האוקינוס לא שקט: כל מה שצריך לדעת על האיום הימי האיראני

עומר דוסטרי הוא מומחה לאסטרטגיה וביטחון לאומי וחוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS). המחקר המלא התפרסם לראשונה באתר מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון.

***

כוחה הימי של איראן מגלם, בין היתר, את המטען ההיסטורי השאפתני של עברה המפואר כאימפריה הפרסית, גם אם מטרתו כיום היא לשמור על המהפכה האסלאמית. כתוצאה מקיומם של שני גופים צבאיים נפרדים, בשל הקמת משמרות המהפכה זמן קצר לאחר המהפכה האסלאמית באביב 1979, לרשות איראן עומדים כיום שני ציים ימיים: הצי הסדיר של צבא איראן וצי הים של משמרות המהפכה, שהוקם ב-1983 בעיצומה של המלחמה עם עיראק – החלטה ששיקפה היעדר אמון מצד מנהיגה הרוחני של איראן, רוחאללה ח'ומייני, בכוחות המזוינים של המדינה.

פעילות שני הציים מחולקת לפי מחוזות ימיים. הצי הימי של משמרות המהפכה קיבל את האחריות על המפרץ הפרסי, ואילו הצי האיראני הסדיר קיבל את האחריות על מפרץ עומאן ועל הים הכספי. שני הציים שותפים לאחריות על מֵצרי הורמוז. מאז מלחמת עיראק-איראן (1980–1988) הצי הימי של צבא איראן נמצא בצילו של צי משמרות המהפכה, כאשר לרשות האחרון עומדים מלחים וקצינים רבים יותר, ואמצעים טכנולוגיים מתקדמים יותר. אולם החל מספטמבר 2008 נמצא הצי האיראני בתהליך בנייה של כלי שטח ובצוללות, והוא מקבל אישור לפעול מחוץ לאזורי ההשפעה הרגילים שלו.

מנהיג איראן, עלי ח'אמנאי, מייחס חשיבות רבה לתווך הימי, ורואה בו מרחב שיכול להוסיף לכושר ההרתעה של איראן ולשאיפות ההתפשטות שלה. בעיני ח'אמנאי, היכולת הימית של איראן צריכה לכלול ממד התקפי – כגון בסגירה אפשרית של מצרי הורמוז, וממד הגנתי – בהדיפה של פעולה התקפית אפשרית מצד המערב נגד איראן מכיוון הים. לשם כך, ח'אמנאי שב ומדגיש את החשיבות של שדרוג היכולת הצבאית הימית של איראן. מסרים אלו הודגשו על ידו בפגישותיו עם בכירים מחילות הים של משמרות המהפכה ושל הצבא במרוצת השנים האחרונות. כך למשל, בפגישתו עם בכירי חיל הים בצבא האיראני, בנובמבר 2018, קרא ח'אמנאי לחיל הים לשדרג את יכולותיו, והסביר שכשירותו מחזקת את יכולת ההרתעה של איראן מול אויביה וגורמת להם לזנוח את תוכניותיהם הצבאיות ההתקפיות נגד איראן. ביולי 2018 תמך ח'אמנאי באיומו של הנשיא חסן רוחאני לסגור את מֵצרי הורמוז אם ארה"ב תטיל חרם נפט על איראן.  מעבר לכך, ח'אמנאי רואה בשדרוג היכולות של חיל הים מרכיב חשוב נוסף בהפיכתה של איראן למעצמה אזורית.

דוקטרינת הכוח הימי של איראן

אסטרטגיית ההגנה הלאומית של איראן מעוצבת בעיקר על ידי האינטרס של שמירת שלמותה הטריטוריאלית ובשרידות המהפכה האסלאמית ושלטון המנהיג והממסד הדתי. את מלחמת איראן-עיראק יש לראות כחוויה המעצבת של אסטרטגיית ההגנה הלאומית של איראן, שבשלב מאוחר יותר השפיעו עליה גם הפלישות האמריקניות לאפגניסטאן ולעיראק. התוצאה היא אסטרטגיה צבאית הגנתית המבוססת בעיקר על הרתעה (הגדלת עלות המלחמה עבור יריב פוטנציאלי במטרה להפחית את רצון האויב לפתוח במלחמה), תוך שימוש בטקטיקות א-סימטריות המיועדות לנצל את מה שנתפס כחולשות האויב, במטרה לעקוף או לערער את כוחו הצבאי העדיף. בהקשר הימי מדובר בהפעלת כלים קטנים וזריזים, תוך נכונות להקרבה עצמית, נגד כלי שיט גדולים וחמושים היטב אך פגיעים לסוג זה של טקטיקה.

מרכיב חשוב באסטרטגיה זו הוא מניעת תבוסה במקרה של התקפת פתע – לקח שאיראן למדה מהתקפת הפתע של סדאם חוסיין ב-1980. תפישת הגנה זו מדגישה תוכנית רחבה של אמצעי אמנעה והטעיה, על מנת לצמצם את פגיעות הכוח הימי האיראני ולהגדיל את יכולת השרידות של הכוחות האיראניים. זאת, בין היתר, באמצעים של הסוואה, הסתתרות ופיזור כוחות, ופיתוח כוחות וכלים זריזים ובעלי יכולת תמרון גבוהה, כמו סירות קרב מהירות וסירות סיור המחומשות במשגרי טילים ובארטילריה. בנוסף, איראן מעוניינת לחתור למעמד של מעצמה אזורית ורואה את אזור המפרץ כתחום השפעה פרסי (היא אף עומדת על כך שזה הוא שמו, בעוד שהערבים מדברים על "המפרץ הערבי"). בשל תפישה הגמונית זו, איראן רואה בשחקנים הפועלים באזור את אויביה, ובעיקר את ערב הסעודית, מדינת איחוד האמירויות (בין איראן ואיחוד האמירויות ישנו סכסוך טריטוריאלי על השליטה באיי אבו מוסא, תונב הגדול ותונב הקטן, הסמוכים למצרי הורמוז) וארה"ב. איראן מעוניינת לבסס את מעמדה גם מול שכנותיה – עיראק, תורכיה ומדינות מוסלמיות באסיה התיכונה – וגם כלפי ישראל ומעצמות גרעיניות באזור – פקיסטן והודו. זרוע ימית ארוכה שתבטיח נוכחות בים התיכון ובים הערבי היא מכשיר חשוב באסטרטגיה זו.

