רב המכר של ג'ונה גולדברג כופר בעיקרי האמונה והנחות היסוד של השמאל וחושף בשיטתיות את ההיסטוריה המוכחשת של הפשיזם, ממוסוליני ועד ימינו
הספר 'למי קראת פשיסט' מאת ג'ונה גולדברג ראה לאחרונה אור בהוצאת 'שיבולת'. מובאת לפניכם ההקדמה למהדורה העברית מאת ד"ר רונן שובל.
לקריאת הפרק הראשון מן הספר לחצו כאן.
לרכישת הספר 'למי קראת פשיסט?' וספרים נוספים בהוצאת 'שיבולת' במבצע מיוחד לשבוע הספר, לחצו כאן.
***
פשיסט הוא ימני שמנצח בוויכוח
— ג'ונה גולדברג
תצפיותיו של גלילאו גליליי היו העדויות הממשיות הראשונות לנכונות התאוריה של קופרניקוס, ששללה את מעמדו של כדור הארץ כמרכז היקום. הכנסייה הקתולית, כדרכן של כנסיות, לא אהבה את גלילאו ואת מסקנותיו. הכנסייה הפרוגרסיבית לא אוהבת את ג'ונה גולדברג ואת מסקנותיו. כוהניה תקפו בחמת זעם את הספר שאתם אוחזים בידיכם. אומנם גולדברג אינו גלילאו, אבל הוא בהחלט כופר ביעילות בעיקרי האמונה העכשוויים. וכצפוי במצבים מעין אלה, הספר טיפס במהירות למקום הראשון במצעד רבי המכר של הניו יורק טיימס ונשאר שם כמה שבועות.
גולדברג (יליד 1969) הוא אחד הפובליציסטים המובילים בארה"ב. מאמריו מתפרסמים ב-200 ויותר עיתונים וכתבי עת ברחבי ארה"ב, והוא פרשן מבוקש בערוצי החדשות המובילים. וכעוצמת מעמדו הציבורי של גולדברג, כך גם עוצמת הביקורת והתסיסה שהספר עורר. אחרי הכול, קשה להתעלם מהתוכן העשיר והמרעיש של הספר, קשה להתעלם מברק התובנות הטמונות בו, וגם מסגנונו הייחודי קשה להתעלם. הספר הזה, על מאות מראי המקום שתומכים בו, הוא כתב סירוב מנומק ורהוט לשלל מוסכמות וקלישאות השולטות כיום בכיפה. גולדברג פשוט התעקש לתהות על קנקנן של הנחות יסוד ציבוריות הנחזות כמובנות מאליהן, והכול — מתוך חריפות מחשבה ואופקים רחבים.
למרות שפע המידע, התובנות והאנקדוטות שיוטח אל הקורא ב-500 העמודים הבאים, הספר נע בהיגיון ובעקביות על שני צירים עיקריים. ציר אחד — מחקר אינטלקטואלי אודות שורשיו הפשיסטיים של הליברליזם האמריקני בן ימינו. גולדברג בחן בקפידה מדעית את מקורותיו של הפשיזם, פירק אותם לגורמיהם, התחקה כבלש אחרי הלכי־רוח ותפישות אידאולוגיות, וחשף בהצלחה את האופן שבו חלחל הרעיון הפשיסטי מאירופה אל השמאל הפרוגרסיבי בארה"ב והיכה בו שורש.
ציר שני, סמוי יותר, הוא הפיכת הקערה על פיה בכל הקשור לשימוש במושג "פשיזם" כמילה נרדפת לימניות או שמרנות. כמו שגולדברג חוזר ואומר, "השמאל הבינלאומי שמר לעצמו זכות בלעדית לקבוע שכל אדם שאינו רצוי לו הוא נאצי או פשיסט, בלי להיזקק לנימוקים או לעובדות. עם הזמן, כשהנאציזם נעשה מזוהה עם 'רוע צרוף', הפכה תווית הפשיסט והנאצי שימושית מאוד, כפי שהיא עד היום".
כך, "פשיזם" משמש אצל הליברלים בארה"ב, יורשיהם של הפרוגרסיבים, למעין קללה-לכל-עת; מטבע השמור בלעדית לשמאל להגדרת כל מה ומי שאינו שמאל. אם תתמוך בנו, אתה טוב. אם לא, אתה פשיסט. ומאחר שיש הרבה אנשים שלא תומכים בו, השמאל רואה פשיסטים בכל מקום. כלומר, בכל מקום למעט במראָה. גולדברג מספק לשמאל מראה שהוא יתקשה לעצום עיניים מולה.
לפי גולדברג, השימוש במונח פשיסט נועד לתכלית ברורה: לסלק מישהו מדיון ולשלול את הלגיטימציה גם מעצם הדיון. זוהי ספירלת ההשתקה; הדרך שבה אמצעי התקשורת מעצבים את דעת הקהל, באמצעות יצירת אשליה הקושרת בין דעה "לגיטימית" של "הרוב" לדעה "קיצונית" של "מיעוט". הצופה, שנרתע מהתייצבות בעמדת מיעוט, בוחר להצניע את עמדתו מאימת הביקורת. פשיסט הוא הרי אדם שכוונותיו רעות, וממילא תוכן דבריו לא דורש התייחסות. ואיש אינו רוצה לזכות בתיוג כזה. כך השיח הציבורי מידלדל והולך, עד שבטווח הארוך נגרם שינוי במציאות הפוליטית עצמה. הדרה זו של עמדות בשיח, מעבירה בתחכום ובאלימות את המסר בדבר דעות "תקינות" ודעות "לא תקינות". באופן הזה מושתק הרוב הדומם (שעל כן הוא דומם…) ונוצרת "הסכמה כללית" מזויפת.
