידות למחליות, וכך נחסך גם כסף רב בקניית חומרי הדברה וריסוס, בעבודה ובזיהום הסביבה. הארכת חיי המדף של העגבנייה שחררה גם את החקלאים מהשעבוד לשדה וההכרח לקטוף מדי יום. מה שלא נקטף היום יחכה למחר ולא יתכלה".

אלוף שום

לאחר ההצלחה הגדולה ביצירת עגבנייה שחייה ארוכים, החלו קידר, רבינוביץ' וצוותם לפעול להחדרת שיפורים וחידושים נוספים. אם אלתרמן היה מהתורמים הגדולים לשינוי באופן גידול העגבנייה בארץ, הרי שפיתוח של עגבנייה מזן אחר חייב רבות לנתן אחר – יהודי בשם ניית'ן גולדברג שהיה טכנולוג המזון הראשי של רשת מרקס אנד ספנסר הבריטית.

אותו גולדברג היה מגיע לישראל לבדוק את התוצרת שנרכשה על ידי הרשת לשיווק בחנויות ולאתר פיתוחים חדשניים. יום אחד סיפר לקידר ורבינוביץ' על עגבניות קטנות כדובדבנים הגדלות בחצרות בתים באנגליה. "אי אפשר היה לעשות לשווק אותן בשל טעמן הנחות וההבשלה המהירה, וגולדברג שאל האם הגֵּנים שלנו יכולים לעזור", הוא נזכר. "ביקשנו כמה זרעים של העגבניות שנקראו באנגליה צ'רי והחדרנו להם גנים מעכבי הבשלה. זה אפשר לפרי לשהות יותר זמן על השיח ולאגור חומרי טעם, האט את ההבשלה ואפשר את המסחר". המהלך הצליח וכך נולדה עגבניית השרי המפורסמת שכבשה שווקים באירופה ובעולם כולו.

המכשול הבא שעמד בפני הפיתוח שוב היה כלכלי, והפתרון הצריך פריצת דרך מדעית. "הבעיה הייתה שפועל מיומן מסוגל לקטוף כל יום 800 ק"ג של עגבניות רגילות, אבל רק 60 ק"ג של עגבניות השרי הקטנות. הצענו לקטוף את העגבניות באשכול כמו ענבים, וכך לחסוך את פעולת הקטיף של פירות בודדים. הבעיה הייתה שהפרי הראשון באשכול התרכך ונרקב לפני שהפרי האחרון הבשיל, וגם פה השימוש בגנים מעכבי הבשלה אפשר להתגבר עליה. היום הפועל קוטף את האשכול ומניח אותו באריזה, אין צורך במפעל או בעוד עבודה".

אתה צופה עוד חידושים בתחום העגבניות?

"עגבנייה היא מרכיב חשוב במה שנקרא Functional Foods: מזונות עם ערך בריאותי שעשירים בוויטמינים ונוגדי חמצון. העגבנייה כיום נותנת הגנה טובה מפני סוגי סרטן שונים, ואם היינו מצליחים להעשיר עוד יותר את כמות הוויטמינים שבה היא הייתה המזון המושלם. ניסינו בעבר לפתח עגבנייה שעשירה יותר בוויטמין E והיא הייתה מאוד טעימה, אבל היה יקר יותר לייצר אותה ולארוז באריזה מיוחדת שתספר על הערך התזונתי שלה, והיבולים היו קטנים ולא משתלמים לחקלאי".

צמח אחר המוכר לכולנו מהצלחת ועל פיתוחו עומל פרופ' רבינוביץ' בשנים האחרונות הוא השוּם. "זהו אחד הצמחים החשובים בעולם מבחינה כלכלית, ו-85% מהייצור נעשה כיום בסין, שדחקה את כל המתחרים בשוק. מדובר בזן שבוית כבר בעת העתיקה על ידי חקלאים באסיה והם מן הסתם בחרו תמיד את הצמחים שהניבו בצלים גדולים, ולכן במהלך אלפי שנים נוצר זן של שום שמשקיע הרבה בבצל ופחות בפריחה. התוצאה הייתה שאין אף שום תרבותי בעולם שמייצר זרעים, כל הגידול נעשה משתילת שננות בודדות והוא יקר מאוד ומניב נמוך בהשוואה לבצלים אחרים. הריבוי בשיטה הזו גורם גם להעברת מחלות מדור לדור ומשדה לשדה".

כאשר החל רבינוביץ' להתעמק ביחד עם שותפתו למחקר פרופ' רינה קמנצקי-גולדשטיין בשאלה מדוע השום עָקָר, הם מצאו לה מספר הסברים. "יש לנו מתקני חממה בהם אפשר לקבוע את אורך היום והטמפרטורה, ואנחנו יודעים מה הגורמים הסביבתיים שגורמים לפריחה וליצירת הבצל. כאשר מנענו יצירת בצלים אך אפשרנו פריחה, קבלנו צמחים פורחים שחנטו זרעים ופירות. בפועל זה אומר שיש לנו אפשרות לייצר זרעי שום ולטפח זנים חדשים, וזו פריצת דרך עולמית. בשיתוף פעולה עם חברת קלאסיד הישראלית, היום כבר מגדלים את השום שלנו בקליפורניה למשל ויש לנו תוכניות להמשיך ולטפח אותו".