במהלך השנים הלך וצבר הצי של משמרות המהפכה עדיפות מבחינת המשטר האיראני, ונבנה ככוח העילית של המדינה המיועד להגן על שטחה ולהרתיע אויבים הקרובים לחופו. כאמור, הצי קיבל אחריות בלעדית על המפרץ הפרסי, בעוד שהצי הסדיר הוסב למשימות של הקרנת עוצמה והרתעה בטווחים רחוקים יותר, ולמשימות של דיפלומטיה ימית הכוללות עגינות כלי שיט בנמלים באזורים שמעבר למצרי הורמוז ותרגילים צבאיים משותפים עם מדינות ידידות. החל משנת 2007 הפך הצי של משמרות המהפכה לצי הגדול יותר בהיקף כוח האדם, ואף הקים משמר חופים המצויד בטילים נגד ספינות. צמיחתו של הצי של משמרות המהפכה מעידה על חשיבות תפקידו ככוח שמטרתו העיקרית היא שמירת המשטר.

חששה של איראן נובע בעיקר מפני ראייתה את ארה"ב כאיום ישיר על משטר האייתולות, שיכול לבוא לידי ביטוי במתקפה צבאית או בפגיעה בכלכלתה על ידי הטלת עיצומים כלכליים. ב-22 ביולי 2018 אמר מפקד הכוחות המזוינים של איראן, מוחמד חוסיין באקרי, כי "הממשל האמריקני מנסה לשכנע את הכוחות המזוינים של צבא ארה"ב לבצע פלישה צבאית (לאיראן)". באותו יום הזהיר נשיא איראן, חסן רוחאני, את ארה"ב מפני מלחמה נגד איראן, ואיים כי זו תהיה "אם כל המלחמות". באוגוסט 2019 אמר מפקד משמרות המהפכה לשעבר, מוחמד עלי ג'עפרי, כי יכולותיו של הצי של משמרות המהפכה מרתיעות את ארה"ב מפני תקיפת איראן: "היכולות של כוח זה, במונחים של טכנולוגיה, טקטיקות ואסטרטגיות, מעודכנים […] זה טבעי שהאויב נמנע מעימות מכיוון שהוא יודע שהוא יסתיים לרעתו". ב-16 במאי הזהיר מפקד משמרות המהפכה החדש, חוסיין סלאמי, מפני "מלחמה בהיקף מלא" נגד ארה"ב – על רקע שליחת נושאת מטוסים אמריקנית, משחתות ומפציצי B-52 למפרץ הפרסי – ואמר כי "זה הוא הרגע המכריע ביותר עבור המהפכה האסלאמית, מפני שהאויב מגיע לשדה הקרב עם מלוא היכולות שברשותו". סלאמי הוסיף כי ארה"ב מנסה לפגוע באומה האיראנית באמצעות "לחץ מרבי ושימוש בכל היכולות שלהם".

חיל הים של משמרות המהפכה

דוקטרינת הצי הימי של משמרות המהפכה משקפת עקרונות לוחמתיים לא-סדירים. עקרונות אלה כוללים הישענות על טקטיקות א-סימטריות המאופיינות בהפתעה, הטעיה, מהירות, גמישות, יכולת הסתגלות, ביזור, ושימוש ביחידות ניידות בעלות יכולת תמרון. הדוקטרינה מתבטאת בסגנון של "פגע וברח", התקפות פתע, או צבירת מספר רב של כלי נשק לא מתוחכמים במטרה להציף את הגנות האויבים. אומנם ציים נוספים משתמשים בטקטיקות ימיות דומות, אך הם משתמשים בעיקר בטקטיקות ימיות קלאסיות הכוללות שימוש בכלים גדולים וכבדים יותר, המוכוונים למטרות תקיפה בקנה מידה נרחב יותר. כך למשל, איראן מתבססת על יכולות "התקפות נחילים" המאפשרות לכוחות הים שלה להציף את הכוח הימי הקונוונציונלי, החזק יותר, של היריב. במסגרת היערכותה לתוכנית קרב כזו, צי משמרות המהפכה מתרגל את הטבעתן של אוניות מלחמה, ספינות טילים ופריגטות אמריקניות באמצעות הדמיות שהוא בונה בתמרוניו.

מטה הצי של משמרות המהפכה נמצא בנמל בנדר עבאס, ולרשותו כפופים חמישה מחוזות ימיים: שהיד-י בהונר, בושהר, בנדר משהאר, עסוליה ובנדר לנגה. ארגון מחדש שבוצע בשנת 2007 במערכת הביטחון האיראנית הותיר את האחריות להגנת המפרץ הפרסי באופן בלעדי לצי של משמרות המהפכה. באזור צר וקטן יחסית הצי של משמרות המהפכה יכול להביא לידי ביטוי את יכולותיו באופן המיטבי באמצעות כלי שיט קטנים ומהירים. הצי הקים שני מחוזות ימיים חדשים, באמצע ובדרום המפרץ הפרסי. במהלך השנים האחרונות התעצם צי משמרות המהפכה והמשיך לרכוש ספינות קרב קטנות ומהירות.