גולדברג ממחיש את טענתו בדוגמאות למכביר, אך עינו של הקורא הישראלי תתעכב בוודאי על הדוגמה הבאה:
אשר לרונלד רייגן, הוא נהנה משיקום תדמיתי שכמותו לא ידע פוליטיקאי אחר בהיסטוריה המודרנית של אמריקה, וכמוהו גם בארי גולדווטר, שהפך לפתע גיבור הממסד הליברלי. נדמה שהליברלים בארצות הברית מתאהבים בשמרנים מתים כדי להכות בהם שמרנים חיים… שניהם (רייגן וגולדווטר) היו אבירי החירות, שכונו פשיסטים בפי ברוני האטטיזם"
האין הדברים מזכירים את יחסו של השמאל אל מנהיגי הימין ז'בוטינסקי ובגין? בן גוריון לדוגמה, כינה בזמנו את ז'בוטינסקי "ולדימיר היטלר" (שמו הפרטי הרוסי של ז'בוטינסקי היה ולדימיר), ובגין זכה, בין היתר, לפשקוויל הבא בעיתון ניו יורק טיימס בשנת 1948: "בין התופעות הפוליטיות המטרידות ביותר של ימינו, נמצאת עלייתה של מפלגת חירות במדינת ישראל הצעירה. זוהי מפלגה פוליטית הדומה באופן מובהק במוסדותיה, בשיטותיה, בפילוסופיה הפוליטית שלה ובשאיפותיה החברתיות למפלגה הנאצית ולמפלגה הפשיסטית".
ואילו היום — ממש כמו שגולדברג מתאר לגבי רייגן וגולדווטר — מועלים ז'בוטינסקי ובגין על נס "הימין השפוי והמתון" לעומת הימין העכשווי "הקיצוני והלאומני". פתאום השמאל מתרפק בערגה על זכרם של ז'בוטינסקי ובגין המושמצים בזמנם, ומשתמש בהם כדי להצליף במנהיגי הימין של ימינו.
עניין השפיות, אגב, הוא מוטיב קבוע בהשמצות שנוהג להטיח השמאל בימין. אחרי הכול, הפיכת דעה לבעיה נפשית היא פרקטיקת הדרה יעילה למדי. רק לאחרונה קבעה הדוגמנית המלומדת יעל אבקסיס (בתאריך 14.3.19, בראיון לגלי צה"ל) ש"זה כבר לא ימין ושמאל, זה אנושיות נגד אי שפיות". השמאל — אנושי, הימין — לא שפוי. השמאל — ליברלי וטוב, הימין — פשיסטי ורע.
https://www.facebook.com/newsisrael13/videos/266334907617254/
אך האמת היא שלא הימין הוא הראוי למילת הגנאי "פשיסט", אלא דווקא השמאל. במסגרת המסע האינטלקטואלי וההיסטורי שעורך גולדברג בספר, הוא מעמיד תופעות ומושגים פוליטיים כמו "פשיזם" (אך לא רק) על דיוקם, ואגב כך מנקה את שמו של הימין האמריקני מהרפש שהוטח בו. והמסע הזה הוא אישי לא פחות מכפי שהוא ציבורי.
גולדברג אינו מניח לליברלים של זמננו ליטול את כתר הליברליזם בקלות. הוא מזכיר לנו שמושגים ומונחים פוליטיים נשחקים ונבנים מחדש בהתמדה, ואגב כך אופיים ומשמעותם משתנים. גם מקומו של הליברליזם לא נפקד מתהליך זה. הוא מנתח באזמל חד את ההתרחשויות שהובילו את התנועה הפרוגרסיבית לדחות את רעיונות הליברליזם המקורי — זה המזוהה עם חירות אישית וכלכלית במסגרת ממשל דמוקרטי — אך בה בעת לנכס לעצמו את השם "ליברליזם", בהיפוך משמעות כמעט; הליברליזם שכיוון להגן על הפרט מפני ידו של השליט הפך "ליברליזם" שיעדו הוא הפעלת כוח השלטון למטרות כלכליות, תרבותיות או חברתיות.
גולדברג חודר אל שורשי התופעה הזאת. אסכולת פרנקפורט המרקסיסטית, שתקוותה למהפכה של מעמד הפועלים נכזבה, אימצה רעיונות משדה הפסיכואנליזה וביצעה באמצעותם "שינוי מסלול" מתוחכם. הפשיזם, שהוצג תחילה כתגובה קפיטליסטית לאיום מצד מעמד הפועלים, הוצג לאחר "שינוי המסלול" כ"מנגנון הגנה פסיכולוגי כללי מפני שינוי. אנשים שאינם מסוגלים להתמודד עם 'קִדמה' מגיבים באלימות משום שיש להם 'אישיות סמכותנית'". כלומר, מי שאינו מסכים עם היעדים ושיטות הפעולה של הליברליזם החדש נתון למנגנון הגנה פרימיטיבי הידוע בשמו העממי "פשיזם".
מהו בעצם פשיזם?
כדרכן של תופעות פוליטיות, גם לפשיזם ניתנו הגדרות רבות מספור על ידי הוגים וחוקרים שונים. גולדברג מציין את המרכזיות שבהן, אך נזהר מלהתיש את הקורא בדיונים עקרים. שכן ככלות הכול, הפשיזם הוא עוד ביטוי למאבק העתיק נגד החופש האנושי. כמו הקומוניזם והנאציזם גם הפשיזם הוא מימוש של קולקטיביזם קיצוני, אם כי בעוצמה שונה. ביסוד התופעות הללו מונחת התפישה שלפיה על המדינה להתערב בכל תחומי החיים — החל ממרחבי הפרט דוגמת יחסי מין ומשפחה, דרך שליטה ריכוזית במערכת הכלכלית, ועד לניהול המערכת הפוליטית עצמה. הפשיזם לגווניו שואף לקבל אחריות על כל היבטי החיים, וחותר לאחידות במחשבה ובפעולה. כלי הפעולה המרכזיים של הפשיזם הם לחץ חברתי וכוחנות.
