אריק הובסבאום, קומיסר ההיסטוריה

אחד מהמאפיינים המוזרים ביותר של השיח הפוליטי בימינו הוא הסטנדרט הכפול בו נעשה שימוש בכל הנוגע לשיפוט פשעי הנאציזם מול הקומוניזם. הנאצים זוכים ליחס של עבריינים מרושעים (ובצדק), בעוד שזוועות הקומוניזם שגבו מספר קורבנות גדול פי כמה נתפסות כלא יותר מתוצאה של אידאולוגיה שסטתה מעט מן הדרך.

רבים ממעצבי דעת הקהל אמורים לדעת זאת היטב אך עדיין בוחרים לעוות את ההיסטוריה והמוסר, ומסתבר כי ריצ'רד ג. אוונס הוא אחד מהם. המרצה להיסטוריה מאוניברסיטת קיימברידג' כתב בעבר רבות על אדולף היטלר באופן ביקורתי והוגן, והוא נחשב למומחה מוביל בתחום. אוונס אף זומן לתת עדות במשפטו של דיוויד אירווינג, מכחיש השואה הבריטי הידוע שנמצא אשם. אף סופר או הוגה דעות שמכבד את עצמו לא ניסה להציל את המוניטין של אירווינג לאחר מכן.

פרופ' אוונס הוא אם כן חבר של כבוד בעלית האקדמית הבריטית ובעל תואר אבירות שמאשר זאת, אך ספרו החדש על חייו של אֶריק הובסבאום מציג אותו באור אחר לחלוטין. מקריאה בביוגרפיה עבת הכרס אודות ההיסטוריון המנוח נראה שמחברה הוא פתי תמים במקרה הטוב או שוטה גדול במקרה הרע. בכל מקרה, אלה הם תארים ששום חוקר לא היה רוצה שיוצמדו לשמו.

באופן כללי, ניתן לומר שאריק הובסבאום (2012-1917) היה המגן הגדול ביותר של קומוניזם בבריטניה במאה ה-20 וסוג של העתק של אותו אירווינג הנודע לשמצה, רק מהצד השני של המפה הפוליטית. אם הובסבאום היה אוחז בעמדות אפולוגטיות כאלה כלפי נאציזם, כנראה שאוונס היה מטיח אותן בפניו. אך במקום זאת, הוא החליט לקחת על עצמו את המשימה להגן על הבלתי ניתן להגנה ולכתוב יותר מ-700 עמודים של מה שנראה פחות כמו ביוגרפיה ויותר כמו הַגְיוגרפיה – סיפור תולדות חייו של קדוש דתי.

דמות אלטרנטיבית

הובסבאום הצטרף למפלגה הקומוניסטית כבר בשנות השלושים ומאז לא סטה אפילו לרגע מהקו הרשמי שלה – לא משנה עד כמה מטעה או סותר את עצמו הוא היה –  וצבר מאזן מרשים מאוד בתחום. כך למשל, למרות שעמיתיו הקרובים ביותר של סטאלין הודו בשורה של משפטי ראווה בפשעים כה חמורים שברור היה שהם מעולם לא היו יכולים לבצע אותם, הובסבאום האמין בכל מאודו באשמתם.

כל מהלך של פלישה סובייטית לטריטוריה זרה ודיכוי של מדינות לאום מהים הבלטי דרך פינלנד, ועד למזרח אירופה לאחר המלחמה, גרם לו עונג בלתי יתואר. את מיכאיל גורבצ'וב, מנהיגה האחרון של ברה"מ, האשים הובסבאום בכך שהרס את המדינה, בעוד הוא עצמו נשאר חבר במפלגה עד לפירוקה. זמן קצר בטרם מותו, הוא עורר שערורייה כאשר טען בראיון ל-BBC כי רצח של עשרות מיליונים היה מוצדק בשם השאיפה לעתיד קומוניסטי טוב יותר.

ההשמטות הרבות של פרטים היסטוריים מספריו על תולדות ברה"מ והקומוניזם מתאספות לכדי סילוף של ממש. המשטרה החשאית, לברנטי בֵּרִיַה, הטיהורים והגירושים הגדולים, הגולאגים, הרעב הכפוי והמהומות – כל אלה הושתקו לחלוטין או זכו לאזכור בחצי משפט רוטן.

הובסבאום היה ללא ספק אינטלקטואל משכיל ולכן ויתורו המוחלט על חוש הביקורת בכל הנוגע לקומוניזם מטריד עוד יותר, אך כאשר הביוגרף אוונס חיפש הסבר לתופעה הזו הוא הפך בעצמו לחלק בלתי נפרד ממנה. אריק הובסבאום אותו הוא מבקש להציג בספר אינו קומוניסט סובייטי אדוק כלל, אלא גרסה אחרת: קומוניסט אירופי חבר השמאל החדש או קבוצה מרקסיסטית כלשהיא.