האסטרטגיה של הצי של משמרות המהפכה נובעת מאסטרטגיית ההגנה האיראנית הלאומית, שמטרתה להרתיע התקפות ימיות, להוביל להסלמה במידה שההרתעה נכשלת, ולנהל מלחמה ממושכת במידת הצורך. היסוד בחשיבה הימית האיראנית הוא ניצול הגאוגרפיה – מימיו הרדודים של המפרץ הפרסי והמרחב הימי הצר של מצרי הורמוז שחופי איראן שולטים בהם. במקרה של עימות מזוין עם ארה"ב, חיל הים האיראני מתכוון להניח בין 100–200 מוקשים ימיים, במטרה להסב כוחות אמריקניים למשימות של פינוי ונטרול מוקשים העלולות להימשך במשך שבועות עד חודשים. במקביל, לצי משמרות המהפכה יש אפשרות לתקוף נכסים אמריקניים באמצעות סירות קרב קטנות ובטילים נגד ספינות המוצבים על החופים, במטרה להקשות על פעילות הצי האמריקני לפינוי ונטרול המוקשים. באירוע כזה צפוי כי תעבורת הנפט במפרץ הפרסי תושבת או תעוכב לפחות למשך שבועות. מפקדי הצי של משמרות המהפכה מאמינים כי הקנאות המהפכנית והרוחנית של המלחים שלהם מעניקה לכוחם יתרון על פני ציים אחרים, ובעיקר – לשיטתם – על הצי האמריקני, שאנשיו מסתמכים במידה רבה על טכנולוגיה.

הצי של משמרות המהפכה מנסה להרתיע מפני התקפה על ידי הקרנת דימוי של עוצמה צבאית ונכונות לנטילת סיכונים כדי לאותת כי להתקפה על איראן עלולות להיות בעיקר השלכות כלכליות, כגון סגירת מצרי הורמוז. זאת, אף על פי שהערכת חוקרים וגורמים בצי הימי האמריקני היא כי ארה"ב ובעלות בריתה הערביות במפרץ מסוגלות לפתוח מחדש חסימה איראנית בתוך ימים בודדים עד שבועות מספר. לצורך הקרנת עוצמה והרתעה, הצי הימי של משמרות המהפכה עורך תרגילים תכופים שזוכים לחשיפה תקשורתית רבה ומשמשים כהפגנת כוח שנועדה להרתיע מפני ההשלכות של תקיפת הרפובליקה האסלאמית. בתרגילים אלה הדגיש הצי של משמרות המהפכה את יכולות השימוש במוקשים ימיים, טילי שיוט ימיים, סירות חמושות קטנות וזריזות, כוחות נחתים מיוחדים וכלי טיס.

פעולות הצי של משמרות המהפכה יכולות לשבש את תנועת המיכליות או אף לחסום את מצרי הורמוז, ומנהיגי איראן התבטאו לא אחת על יכולתה וכוונתה של איראן לעשות זאת. כך למשל, ביולי 2018 איים נשיא איראן חסן רוחאני כי אם ארה"ב תעצור את ייצוא הנפט של איראן הדבר יעצור את ייצוא הנפט של כל האזור. באותו חודש הצהיר מפקד משמרות המהפכה לשעבר, מוחמד עלי ג'עפרי, כי "כל אחד יוכל להשתמש במֵצרי הורמוז, או שאף אחד לא יוכל". בעבר כבר שיבשה איראן את הפעילות במצרים כאשר בשנים 1987–1988, במהלך מלחמת עיראק-איראן, תקפו כוחות ימיים איראניים מכליות נפט של מדינות המפרץ. בתגובה, החליטה ארה"ב כי הצי האמריקני ילווה מכליות נפט מכווית במבצע צבאי שנמשך כעשרה חודשים והוביל לצמצום משמעותי של הפעולות האיראניות, עד להפסקתן המוחלטת באוגוסט 1988. משנת 2012 הוכיח הצי של משמרות המהפכה את יכולתו להטריד ולהפריע לחיל הים האמריקני. לשיא המתיחות גרמה התקרית שהתרחשה ב-12 בינואר 2016, כאשר כוחות הים של איראן השתלטו על שני כלי שיט אמריקניים, עצרו עשרה אנשי צוות, והחזיקו בהם באי במפרץ הפרסי. כל אנשי הצוות שוחררו לאחר יום של מגעים דיפלומטיים.

אף על פי שהצי הימי האמריקני הודיע כי בשנת 2018 לא נרשמו ניסיונות איראניים להפריע ולשבש פעילות ימית אמריקנית במה שהוא מגדיר "אירועים לא-בטוחים ולא-מקצועיים", הרי שפעולות כאלה בוצעו לא מעט פעמים בשנים האחרונות, ויש בהן כדי לאותת על הנכונות והכוונה האיראנית לאתגר את הכוח הימי האמריקני באזור המפרץ הפרסי בעיתוי הנוח לאיראן. דובר במשרד ההגנה האמריקני טען כי בשנת 2015 התרחשו 23 אירועים שהוגדרו על ידו כ"לא-בטוחים ולא-מקצועיים" מצד כוחות הים של איראן, ובשנת 2016 התרחשו 35 אירועים דומים. תקריות אלה המשיכו גם בשנת 2017. כך למשל, ב-21 במארס 2017 התנכלו שתי ספינות קרב של חיל הים האיראני למשט אמריקני במצרי הורמוז שכלל חמש ספינות. בתגובה שיגרה נושאת המטוסים האמריקנית "ג'ורג' בוש" מסוקי קרב. ב-24 באפריל 2017 ביצעה משחתת אמריקנית ירי אזהרה לעבר כלי שיט איראני שהתקרב אליה למרחק של כקילומטר. סביר להניח שאירועים אלה לא היו מתרחשים אם הצי הימי האמריקני היה מקבל הוראה לירות על ספינות איראניות במקרים של היתקלות. יכולת איראן, אפוא, להפריע ולשבש את חופש השיט של הצי הימי האמריקני היא בעיקר תוצאה של נכונות אמריקנית לספוג פרובוקציות, ולא השתקפות של מאזן הכוח הימי.