הפרוגרסיבים, ובעקבותיהם הליברלים של השמאל, ספגו היטב את עיקרי האמונה הפשיסטיים, ועבודת המחקר של גולדברג להוכחת העניין הזה מאלפת. בדיוק כמו הפשיסטים, גם הפרוגרסיבים לא יהססו להביא את ה"קדמה" באמצעות פרימה שיטתית של המערכת החוקתית המסורתית. בישראל למשל, המהפכה החוקתית היא דוגמה קלאסית לדפוס הפעולה של הפשיזם הליברלי.
ככלל, הרעיונות הפרוגרסיביים-ליברליים מאופיינים לפי גולדברג בגישה קולקטיביסטית קיצונית, ממש כמו הפשיזם. מבחינת הפשיזם הליברלי וצאצאיו, אין מרחב אישי: הכול פוליטי — ביגוד, מין, מוזיקה, אוכל, ספורט, מראה — והכול שפיט. על האזרח למסור את עצמו בידיהם של מומחים "אובייקטיביים" (קרי, ליברלים) והם יכריעו בשבילו מה ראוי שיעשה או יחשוב. כל זאת בלהט צלבני מוכר של מי שמפיץ את האמת המוחלטת בקרב הילידים הבורים.
הפרוגרסיביזם, מסביר המחבר, דוחה את הרעיון ההומניסטי ומאמץ בעקבות התנועות הטוטליטריות את התפישה שמשמעות קיומו של הפרט נובעת מהשתייכותו לקבוצה — המעמד אצל הקומוניסטים, האומה אצל הפשיסטים, הגזע אצל הנאצים — וברעיון שעל המדינה לחשוף את המשמעות הזו, הגנוזה בזהות הפרטים.
ומה שהתחיל במהפכה הצרפתית כניסיון לממש את רעיונותיו של רוסו בדבר "חירות" ו"שוויון" ברוח "ההסכמה הכללית", הוביל במהרה למופע אימים טוטליטרי. אך תלמידיו של רוסו לא היו מוכנים לוותר: שוב ושוב הם התעלמו מהתנגשות המובנית שבין "חירות" לבין "שוויון", והעלו רעיונות כיצד למזג את שני הקטבים האלה באמצעות בריאת אדם חדש וחברה חדשה. המוארים, הנאורים, הם אלה היודעים מהו ה"רצון הכללי", ולהם ניתן ההיתר לכפותו על הכלל בכל מחיר. כפי שאמר רובספייר: "יש רק שתי מפלגות בצרפת: העם ואויבי העם. אנו מוכרחים להשמיד את המנוולים האומללים הרוקחים לעד מזימות נגד זכויות האדם… אנו מוכרחים להשמיד את כל אויבינו".
https://www.facebook.com/shiboletpress/videos/347667449305898/
בתפישה הטוטליטרית הקלקולים החברתיים אינם תוצר של פגמים אנושיים טבעיים שיש בכל אדם, אלא רק של מוסדות אנושיים שיצרו אדם פגום. האדם נולד טוב, ומוסדות החברה הם המשחיתים אותו. בני תמותה רגילים אינם מסוגלים להבחין באמת זו, ולכן הם זקוקים לאותם יחידי סגולה מורמים מעם שיכפו אותה עד שישתנה המצב האנושי-חברתי מיסודו. יחידי סגולה אלה יכולים לנהל את המדינה ואת העולם כולו על בסיס יישום מדעי-הנדסי של אמיתות חברתיות, שתוקפן חזק כשל חוקי טבע. כמו שחוקי הטבע פועלים תמיד באופן זהה, כך אמורים לפעול בני האדם לפי חוקי היגיון החלים על הכול.
המוסדות האנושיים הפגומים הם מטרת האיכות הראשונה, ובהתאם לכך הליברלים חותרים בהתמדה לנתץ כל פרה קדושה. "עולם ישן עדי־יסוד נחרימה" גורס האינטרנציונל, וזה הרעיון: המוסר, המשפחה ושאר המוסדות האנושיים שנוצרו לאורך ההיסטוריה צריכים להיעלם כדי שאפשר יהיה לבנות את האוטופיה המבוססת על השכל הטהור.
לא פלא, למשל, שגם הקומוניסטים וגם הנאצים נלחמו נגד התא המשפחתי המסורתי. גולדברג ממחיש זאת באופן מאלף, בין היתר על סמך כתביו של היטלר עצמו. "הנאציזם", כותב גולדברג, "היה שותף למאמץ הפרוגרסיבי המוכר לפלוש אל המשפחה, לקרקר את קירותיה ולנתץ את האוטונומיה שלה. המשפחה המסורתית היא אויבת הטוטליטריות הפוליטית משום שהיא מעוז של נאמנויות הניצב בדרגת עדיפות מעל למדינה ואינו קשור בה, ומשום כך גם הפרוגרסיבים מנסים בלא הרף לערער אותה … הגישה הנאצית למיניות הייתה מעוגנת בעוינות המושרשת של התורה הנאצית לנצרות וליהדות, ששתיהן דחו את התפישה הפגאנית של מין כאמצעי לסיפוק מיני ונטעו בו משמעות מוסרית עמוקה".
לפי גולדברג, בעיני הטוטליטרים ניהול נאור הוא ניהול "מדעי", וניהול מדעי פירושו תכנון מרכזי בידי מדענים-מהנדסים לפתרון כל הבעיות האנושיות. לשם כך דרושה ממשלה גדולה של מהנדסי-חברה שיממשו את האידאות המופשטות. חירות בכלל, והמולת השוק חופשי בפרט, אינן צפויות ולפיכך אינן רצויות.