מהפכות העתיד

בנוסף לתרומה הכלכלית הגדולה שטמונה בשיפור החקלאות על ידי מדענים ויזמים פרטיים, פרופ' רבינוביץ' טוען שטיפוח זנים חדשים המתאימים לדרישות החקלאות של המאה ה-21 ולתנאי הסביבה המשתנים צריך להיות במקום גבוה גם בסדר העדיפויות הלאומי. "כל התחזיות מראות שבשנת 2050 יהיה חסר מזון בעולם. האוכלוסייה גדלה, יש פחות קרקע ומים זמינים, יותר זיהום ויותר צרכנים לספק להם אוכל. לכן מדינה שתוכל לגדל ולמכור מגוון פירות וירקות תחזיק ביתרון משמעותי. תלות במוצר אחד יכולה להיות גם שאלה של חיים ומוות כמו שקרה בעבר למדינות שעשו כך, כדוגמת הרעב האירי הגדול באמצע המאה ה-19".

לדבריו, ישראל היא כיום בין המובילות בעולם בגידול הפירות והירקות, אך המשך ההצלחה מחייב השקעה רבה יותר גם מצד הממשלה. "בכל דבר שפיתחנו פה בחקלאות הפכנו לכוח בינלאומי. כבר בשנות השישים חיים פלדנר ז"ל מקיבוץ בית אלפא בודד זן שמשמש כבסיס לכל התעשייה העולמית של מלפפונים למאכל שאינם מכילים זרעים. צבי קרחי פיתח את זן המלון גליה והפלפלים שפיתח יוני אלקינד היו להיט בארץ ובאירופה. אפשר למנות עוד עשרות דוגמאות כאלה. ענפי הירקות והפירות הם היחידים בהם ישראל עצמאית ומהווים נכס אסטרטגי עם פוטנציאל מדהים לחדשנות ומקוריות. לצערי משרד החקלאות מעדיף להתעסק בדברים אחרים. מה קורה אם מחר יוטל מצור? מה תעשה מדינה שאין לה חקלאות? יש כיום רק כמה אלפים חקלאים בארץ. זה השיעור הנמוך ביותר במדינות ה-OECD וזו יכולה להיות בעיה".

ולכן, מעבר לחידושים שהובילו רבינוביץ' ואחרים בפיתוח זנים מסוימים, הוא מדבר גם על חזון רחב יותר לגבי החקלאות בארץ בפרט ובעולם בכלל, בתחום אשר משיק לדבריו לתחומים אחרים כמו כלכלה וטכנולוגיה בהם יש ליזמים ישראלים תפקיד חשוב. "לחידושים בחקלאות יש יכולת לשנות בפועל את החיים שלנו בהווה ואת אלה של ילדינו", הוא אומר ומצביע על שלושה תהליכים עיקריים שלדבריו יהוו את מהפכות העתיד.

ראשית כל אנחנו חיים עדיין בתוך המהפכה הגנטית, שלדברי רבינוביץ' תביא להגדלת יבולים ושיפור איכות המזון. "המשך השיפור בתכונות המורשות של צמחים יתרום לאיכות האוכל ולהארכת חיי המדף שלו. המטרה היא לספק מזון איכותי במידה הראויה לכל האדם והחי סביבנו, שיכיל ריכוז גבוה של מרכיבים תזונתיים ובריאותיים. מדובר למשל על מינרלים וסיבים תזונתיים, הפחתה בריכוז הסוכרים ושינוי בהרכב חומצות השומן. לא נצטרך יותר לקחת תוספי מזון או ויטמינים ובמקום זה פשוט נאכל עגבנייה או תפוח".

התהליך השני הוא שיפור היחס בין החקלאות לסביבה. לדברי פרופ' רבינוביץ', שינויים בתגובות הצמח לסביבה יאפשרו להרחיב את שטחי הגידול של מיני צמחים רצויים ומבוקשים, גם לאזורים שכיום פחות מתאימים לגידולם. "הרחבת העמידות לעקות סביבתיות כמו מליחות או קור תאפשר גם שימוש רב יותר במים ממוחזרים להשקיה, והעמידות לגורמים ביולוגיים תביא להפחתת השימוש בחומרי הדברה שפוגעים בסביבה".

לבסוף מסביר רבינוביץ' על מה שהוא מגדיר כמהפכה התעשייתית בחקלאות, שתכלול שילוב של עולם הסייבר בניתוח נתונים ותקשורת ושליטה בפעילות הממוכנת במרחב החקלאי. "החקלאים היום מזדקנים ואין דור צעיר. לכן בעתיד רוב העבודה החקלאית שנעשית כיום בידיים תוחלף בעבודה של רובוטים ומחשבים, מה שיוביל להוזלת העלויות ולהורדת מחירים. גם כאן אנו נדרשים לגנטיקה כדי להתאים את הצמחים לצורכי המכונה, כמו גידול דו-ממדי במקום תלת-ממדי, הגדלת האחידות של יחידות הייצור ועוד".

ומה העצה הכי חשובה שאתה יכול לתת לאוהבי העגבניות?

"לא לשמור עגבנייה במקרר. טמפרטורה נמוכה פוגעת בטעם ולכן אני ממליץ להשאיר אותן על השולחן. תלכו פעם בשבוע לחנות או לשוק ותקנו עגבניות טריות. אל תדאגו – הן לא ירקבו. בכל מקרה אל תשימו במקרר".