במהלך מאי 2019 התחזקה המתיחות בין איראן לארה"ב ובעלות בריתה במפרץ הפרסי, כאשר ארה"ב שלחה כוחות צבאיים למפרץ בשל מידע מודיעיני שהתקבל ולפיו איראן או שלוחיה מתכוננים לפגוע ביעדים אמריקניים באזור, כתגובה להטלת העיצומים האמריקניים על איראן והגדרת "משמרות המהפכה" כארגון טרור. ב-12 במאי הותקפו בפעולות חבלה תת-ימית ארבע ספינות משא, בהן שתי מכליות נפט – של איחוד האמירויות ושל ערב הסעודית – באזור החוף של הנסיכות אל-פוג'ירה שבמפרץ עומאן. בדו"ח החקירה של חברת ביטוח נורבגית המתמחה באבטחה, צוין כי איראן הייתה אחראית להתקפה "בסבירות גבוהה". גורמים אמריקניים רשמיים העריכו אף הם כי איראן אחראית להתקפה. יומיים לאחר מכן חובלו מתקני נפט בלב ערב הסעודית, באזור ריאד, ככל הנראה על ידי מל"טים של המיליציה החות'ית הנתמכת על ידי איראן. בפעולות אלה אותתה איראן כי יש ביכולתה לחסום גם מעבר נפט שלא דרך מצרי הורמוז.

בראיית איראן, המבצעים הצבאיים בעשורים האחרונים של ארה"ב בשכנותיה, אפגניסטן ועיראק, והמעורבות האמריקנית בסוריה, מהווים איום ועלולים לרמוז על הבאות – התקפה אמריקנית נגד איראן או סיוע וגיבוי של בעלת ברית להתקפה כזו (תקיפות אוויריות על ידי ישראל, למשל), בעיקר כחלק מהמדיניות האמריקנית והישראלית למניעת פיתוח גרעין צבאי על ידי טהרן. הצמרת הצבאית האיראנית גיבשה תוכניות מפורטות למקרה כזה הכוללות תקיפת נמלים, מסופי נפט, מתקנים תעשייתיים ומשאבים טבעיים של מדינות אחרות במפרץ הפרסי באמצעות פעולות מיוחדות. תוכניות אלה מגובשות תחת הסיסמה "ביטחון לכולם או לאף אחד".

הצי האיראני הסדיר

מטה הצי של הצבא האיראני ממוקם בטהרן. בדומה לארגון הצי של משמרות המהפכה גם הצי הסדיר מחולק למחוזות ימיים, והוא פועל בבושהר, ג'סק, צ'-הבהאר ובנדר-אנזל.

תפקיד הצי של צבא איראן הוא להגן על שטחה של המדינה ועל האינטרסים הכלכליים של האומה האיראנית במפרץ עומאן ובים הכספי, במצרי הורמוז ובמפרץ עדן, בהם עוברים נתיבי גז טבעי ונפט. הצי אחראי גם על הפעילות באוקיינוס ההודי. מלבד זאת, הצי הסדיר פועל בים האדום ואף באוקיינוס האטלנטי. במשימה זו ההנהגה האיראנית משתמשת בצי של הצבא ולא בצי משמרות המהפכה, בשל הספינות הגדולות יותר שעומדות לרשות הצי של הצבא והוותק שלו. במהלך השנים האחרונות מימש הצי הימי הצבאי את האסטרטגיה הלאומית האיראנית באמצעות מאבק בפיראטיות במפרץ עדן ובאוקיינוס ההודי. במקרה של עימות, תפקידו של הצי הימי הצבאי להשתמש בספינות השטח שלו, בצוללות, במוקשי הצי, ביחידות טילי שיוט להגנת חופי הים, ובנכסים אוויריים הכוללים מסוקי קרב ומטוסי תובלה להובלת ציוד וחיילים במהירות מנקודה ימית אחת לאחרת.

מטרותיו של הצי לטווח הארוך הן להפוך לכוח שיכול להתמודד עם כוחן הימי של ארה"ב, סעודיה ואיחוד האמירויות במפרץ עומאן, ומול הודו ופקיסטן באוקיינוס ההודי. עם האחרונות איראן משתפת פעולה ועורכת תרגילים צבאיים, אך היא רואה אותן כמעצמות גרעיניות בעלות השפעה אזורית נרחבת המהוות איום עקיף עליה. הצי גם עורך בקביעות תרגילים צבאיים משותפים עם מדינות כמו סין, הודו, עומאן, פקיסטן ורוסיה, במטרה להקרין עוצמה צבאית, להרתיע ולהרחיב את היחסים הדו-צדדיים של איראן. בנוסף, איראן עורכת מבצעים נגד פיראטיות מעבר לחופיה הימים.

המהפכה של הרפובליקה האסלאמית ומדיניות החוץ של המשטר האיראני החדש הובילו לבידוד ולסגירת מקורות לאמצעי לחימה איכותיים. במלחמת איראן-עיראק בא פער זה ביכולות לידי ביטוי בולט, שטבע את חותמו בתודעה האיראנית. כתוצאה מזאת, איראן שמה דגש רב על שדרוג התעשיות הביטחוניות ויכולות הייצור המקומי. העיצומים הכלכליים שהושתו עליה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם, במסגרת המאבק נגד פרויקט הגרעין הצבאי שלה, חיזקו מגמה זו.