כטבעם של רעיונות מופרכים, גם האידאות הפרוגרסיביות מתנפצות שוב ושוב אל סלעי המציאות, אך אין לכך חשיבות של ממש בעיני הליברלים. ההצלחה, לתפישתם, אינה הדבר העיקרי — ולאור הכישלונות החוזרים, אף אינה חשובה כלל: לעשייה עצמה ערך מוסרי-תאולוגי גואל. גולדברג מראה כיצד הפשיסטים באיטליה והנאצים בגרמניה פעלו פעמים רבות בלי תוכנית ערוכה, מתוך התפישה שעצם הפעולה מבטאת ערך מהותי. אותו רעיון ממש אומץ בידי הפרוגרסיבים שתבעו "פעולה, פעולה, פעולה". כך צעק האס-אה הצועד ברחובות, כך צעקו הסטודנטים בקמפוסים של שנות השישים בארה"ב.
גולדברג עומד בהקשר זה על המקום המרכזי שניתן באידאולוגיה הפשיסטית, הנאצית והפרוגרסיבית ל"מיתוס" הסורליאני: הרעיון שאפשר ליצור "דימוי" או "שקר קדוש" שיאפשר ללכד אנשים באופן לא רציונלי סביב רעיון ולגרום להם שיהיו מוכנים לוותר על חירותם, בייחוד בעתות משבר.
על כל פנים, גולדברג גורס כי קיים הבדל משמעותי בין הפשיזם האמריקני ה'חביב' לבין אחיו האלים מאירופה, והבדל זה נובע בעיקר מההקשר התרבותי שבמסגרתו צמח הפשיזם. התרבות הגרמנית שונה מאוד מזו האמריקנית, ולכן המימוש של הרעיונות הטוטליטריים בה היה שונה לחלוטין. אותם רעיונות, אותן תפישות — תוצאה שונה. כמו בכל תופעה היסטורית, הזמן והמקום יוצרים גרסאות שונות לאותה מהות.
המקרה הישראלי
בחינת לוז טיעוניו של גולדברג לנוכח המציאות הישראלית מוליכה למסקנות מטרידות. רעיונות וזרמים טוטליטריים פעפעו בעורקי היישוב בישראל עוד בתקופה שלפני הקמת המדינה, בזכות ההשפעה המכרעת של אנשי העלייה השנייה על היישוב העברי ועל מדינת ישראל הצעירה. אי אפשר להבין את הסזון, את אלטלנה, את הרעיון הקיבוצי ואת התנהגות המוסדות הלאומיים בלי להביא בחשבון תפישת עולם זו.
לשם כך, די לבחון אירועים אחדים שהשפיעו על חיינו בצורה עמוקה בעשרות השנים האחרונות. ב-1977, ככלות 30 שנות שלטון מפא"י והמערך, התחלף השלטון בישראל: מפלגת העבודה הובסה ולשלטון עלה הליכוד. יצחק בן אהרן, ממנהיגי מפלגת העבודה, הודיע: "אם זו הכרעת העם, אינני מקבל אותה".
כפי שמבאר פרופ' מנחם מאוטנר בספרו 'ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי', חוגי האליטה בישראל נתקפו חרדה נוכח ניצחון הליכוד. "חשתי, כרבים מחברי, שחרב עליי עולמי", מספר מירון בנבנישתי בספרו 'הקלע והאלה'. "נגזל מאיתנו מטה המנהיגות, ועבר, שומו שמיים, לידיהם של מתלהמי הכיכרות ותגרני הגלנטריות… באו ימים רעים… אותם ילוו עכשיו תופי טם-טם של שבטיות עמומה, פולחנית, דם ואדמה ויצרים". תוצר הבהלה הזו, מסביר מאוטנר, היה הפיכתו של בית המשפט העליון ממוסד שתפקידו להכריע בסכסוכים למוסד שמטרתו לקדם סדר יום פוליטי. אליטת תנועת העבודה שכוחה הפוליטי שקע העבירה את מוקדי קבלת ההחלטות מהכנסת והממשלה לזרוע השופטת. וכך, במקום שלטון הדמוס, העם, נולד שלטון האוֹליגוֹי, המעטים.
בית המשפט העליון החל לקבוע מה "סביר" ומה אינו סביר, מה "מידתי" ומה אינו מידתי, מה הולם את "ערכי היסוד" או את "עקרונות העל" של "שיטתנו החוקתית" ומה אינו הולם אותם, ועל בסיס זה — ולא על בסיס החוק הכתוב — החל לכפות את תפישת עולמו על הממשלה והכנסת. נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אהרן ברק, הסביר כי "הציבור הנאור" (קרי, הוא והשותפים לדעותיו) משקף את התפישות ואת הערכים הראויים, שבמידת הצורך ניתן לכפותם על הציבור גם בניגוד לדעתו.
כדי לממש את עליונות האדם הנאור ואת ערכיו האוניברסליים, האוליגרכיה החדשה תוקפת ללא הרף את רעיון מדינת הלאום וריבונות העם.