הדמות האלטרנטיבית שבורא אוונס הדגימה לטענתו "עצמאות פוליטית ומחשבתית יוצאת דופן", כמו גם "קוצר רוח ואף בוז" כלפי ההתנהלות היום-יומית של המפלגה. לדברי אוונס, הובסבאום היה שרוי "במצב של סכסוך תמידי" עם המפלגה ולכאורה ניסה "להרחיק את עצמו מסטליניזם". גם אל מול כל הראיות הקיימות בכתביו ואמירותיו של הובסבאום עצמו, אוונס עדיין כותב את האבסורד המוחלט לפיו הוא "לא היה בשום אופן חבר פעיל או מסור של המפלגה".

מהיסטוריון ליח"צן

כחסיד משנתו של קרל מרקס, הובסבאום האמין שאירועים היסטוריים מתרחשים על פי דפוס קבוע ושכלכלתה של מדינה היא שקובעת את גורלה. תפיסה זו ניסתה לרדד מספר אינסופי של פעולות אנושיות שאינן קשורות אחת לשנייה לתוך מסגרת מארגנת ועקרונות מופשטים כמו מעמד ומהפיכה. כאשר כתב על התפיסה הדמיונית הזו לגבי איך ומדוע העולם אמור להתנהל, הובסבאום הפסיק להיות היסטוריון והפך ליח"צן, והמציאות פינתה את מקומה לעובדות מומצאות.

בהתאמה, גם הביוגרף אוונס מוותר על ניתוח וקופץ ישר אל מחוזות הדמיון כאשר הוא כותב על אחד מספריו של הובסבאום כי "הכיל את כל חותמות האיכות: פרטים מרתקים, קריאה מהנה ומעוררת מחשבה, רוחב יריעה ובקיאות מהממת". השאלה באיזה ספר בדיוק מדובר אינה חשובה, מכיוון שאוונס הופך את כולם לאחד.

במהלך חייו החשיב את עצמו הובסבאום להיסטוריון הנודע ביותר בבריטניה מאז ארנולד טוינבי, אך אוונס לוקח את ההערכה הזו צעד קדימה. בפרק דמיוני במיוחד בביוגרפיה הוא טוען כי האֶמְפיריציזם וההומניזם של הובסבאום מייחדים את גישתו ההיסטורית, ומסכם כי מדובר ב"היסטוריון המפורסם והנקרא ביותר בעולם".

בעת חיבור הביוגרפיה, עמד לרשותו של אוונס ארכיון עצום של מכתבים, יומנים וכתבים אחרים אותם אסף הובסבאום במהלך חייו, והחומר הזה שימש בעיקר כדי להציג את הובסבאום כאדם מן השורה, עם אישה ובית וחברים. הבעיה בכך היא שנראה שהוא נפגש רק עם קומוניסטים אחרים או תלמידים-מעריצים שעלו אליו לרגל: אותו חוג סגור של אנשי שמאל שסידרו לעצמם ולחבריהם משרות באוניברסיטאות, כינסו ועידות ונתנו הרצאות באותם נושאים, והעניקו אחד לשני תמיכה וביקורות אוהדות על ספריהם.

פצצת אטום על ישראל

מניסיוני האישי, אריק הובסבאום לא היה קרוב בכלל לדמות הלבבית והאהודה שמתאר אוונס. בארוחת ערב שנכחתי בה בביתו של יו תומאס, חוקר תולדות ספרד וקובה, הובסבאום החל לתאר את משטרו של פידל קסטרו כגן עדן קומוניסטי. אורח אחר, הרברט מרצ'נט שהיה בעבר השגריר הבריטי בקובה, סיפק לעומתו דוגמאות ממקור ראשון של רדיפה, כליאה ולעתים הוצאה להורג של מתנגדי המשטר, אך הובסבאום פטר את כולן כ"תעמולה אמריקנית".

כאשר נושא השיחה עבר למזרח התיכון, טען הובסבאום בהתנשאות כי עדיף להטיל פצצה גרעינית על ישראל ולהרוג כמה מיליונים מאשר לסבול מלחמה גרעינית קרובה על אדמת אירופה שתגבה קורבנות רבים. כאשר הערתי שלמיטב זכרוני האדם האחרון שדיבר על רצח המוני של יהודים במונחים של משוואה מתמטית היה שר התעמולה הנאצי גבלס, הובסבאום הזועם עזב את החדר ולא שב אליו.

בהמשך רצה הגורל שהפכנו להיות שכנים בכפר בוויילס, מה שסיפק את המחזה הקומי אך מעורר הרחמים בו הוא היה עוצר אותי ברחוב ונוזף בי בקול מול חוואים מקומיים מופתעים על עליונותו של הקומוניזם מול הלאומיות שהחליפה אותו. למרבה הצער, אוונס מפספס בספרו לחלוטין את הצד הגס והמכוער שהוביל את אריק הובסבאום להיות קומיסר של ההיסטוריה ומגנם של פשעים בלתי-נתפסים ובריונות. למרבה המזל, אנחנו בבריטניה לא נאלצנו לחוות את אותן זוועות על בשרנו.

דיוויד פרייס-ג'ונס הוא עיתונאי ומבקר ספרות, ופרסם ספרים רבים בנושאי יחסים בינלאומיים. הטור התפרסם לראשונה בכתב העת 'The New Criterion'.