כיום איראן משתמשת בגישה דו-מסלולית לקידום מודרניזציה בבניין הכוח הימי שלה: בשלב הראשון היא רוכשת טכנולוגיה וכלי נשק ממדינות זרות, ובשלב השני היא משפרת את יכולות הייצור שלה באמצעות הנדוס-מחדש . עם זאת, לפיתוח העצמי יש חסרונות: עיכובים ממושכים, איכות נמוכה, ויכולות פחות מתוחכמות. כך למשל, הצי של משמרות המהפכה מחזיק כיום עשר סירות סיניות שנרכשו בשנות ה-90 של המאה הקודמת ושודרגו בטילי "חאדר" איראניים. בנוסף, איראן שִחזרה כלי שיט בריטי מדגם "בליידראנר", המכונה באיראן "סראז' 1" – כלי שיט מהיר מאוד המזוין במערכות ארטילריה – וכן טיל שיוט רוסי מדגם KH-55.

הצי הימי הסדיר מורכב מ-18,000 קצינים ומלחים, 2,600 נחתים וכוח אווירייה של כ-2,600 איש. בניגוד לצי משמרות המהפכה, המורכב ברובו מסירות קרב קטנות ומהירות, צי הצבא מורכב בעיקר מספינות שטח וצוללות. רוב ספינות השטח הן ישנות ונמצאות בשימוש משנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת. למרות השימוש רב-השנים שנעשה בהן הצליח הצי הסדיר לתחזק באופן טוב את כלי הים שלו ולשמור על מוכנות.

איראן היא המדינה היחידה במפרץ הפרסי שמפעילה צוללות – 21 צוללות בשירות הצי של הצבא. שלוש צוללות הן מסוג "קילו-877" מדגם רוסי, 16 צוללות מדגם "גדיר", המבוססות על הדגם הסיני "יונו", וצוללת אחת מסוג "נאהנג". ב-17 בפברואר השיקה איראן את צוללת ה"פתח" מתוצרת עצמית השוקלת 600 טונות וכוללת משגרי טורפדו, משגרי מוקשים וטילי שיוט. הצי של חיל הים מחזיק בספינות קרב נושאות טילים וב-67 ספינות סיור-קרב (ועוד כ-50 סירות קטנות השוקלות פחות מ-10 טון), ו-12 נחתות.

עוד מחזיק צי חיל הים האיראני בקורבטה בשם "ג'מאראן", למטרות לוחמה נגד-צוללות ולוחמה נגד מטרות אוויריות וימיות שונות. הקורבטה כוללת יכולות מעקב והתראה ומסוגלת לבצע נחיתה בחוף. הקורבטה נושאת טילים נגד-ספינות לטווח ארוך מסוג "נור", ארבעה משגרי טילים נגד-מטוסים מסוג SM-1, תותחי 76 מילימטרים מסוג "פאג'ר", ושני משגרי טורפדו. בנוסף, הקורבטה משמשת פלטפורמה לנחיתת מסוק.

האסטרטגיה והנוכחות האיראנית בים האדום

הים האדום הוא אזור אסטרטגי העומד בצומת שלוש יבשות: אירופה (דרך תעלת סואץ), אפריקה וכמובן אסיה. לזירת הים האדום חשיבות כלכלית משמעותית: דרך מצרי באב אל-מנדב עובר נפח משמעותי של תעבורת הנפט העולמית, שהיווה בשנת 2016 כ-4.8 אחוזים. רוב הנפט שמייצאות סעודיה, עיראק ומדינות המפרץ עובר דרך מצרים אלה, דרך הים האדום ודרך תעלת סואץ לאירופה. בנוסף, עיקר הסחר בין אירופה לסין, להודו וליפן עובר דרך המצרים. תעבורת האנרגיה והסחורות הרבה העוברת במצרים הופכת אותם למוקד אסטרטגי, וסכסוך אלים באזור עלול להפריע משמעותית לאספקת האנרגיה לאירופה. הנתיב הימי החלופי, המקיף את יבשת אפריקה, מאריך מאוד את משך ההפלגה ומייקר אותה.

איראן מעוניינת להשיג גישה לזירות מרוחקות ולהקרין עוצמה הרחק מגבולותיה. על מנת להביא אסטרטגיה זו לידי ביטוי, טהרן מנסה להתבסס לאורך נתיבי הגישה של הים האדום – מצרי באב אל-מנדב ומצרי טיראן. בנוסף, איראן רואה באזור הים האדום זירה מרכזית במזרח התיכון. בינואר 2015 הצהיר מפקד הצי הסדיר של איראן לשעבר, תת-אדמירל חביבאללה סייארי, כי איראן מתכוונת להמשיך את נוכחותה במים בינלאומיים, ובמיוחד במפרץ עדן ובצפון האוקיינוס ההודי. מסר דומה שיגר גם מפקד "כוח קודס" במשמרות המהפכה, הגנרל קאסם סולימאני, כשהכריז ביולי 2018 כי "הים האדום, שהיה בטוח, אינו בטוח עוד עבור הנוכחות האמריקנית".