לכן האליטה הישראלית קוראת פעם אחר פעם להכפפת החוק הישראלי לחוק הבינלאומי, להעדפת זכויות האדם המופשטות על זכויות האזרחים הממשיים, ולהרחבת סמכויותיו של בית המשפט העליון על פני אלו של הכנסת והממשלה. רמיסת המנגנונים הייצוגים של הדמוקרטיה ועמעום הזהות הלאומית הם הכלים שבאמצעותם יוכל המיעוט הנאור לקבוע בשביל ההמון את גורלו. סוגיות המסתננים מאפריקה, איחוד משפחות פלסטיניות או תוואי גדר ההפרדה הן רק דוגמאות אחדות מרבות להתנהלות זו. כך הופך האדם מאזרח חופשי ופעיל לנתין המנוע מהשתתפות בעיצוב גורלו. הנתינים יכולים להצביע בקלפי אחת לארבע שנים, אבל ההחלטות אינן מתקבלות עוד במוסדות שהם בוחרים. הרשות השופטת נעלית על הרשות המחוקקת ועל הרשות המבצעת, וכל החלטה שלהן, גדולה כקטנה, נדרשת לקבל את אישורה (בין אם באופן מפורש לאחר עתירה, בין אם במשתמע).
החוק, כפי שהוא מתעצב בבית המחוקקים, מבקש לבטא פשרה בין קבוצות בעלות עולם ערכי שונה. המהפכה החוקתית, לעומת זאת, הפכה את המוסר הפרוגרסיבי לנקודת מבט אלוהית. מלוא כל הארץ משפט, ניסח זאת השופט אהרן ברק, על משקל "מלוא כל הארץ כבודו" האמור באלוהים. כך קבוצה בעלת עולם ערכי אחד מבקשת לכוף את ערכיה על הרוב, ומי שמעז להתנגד לה ולהגן על הדמוקרטיה הופך מיד ל"פשיסט".
"דיקטטורה לשנה"
נהוג לומר שהסכנה בדמוקרטיה היא עריצות הרוב. בישראל הדמוקרטיה פינתה את מקומה לעריצות המיעוט, בחסות שיח צעקני של התקשורת והאקדמיה ל"הגנת הדמוקרטיה" כביכול. כפי שהראה ד"ר גדי טאוב, הפרוגרסיבים הצליחו "לשכנע את עצמם שעיקר תפקידם הוא להציל את הדמוקרטיה מן הדמוס — כלומר מן העם".
זלזול זה בריבונות העם התבטא גם בתהליך אוסלו. שרת החינוך לשעבר פרופ' יולי תמיר הסבירה בראיון לעיתון הארץ (13.8.1999):
כולנו הרענו להסכם אוסלו למרות שלא נולד באופן דמוקרטי… שיקרו לציבור. בעניין הזה, מה שהימין טען היה נכון… היו פגמים דמוקרטיים קשים בתהליך. ובכל זאת אימצו אותו בהתלהבות, ומבחינתי בצדק… אני מניחה שאנחנו לא רוצים שלום דיקטטורי. זה לא. אבל גם זו שאלה שקשה לענות עליה בכנות. כי אם היו אומרים לנו — בסדר, רבותיי. תהיה פה דיקטטורה לשנה, ובסופה יהיה שלום, והשלום הזה יביא לרווחה ולצדק. האם אנו קונים את זה או לא?… אם הממשלה הזאת תהיה גם לא דמוקרטית וגם לא תביא תוצאות, היא תיפול. אבל אם היא תביא תוצאות, ישכחו את כל התהליך"
לאחר שנתיים הוסיפה תמיר:
[אהוד] ברק מבחינתי אינו נושא באחריות על היריות על גילה ועל נווה יעקב… ברק עשה המון… הוא הציג דרך אחרת שאולי הייתה רדיקלית מדי ולא היה זמן להסביר אותה. אבל העם עוד יבין שאין אלטרנטיבה… זוהי הדרך הנכונה. אין דרך אחרת. ייקח זמן. הם עוד יבינו"
כאשר היו כאלה שסירבו "להבין", הסביר אמנון דנקנר במעריב (22.9.2000), הם תויגו מיד כ"'פאנטים-ימניים', 'לא-שפויים', 'בעלי זקנים מדובללים', ו'טירוף בעיניים'. איש מן השמאל לא הקשיב להם, משום שאיש לא ינסה להידבר עם אנשים אשר השחירו את פניהם כדי-כך שהתחלנו להאמין, כי אשפוז בבית חולים לחולי נפש הוא צורת ההידברות היחידה האפשרית עמם".
כלומר, "המשבר" מצדיק דיקטטורה. "השקר הקדוש" מוצדק אם יש אמת נעלה יותר, הגלויה לעיני המעטים בלבד. ואלו שאינם מסכימים, כרגיל, הם קיצוניים הזויים הראויים לאשפוז כחולי נפש.
בספר '1984' טבע ג'ורג' אורוול את המושג "שיחדש" — שפה חדשה, המשתנה מלמעלה ללא הרף במטרה לתחום ולצמצם את יכולת ההמון לבטא דברים על אודות המציאות. ההנחה שביסוד ה"שיחדש" היא שיש קשר בין תפישת המציאות לבין ביטוייה בשפה, ואם אינך יכול לבטא דבר, אינך יכול גם לחשוב אותו.
ה"שיחדש" משגשג בישראל. שוב ושוב מוצגים בחוד החנית של תעשיית השקרים דימויים כוזבים של ישראל: פלסטינים = יהודים בשואה; ישראל = גרמניה הנאצית; חיילי צה"ל = חיילי אס-אס; ילדי שכם = ילדי גטו ורשה; הרוגי הטרור = קורבנות השלום. וכמובן, מי שמתנגד לשמאל הוא פשיסט. שולמית אלוני אמרה ש"שר הביטחון ארנס משתמש בדמגוגיה המקבילה לזו של גבלס". יוסי שריד טען ש"נתניהו הזכיר לי את מוסוליני והוא תלמיד מצויין של גבלס". האלוף שלמה גזית הכריז ש"צה"ל מתיר לאנשים מסוימים לשרת עם כיפה סרוגה… הכיפות הסרוגות הן כמו צלבי הקרס שענדו על שרווליהם החיילים הנאצים". פרופ' משה צימרמן קבע ש"ילדי קריית-ארבע הם בדיוק כמו ההיטלר יוגנד".