בעשור האחרון השתמשה איראן בנתיבי הים האדום, והאזורים הסמוכים לו, על מנת להבריח מסודן אמצעי לחימה לשלוחיה, ארגוני הטרור ברצועת עזה ובלבנון. כבר ב-2009 חיזקה איראן את נוכחות הצי הימי שלה באזור הסמוך לים האדום, כאשר חתמה עם תימן על הסכם שבמסגרתו ספינות קרב איראניות יורשו לעגון בנמל עדן, לכאורה כחלק מכוח שמטרתו להילחם בפיראטים. כוח זה התווסף לשש ספינות קרב נוספות של איראן, שכבר פעלו באזור סומליה להבטחת מעבר בטוח של ספינות משא איראניות. בנוסף, איראן חיזקה את קשריה עם סודן, ג'יבוטי ואריתריאה, באופן שאפשר לה לקיים נוכחות צבאית בים האדום ולנצלה לפעילות נגד ישראל, בכלל זה הברחות אמל"ח לגורמים פלסטיניים. יכולת זו של איראן נפגעה כאשר סודן ניתקה עימה את קשריה בינואר 2016, בעקבות מלחמת האזרחים בתימן, ומתוך רצון להתקרב למדינות הסוניות המתונות ולארה"ב. לצורך העמקת אחיזתה באזור הים האדום הידקה איראן את יחסיה עם אריתריאה, ואף קיבלה אישור ממנה להשתמש בשני נמלי ים עבור הצי הימי שלה.

בינואר 2013 הצהיר המשטר האיראני כי הוא מתכוון לשלוח את הצי ה-24 למשימה בת שלושה חודשים של סיור במפרץ עדן ובים האדום, ומשם לתעלת סואץ ולים התיכון. תת-אדמירל סיירי אמר אז כי המהלך נועד להציג את כוחה ואת יכולות הצי הצבאי של הרפובליקה האסלאמית, ולהראות כי היא מסוגלת לסכל "כל איום" נגדה. בנובמבר 2014 הגיעו שתי ספינות קרב איראניות מהצי ה-32 למשימת אבטחה של ספינות סחר ואוניות נפט איראניות המשתמשות בנתיבי האוקיינוס ההודי ובמפרץ עדן. באוקטובר 2016 הגיע הצי הימי ה-44 של איראן למשימות אבטחה דומות, למשך כחמישה חודשים. באוגוסט 2018 ערך חיל הים של משמרות המהפכה תרגיל ימי במפרץ הפרסי בהשתתפות 75 סירות קרב קטנות שבו התאמן ב"התקפת נחילים". במסגרת התרגיל שיגרה איראן את הטיל הבליסטי פתאח-110 לעבר הים. בפברואר 2019 ערך חיל הים האיראני תרגיל בן שלושה ימים במפרץ הפרסי שהתמקד במֵצרי הורמוז, במהלכו שיגרה איראן לראשונה טיל שיוט מצוללת. התרגיל כלל שיט במבנה, הגנה מפני תקיפה אמפיבית, לוחמה אמפיבית, שיגורי טילים מספינות, תרגילי טורפדו וסיור אווירי. טהרן הצהירה כי מטרת התרגיל היא "להקרין את עוצמתה הצבאית".

מלחמת האזרחים בתימן שפרצה בשנת 2015 הפכה לזירה נוספת במאבק על ההגמוניה האזורית בין איראן לקואליציה הערבית הסונית בהובלת סעודיה. טהרן ניצלה את חוסר היציבות בתימן לייצא למדינה המשוסעת את המהפכה השיעית, לרכוש שלוחה נוספת, ולהעמיק את נוכחותה באזור הים האדום. במסגרת המערכה כבשו החות'ים הנתמכים על ידי איראן שטחים רבים בתימן, והחלו למקש אזורים לאורך החוף התימני, להשתמש בסירות תופת וטילי חוף-ים, ולנסות לנצל את רוחבם הצר של המצרים כדי לפגוע בעיקר בכלי שיט צבאיים של ערב הסעודית ושל ארה"ב. איראן ניצלה את מלחמת האזרחים בתימן להקמת ציר הברחות של אמצעי לחימה לשלוחיה, מתימן לארגוני הטרור בעזה, זאת באמצעות כוח "קודס" במשמרות המהפכה בראשו עומד הגנרל קאסם סולימאני. אמצעי הלחימה מיועדים לעבור דרך הים האדום מתימן לעזה, והם כוללים רקטות וטילי נ"ט מתקדמים מסוג "קורנט". במארס אותה שנה הצליחו החות'ים לכבוש את האי האסטרטגי "פרים" (מוכר גם בשם הערבי "מאיון"), הנמצא בלב מצרי באב אל-מנדב, אולם האי שוחרר בתחילת אוקטובר 2018 על ידי הקואליציה בראשות סעודיה.

מאז שנת 2016 הותקפו כלי שיט אזרחיים באזור הים האדום על ידי החות'ים, לרבות מכליות נפט. ב-9 באוקטובר 2016 נכשל ניסיון שיגור שני טילי שיוט לעבר הספינה האמריקנית "מאסון", משטח שבשליטת החות'ים. כמה ימים לאחר מכן, ב-15 באוקטובר, שוגרו טילים אחדים מחוף תימן לעבר שלוש ספינות אמריקניות שהיו בסיור בצפון מצרי באב אל-מנדב. הספינות הפעילו אמצעי הגנה ואלה מנעו את פגיעת הטילים.

ביוני 2018 החלה הקואליציה הסעודית לתקוף את עיר הנמל חודיידה, שהייתה מצויה בשליטת החות'ים מאז 2014 ומהווה את צינור האספקה העיקרי שלהם. בתגובה איימו החות'ים כי יפעלו למנוע תנועת כלי שיט במצר באב אל-מנדב. ב-25 ביולי 2018 מומש האיום. מכלית נפט סעודית ששטה מצפון למצרי באב אל-מנדב בים האדום אל מצרים כשבאמתחתה כשני מיליון חביות נפט נפגעה, ככל הנראה מרקטה שנורתה מכלי שיט מהיר או מטיל חוף ים שנורה מתימן. ההערכה היא כי ההתקפה בוצעה על ידי טיל מדגם C-802 שאיראן מספקת למורדים (טיל דומה שיגר חיזבאללה לעבר ספינת הטילים אח"י חנית מול חופי ביירות במלחמת לבנון השנייה(. החות'ים נטלו אחריות על התקיפה, אך טענו כי פגעו באוניית מלחמה סעודית ולא במכלית נפט. בראשית אוגוסט 2018 הודה בכיר במשמרות המהפכה, נאצר שעבאני, שאיראן היא שהורתה לחות'ים לבצע את מתקפת הטילים.

האיום הימי האיראני נגד ישראל

איראן מנסה להתבסס לאורך נתיבי הגישה הדרומיים למפרץ אילת. מבחינת ישראל קיימת סכנה לא רק לשער הדרומי של הים האדום – מצרי באב אל-מנדב – אלא גם לשער הצפוני שלו, תעלת סואץ. תעלת סואץ נחוצה לשיט לישראל וממנה לצורך קשר עם מדינות באסיה ובדרום אפריקה ומערבה. בנוסף, מצרי טיראן מהווים מחסום לשער היציאה היחיד של ישראל דרומה מנמל אילת. ישראל מעניקה חשיבות עליונה לחופש השיט במרחב הימי שלה, כפי שקרה במלחמת סיני ב-1956 ובמלחמת ששת הימים ב-1967, שפרצו בין היתר כתוצאה מחסימת מצרי טיראן.

בינואר 2002 השתלטו לוחמי הקומנדו הימי של צה"ל על סיפון האונייה "קארין איי" בים האדום, סמוך לשארם א-שייח' בחופו המזרחי של חצי האי סיני, כשניסתה להבריח אמצעי לחימה מאיראן לידי הרשות הפלסטינית ברצועת עזה, ולחיזבאללה בלבנון. על סיפונה נמצאו 50 טונות של אמצעי לחימה מגוונים.

ב-5 במרץ 2014 פשטו כוחות של שייטת 13 בצה"ל על הספינה "קלוס סי" שיצאה מאיראן – נושאת דגל פנמה – והייתה בים הערבי בדרכה לפרוק בסודן נשק מתקדם שיועד לחמאס ברצועת עזה. על סיפונה נמצאו בין היתר 40 רקטות מסוג M302 לטווחים שבין 90 ל-160 ק"מ, בנוסף ל-181 פצצות מרגמה 122 מ"מ וכ-400 אלף כדורי 7.62.

האיום הימי האסטרטגי על ישראל החמיר עם פרוץ מאורעות "האביב הערבי" ומלחמת האזרחים בתימן. נוכחות "כוח קודס" האיראני, חיזבאללה, והחות'ים בתימן עלולה לגרום לפגיעה בתעבורה הימית לישראל וממנה, ולהפיכת תימן לתחנת ביניים להברחות לחמאס ולג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה.

ב-28 ביולי 2018 התריעה ישראל על כוונות לביצוע פיגועים – כולל ירי רקטות ומוקשים ימיים – נגד ספינות ישראליות בים האדום, ובמיוחד באזור באב אל-מנדב שבתימן, שם פועלים החות'ים. ב-1 באוגוסט 2018 הזהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי אם תנסה איראן לחסום את מצרי באב אל-מנדב בים סוף "היא תמצא את עצמה מול קואליציה בינלאומית נחושה למנוע ממנה זאת, וקואליציה זאת תכלול גם את מדינת ישראל, על כל זרועותיה".

ישראל מאוימת על ידי איראן גם במרחב הים התיכון, בעיקר בנוגע לאסדות הגז של המדינה בסמוך לחופי לבנון. כבר משנת 2010, לאחר הגילוי של מאגר "תמר", החל חיזבאללה לאיים באפשרות של פגיעה בתשתיות הגז של ישראל. מזכ"ל הארגון חסן נסראללה אמר בנאום שנשא ביולי 2011 כי "לבנון מסוגלת להגן על אוצרות הגז והנפט שלה ומי שיניח את ידו על נכסיה, נדע איך לנהוג עימו". גם סגנו של נצראללה, נעים קאסם, התייחס לנושא בעבר כשאמר ש"זכותה של לבנון לממש את ריבונותה ואת השליטה שלה על משאבי הטבע ושדות הגז שהתגלו במימיה ועל כן גם ההתנגדות אחראית להשתמש בכל האמצעים כדי לסייע לכך". חוגי משמרות המהפכה הצהירו בנובמבר 2014 שחיזבאללה ימיט חורבן על שדות הגז של ישראל בים התיכון באמצעות טיליו המתקדמים.

בכירים בצה"ל העריכו כי לחיזבאללה יכולת לפגוע באסדות הגז במים הכלכליים של ישראל, בין היתר בטילים. במסמך שחיבר מפקד חיל הים, אלוף אלי שרביט, נכתב: "חיזבאללה זיהה את הפוטנציאל הטמון במרחב הימי, ועל כן הוא פעל כדי לבנות מערך טילים התקפי ומשמעותי, אשר ניתן להגדירו כמערך התקפי אסטרטגי לכל דבר". בנוסף, אל"מ יובל אילון, מפקד בסיס חיל הים באשדוד, כתב כי "קשת האמצעים והיכולות רחבה ומגוונת – החל בשחיינים מתאבדים, דרך הפעלת סירות נפץ ועד לצוללנים המתמחים בעבודה במים עמוקים ובחומרי נפץ, כולל הפעלת צוללות ננס ומערכות מיקוש וחבלה מייצור עצמי".