אך התרבות הפוליטית היהודית אינה טוטליטרית; להפך, היא מקדשת את ריבוי העמדות והדעות. הטוטליטריזם הישראלי התבסס בארץ דווקא בקרב קבוצה אליטיסטית התופשת עצמה כליברלית, והדבר מבטא כֶּשֶׁל עמוק בפוליטיקה הישראלית. כשהממשלה פונה ימינה, מנגנוני הגבלת הכוח פועלים היטב: בית המשפט, האקדמיה, מוסדות התרבות והתקשורת משמיעים את קולם ברמה לריסון הכוח הממשלתי. אולם כאשר הממשלה פונה שמאלה, אותם מנגנונים עצמם חדלים מלתפקד. לא רק שהם נמנעים מלבצע את המוטל עליהם, אלא שהם דוחפים ומקצינים את פעולות הממשלה.
האליטה הליברלית מונעת מתוך תפישה עצמית נרקיסיסטית. היא משוכנעת שבידיה המפתח לאמת, למדעיות ולצדק, ולכן היא נבדלת בעיני עצמה משאר חלקי החברה הישראלית. השבט הליברלי מחזיק בתובנות משותפות, בטקסים משותפים, בכוהנים משותפים, בתקוות משותפות, ובמערכת ענישה ברורה לכל מי שמעז לסטות מהדוֹגמה.
האתוס הפשיסטי-ליברלי הזה צף אל פני השטח בשעת הכושר של רגעים מכריעים. אז, האידאולוגיה גוברת והדמוקרטיה מושעית. ברגעים אלה, שבהם השמאל הליברלי חש שבכוחו לעצב את החברה בצלמו וכדמותו ולהשיב את ההיסטוריה למסלולה ה"נכון", הוא לא מהסס לפעול בדרכיו כדי להביא את השינוי. אם צריך, "תהיה פה דיקטטורה לשנה".
הספר שלפניכם הוא חומר נפץ אינטלקטואלי. כלי נשק נוסף במלחמת הרעיונות המתחוללת בעולם המערבי בין אליטות ליברליות-פשיסטיות לבין העם.
***
לרכישת הספר וספרים נוספים בהוצאת 'שיבולת' במבצע מיוחד לשבוע הספר, לחצו כאן.
אני חושב שמידה עושים אבל לתרבות הישראלית
כבר היינו בסיפור הזה אבל להגיד שלא נעשה כאן כלום זה פשוט טיפשי ורק ירחיק אנשים
העם בחר בגוש הימין שיטפל בבג"ץ אוחנה נבחר
על כל מפקד אחד מהפרקליטות שעושה פרובוקציות יש עשרות מפקדים שתומכים בנתניהו ובנט
כל פרובוקציה נגד חיילים באוניברסיטה נענת בביקורת נוקבת ובהפגנות נגד האוניברסיטה
אוסלו תמיד מגיעה עם המילה אסון
וכבר אנחנו רואים חיבור בין השמאל לימין בקפיטליזם והצבא
אפילו גנץ קרא לחיסולים
להגיד שאוי השתלטו העליתות והכל רע וזהו הלך עלינו זה פשוט לא נכון, העם כבר לא קונה את השטויות של בג"ץ זה למה אין אמון בו זה למה יותר ויותר עיתונאים שבחיים לא תחשוב שיתבטאו נגד האליטה מתבטאים, זה למה יש תמיכה של 69% בטראמפ
מידה אל תיקחו את הגלולה השחורה היא גלולה עשויה היטב שמטרתה להשביט אותכם ולמנוע מיכם להילחם אל תיקחו אותה תנו קרדיט הישראל יותר טובה משאר העולם
בנט ושקד זה לא ימין, בנט ושקד זה שמאל בתחפושת ימין – אחרי שהשמאל הבין שאין לאג'נדה שלו רוב בציבור וכדי לעלות לשלטון הוא חייב להשתמש בשמאלנים שמתחזים לאנשי ימין.
מי היה ה"אחוק" של בנט?
רמז: החבר של נוני מוזס.
מי איפשר לשמאלנים להשתלט על מערכת החינוך?
רמז: זה שמאגף מימין.
מי תמך בפרקליטות המושחתת?
רמז: זו שמבטיחה רפורמה מעמיקה.
https://mida.org.il/2019/03/19/שקד-ובנט-העצימו-את-הגמוניית-השמאל-והדי
https://mida.org.il/2018/02/22/משרד-החינוך-בשירות-השמאל-100-בבגרות-באזר
https://mida.org.il/2016/02/21/נפתלי-בנט-אופוזיציה-מבית
בשיטתיות מוצגת במערומיה גישתו ה"ליברלית" של השמאל הבינלאומי אותה רמת השמאל המקומי המאיים לחסל את החופש, המדינה היהודית, היהדות ולהפכה ל"מדינת כל אזרחיה" שלא תהיה אלא ייצוג עולמו של אורוול בספרו 1984
הפאשיזם של השמאל ובתוכו בית המשפט
שופט בבית המשפט המחוזי בירושלים רפאל יעקובי קבע שלתנועת 'אם תרצו' ישנם מאפינים או הבטים פאשיסטים" קבע, קבע. מאימתי בית המשפט מומחה למחשבה פוליטית? מאחר והחליט כך לקבוע, מוטב היה אילו התעמק יותר בהגדרת המונח הפאשיזם. פאשיזם הוא מהמילה האיטלקית פאסיו –Fascio. אגד או צרור. אגד זרדים – שכן כל הזרדים ביחד – אנחנו חזקים, וכל אחד לחוד חלש. זה היה הסמל של הלגיון הרומי. לכן בפשיזם המדינה בשל ערכה המוסף מסכום חלקיה, היא ערך עליון. המדינה היא בלבד הדואגת לפרטים, ומותר לה לעשות הכל בשם ולמען העם לכן הפרטים מרצונם מותרים על חרותם. את הפאשיזם מאפינת האמונה שהשלטון שבידי השולטים חייב להיות נצחי אלו מורמים מעם ובשל יכולות מיוחדות הגיעו לתפקיד. הסמכות מוחלטת – חייבים לציית לה. כל צורות השלטון אחר פסול, הם הסמכות האחרונה. המדינה או מוסדותיה הם מעל הכל, היחיד בטל לחלוטין. הייצוג אינו אישי ובא לידי ביטוי באיגודים. בפשיזם מותרת מפלגה אחת בלבד השאר אינן לגיטימיות.המונח פאשיזם יכול להיות מימין וגם משמאל. בישראל לגבי מרכזי הכוח רק השמאל לגיטימי. מערכת המשפט הישראלית המקבלת לשורותיה רק בעלי השקפה פוליטית מתאימה לה. בישראל משפטנים בשרות המדינה לקחו לעצמם סמכות מוחלטת תוך שלילת כל בקרה חיצונית.