ב-4 בנובמבר 2009 השתלט כוח של הקומנדו הימי של צה"ל על הספינה "פרנקופ", שנשאה את דגל אנטיגואה, מול חופיה של ישראל ומצא בתוכה אמצעי לחימה שכללו למעלה מ-3,000 טילים ופגזים שונים ואלפי פריטי תחמושת אחרים. הספינה עשתה את דרכה מאיראן ללבנון במטרה להעביר את אמצעי הלחימה לחיזבאללה. על פי ראש מטה חיל הים בצה"ל דאז, כמות אמצעי הלחימה שנתפסה במבצע הייתה יותר מפי עשרה מהכמות שהייתה בספינה קארין איי.

ב-15 במרץ 2011 השתלטו לוחמי הקומנדו הימי של צה"ל על האונייה "ויקטוריה" במרחק של כ-320 קילומטרים מערבית לחופי ישראל. על האונייה נתפסו ארבע מכולות שהכילו כ-50 טונות של אמצעי לחימה איראניים, שנועדו, על פי החשד, לשימוש חמאס ברצועת עזה. בין היתר הכילו מטען טילי חוף-ים מדגםC-704 , מערכות מכ"ם ועמדות הפעלה לטילים, פצצות מרגמה בקוטר 60 ו-120 מ"מ, תחמושת לרובים ועוד. כמו כן נמצאו על האונייה הוראות הפעלה בפרסית חתומות על ידי משמרות המהפכה של איראן.

במרץ 2017 אמר ראש הממשלה נתניהו כי איראן מנסה לבנות בסיס ימי צבאי בסוריה, כחלק מניסיונותיה להתבסס במדינה; אולם מאמצים אלה לא צלחו עד כה, ככל הנראה בשל התחרות בין רוסיה לאיראן בסוריה הקיימת לצד שיתוף הפעולה ביניהן, ובשל המאמצים הצבאיים של ישראל בסוריה. אפשר כי השלמת מסדרון שיעי שאיראן מנסה למתוח מטהרן דרך עיראק וסוריה לחופי לבנון תביא לאיום ימי איראני סמוך לחופי ישראל.

מסקנות

ההתעצמות הצבאית הימית של איראן, כמו יתר מעשיה, נובעת מהרצון להחזיר את גדולתה של האימפריה הפרסית ולקדם את סדר היום של המהפכה האיראנית. במקביל, איראן מעוניינת להקרין עוצמה צבאית במפרץ הפרסי ובמקומות אסטרטגיים הסמוכים למרחב הערבי העוין את איראן. כוחה הימי נתפס על ידי הנהגת המדינה כנדבך חשוב ביכולתה להרתיע את ארה"ב ומדינות סוניות מפני התקפה נגדה וניסיונות לסכל את תוכנית הגרעין הצבאית והטילים הבליסטיים שלה. כחלק מבניית העוצמה, איראן מנסה להתבסס לאורך נתיבי הגישה של הים האדום – מצרי באב אל-מנדב ומצרי טיראן. החל משנת 2009 חיזקה איראן את נוכחותה באזור באמתלה של מבצעים נגד-פיראטיים. מטרותיה של איראן בהתבססותה במרחב הימי של הים האדום הן להבריח אמצעי לחימה לשלוחיה, ארגוני הטרור ברצועת עזה ובלבנון, להשיג השפעה בנתיבים ימיים בעלי משמעות אסטרטגית ולסייע לחות'ים במלחמת האזרחים בתימן נגד הקואליציה בראשות סעודיה. לבסוף, הכוח הימי נועד להצר את הנוכחות הימית האמריקנית.

איראן בנתה את כוחה הימי בשני צירים מקבילים, מתוך התפישה המהפכנית של המשטר: הצי של משמרות המהפכה, והצי של הצבא הסדיר. הדוקטרינה הימית הצבאית של איראן מאופיינת בעיקר בא-סימטריות המיועדת לנצל את נקודות התורפה של האויב, להגדיל את עלות הלחימה עבור יריב פוטנציאלי, ולהפחית את רצון האויב להילחם. טהרן מדגישה את פיתוח התעשיות הביטחוניות ויכולות הייצור המקומי, שמטרתן להקטין את תלותה בספקים זרים ולהתמודד עם עיצומים בינלאומיים. כחלק ממדיניות זו, איראן מנצלת את רכישותיה הזרות על מנת לשפר את יכולות הייצור שלה באמצעות הנדסה-מחדש.

אף שתשומת הלב בישראל מופנית לבעיות המיידיות וה"בוערות" בזירה הצפונית ובזירת הדרום, למערכה על חופש השיט בים האדום ובים התיכון יש השלכות אסטרטגיות על ביטחונה ועל כלכלתה של ישראל. עיקר המיקוד הישראלי צריך להיות מופנה לאזור אסדות הגז של המדינה. בעבר כבר איים חיזבאללה פעמים מספר כי במקרה של עימות עם ישראל הוא יתקוף את אסדות הגז שלה. בנוסף, בין ישראל ולבנון ישנו סכסוך הנוגע לשאלת השליטה על מים טריטוריאליים שככל הנראה נמצאים בהם מצבורי גז. איראן יכולה לנצל מציאות זו על מנת להשתמש בחיזבאללה כשליח נגד ישראל ולפגוע בעצמאותה האנרגטית ובכלכלתה. בזירת הים האדום, טוב תעשה ישראל אם תדאג להבטיח את חופש השיט באזור על ידי הרחקת האיום איראני וצמצומו במגוון פעולות: מעקב וניטור מודיעיני אחר ההתפתחויות במרחב הים האדום, עידוד מעורבות אמריקנית ואירופית באזור, ושיתוף פעולה עם מדינות סוניות מתונות כדוגמת סעודיה, מצרים וירדן.