השיטות המועדפות
התאגידים הם אחד מאמצעי הפיקוח לכן להם חופש פעולה יחסי. השליטים מחלקים מתנות כדי לשמר את האינטרסים ההדדיים של העלית. אנשי עסקים או מקורבים לשלטון מנצלים זאת לזכיה בעמד ולהתעשרות, לדוגמא אצל שמעון פרס ההפרטה נעשתה בהענקת חברות ממשלתיות כמתנות לבעלי הון על חשבון שאר האזרחים. שני הכיוונים לשחיתות: השליטים זוכים לטובין מהעלית הכלכלית, וזו נהנית בתמורה מהעדפת השליטים הצוברים עושר גם ממקורות אחרים למשל, גניבת משאבים לאומיים. מנגנוני הביטחון הם בשליטת אותה עלית כפי שאהוד ברק דאג לקדם שמאלנים בצבא גם המשטרה בעיקרה שמאלנית. התקשורת מסתירה שהרי היא חלק מאותו שלטון, לכן אין כמעט מי שמסוגל לפעול נגד השחיתות כי הציבור אינו מודע למתרחש.
תעמולה בלתי פוסקת – הפצת מידע מוטעה: קורה שרשות השידור מודה ב"דיסאינפורמציה" כלשונה! בחלק מהמדינות התקשורת בשליטת המועדפים פוליטית ולעולם אינה חורגת מהקו. במדינות אחרות די בשליטה מעודנת יותר כדי להבטיח את צייתנותה, בין האמצעים: שלילת רישיונות ומימון, לחץ כלכלי, פנייה להתאמה אידאולוגית ואיומים מרומזים. בישראל ישנה יועצת משפטית המתאימה לרצונו של בית המשפט השולט פוליטית. בתקשורת הישראלית הקו השמאלני שלה אינו מותיר לאחרים להתבטא. ברשות השידור רשימה שחורה של אישים שאסור להזמנים. באמצעות שימוש תעמולה מתוחכמת האוכלוסייה משלימה עם הפרות זכויות אדם באמצעות דחיקה לשוליים ואף דמוניזציה של אלה שזכויותיהם נפגעות. כאשר ההפרות גסות במיוחד, נעשה שימוש בסודיות, הכחשה והפצת מידע מוטעה כפי שעושים במשטרה בפרקליטות ובבית המשפט. שימוש בשעירים לעזאזל כאמצעי להסיח את דעתם של אנשים מבעיות אחרות, ובאופן מבוקר ניתוב התסכול הציבורי לכיוון הרצוי. בישראל אלו נעשים כנגד חרדים ומתנחלים לשיטתם המבזבזים את משאבי הציבור ולא שחיתות השלטונית. ——————-
הסתרת המידע – הפשיסטים מתעבים את חופש המחשבה והביטוי של דעות אחרות. בישראל ההסגל האקדמי נמצא תחת פיקוח הדוק של ראשי האקדמיה ; חברי סגל שאינם מישרים קו עם הנורמה הפוליטית השמאלנית סובלים מהטרדות או מסולקים. ביטויי רעיונות אחרים נתונים להתקפות קשות. מבחינתם רק לביטוי דעתם יש ערך כלשהו. גם אומנים מקבלים חשיפה ומעורכים רק אם הם בשמאל. כמה מעצבנים אותם המגיבים אותם "טוקבקיסטים" ארורים ! משאלי/סקרי דעת קהל בדרך כלל מזויפים. בבחירות, האליטה השולטת דואגת להטות את התוצאות לכיוון הרצוי, מזכיר את ימי מפ"אי העליזים. בין השיטות לעשות זאת: שליטה במנגנון הבחירות עצמו, איומים על מצביעי אופוזיציה או שלילת זכויותיהם, פסילת קולות חוקיים, וכמוצא אחרון – פנייה אל מערכת המשפט, הנאמנה או שהיא חלק מהשליטים – בישראל השמאל שולט באמצעות משפטנים הפרקליטות ובית המשפט שחטפו את השלטון.
רשויות חוק מעולות ואכזריות
המאפין העקרי הוא מערכות צדק פלילי אכזריות עם מספר עצום של אסירים בבתי הכלא – בישראל כל שנה רבבות רבות נעצרמם ומושלכים לכלא על ידי המשטרה הפרקליטות ובית המשפט השמאלנים. המשטרה זוכה להאדרה ונהנית מכוח כמעט בלתי מוגבל, שמביא תכופות לניצול לרעה של כוחה. פשע רגיל ושונות פוליטיית נכרכים יחד לאישומים פליליים חסרי בסיס לשימוש נגד יריבים לדעה – במשטרה ובפרקליטות הרבה מאוד תיקים באפלה במיוחד נגד מדינאים מימין. ישנו טיפוח פחד ושנאה כלפי פושעים או יריבים כתירוץ להגדלת סמכויותיה וכוחנותה של המשטרה – המשטרה אינה מונעת פשעים וגם אינה מנסה במיוחד לתפוס פושעים כדי למנוע השנות פשיעה, לעומת זאת מרבה לתפור תיקים למי שנוח לה. ביטול האזרחים בפני המדינה, המוסדות שמרכיבים אותה ישראל בפני מוסדות אכיפת החוק שבידיהם חיים ומוות, זהו פאשיזם.
בעקרון כאשר מוסדות אכיפת החוק יוצאים נגד אזרח, בית המשפט מניח תקינות, ללא כל כונה לבדוק את התנהלות אותם אירגונים. בית המשפט מניח תקינות חקירות המשטרה בין השאר על פי הוראתו של "הדמוקרט הגדול" -אהרון ברק. אף קודם לכן דאגו לקדם זאת בחוק – סעיף 10ב' לפקודת הראיות. כל מה שחוקר משטרה כותב ומביא את החשוד לחתום, בין אם בתחבולות בהפחדה לחץ ועינויים, נחשב כתקין ואמיתי ללא תקנה. לכך השלכות חמורות על כל מה שהמשטרה מרשה לעצמה לעשות בלא שמישהו יתן את הדין. התעללות ועינויים נוראיים בעצורים/נחקרים גם הטפלות לאנשים ברוחוב ומעצרים ללא סיבה. שופטים לא רק שאדישים לגמרי לקורות את העצורים הנחקרים במשטרה, אלא שמגיבים בבוז ובשטנה. לא נדיר שפורצים בצחוק לועג רועם למשמע תאורי זועות וסיוטים שעברו על הנאשמים. שופטים כלל אינם מוצאים לנכון להעביר לגורמים מוסמכים כלשהם את הטיפול בפשעי המשטרה, כפי שהם יודעים לעשות לגבי מדינאים שאינם "מתנהגים יפה" בהתאם לרצונם.
התביעה מסתירה חומרי חקירה מהנאשמים, אך שופטים נותנים לה גיבוי ישנם גם שופטים הטוענים – בניגוד לחוק כי זו זכותה של ה תביעה הטענה היא שתובעים עובדים בנאמנות ועל נאשמים לסמוך על שיקול דעתם של התובעים. התביעה גם בזמן המשפט מביעה התנגדויות שונות להצגת חומר עדות כמו חומר חקירה, מוצגים ואף מתנגדת לזימון עדים. על פי חוק סדר הדין הפלילי אסור לתביעה להתערב באופן הגנת הנאשם ובכל זאת שופטים תומכים בתובעים בכל מעשיהם.
המשך..הפאשיזם של השמאל ובתוכו בית המשפט
התיחסות בית המשפט כלפי התביעה הוא באהדה וכבוד וקבלת כל הדרישות, ואילו כלפי הסנגוריה יחס של זלזול עוינות וגם השפלה. לפני שנים לא רבות החליטו השופטים שעורכי דין המיצגים לקוחות בשעה שהם עוזבים את אולם הדיונים, עליהם להפנות את חזיתם אל השופט ולהתקדם אל הדלת רק בהליכה לאחור. נוהג זה היה מקובל כלפי בני מלוכה ואצולה. אולי יש להיות אסירי תודה על ששופטים אינם דורשים שישתחו אליהם אפיים ארצה. לאור תאות השררה והכבוד שלהם אולי גם זה יגיע. לא יקל הדבר כי עורך דין העוזב את האולם באופן טבעי, כלומר פונה אל הדלת ואפילו בעמידתו בדלת פונה אל השופט וקד קידה, זוכה למבט נזעם ולהטיית ראש לאמר לו שנהג בחוצפה. ככל ששופט פחות הוגן והתנהגותו מעוררת יותר בוז, כך הוא מקפיד יותר על גינוני הכבוד כלפיו.
שופטים אינם דורשים כל גינוני כבוד מצד נציגי המדינה התובעת, מצד הפרקליטות או התביעה המשטרתית. נהפוך הוא כלפיהם הם המגלים יחס של יראת כבוד. עורכי הדין המופיעים בבית המשפט, הן הקטגור והן הסנגור נחשבים לקציני בית המשפט במובן זה שעליהם לעזור לבית המשפט לעשות משפט. מעשית רק התובע נחשב על ידי בית המשפט לקצין בית המשפט. שופטים אינם מתחשבים כל כך בבקשותיהם של הסנגורים ואילו משאלות התובעים הינן בגדר הוראות. הכל בשם ניהול תקין של משפט. התיחסות זו תקפה גם כאשר תובעים עוברים על כל חוק וכל תקנה. תובעים הם המיצגים את המדינה על כן תובעים על פי תפישתם המעוותת של שופטים הם המיצגים את הציבור, את האינטרס הציבורי. תובעים אמורים ליצג את האינטרס הציבורי אלא שברוב המקרים מיצגים רק את רצונם "בנצחון"- השגת הרשעה בכל מחיר. הסנגורים לפי גישה זו מיצגים "רק" אנשים פרטיים. גם כאשר כל יום העבודה הם שופםטים דנים לא באדם בודד אלא ברבים הנפגעים מגישה זו, אין הם רואים את הנאשמים כפרטים מתוך כלל הציבור הרחב, שכל אחד מעונין ביחס ובמשפט הוגן. זאת על שום שרק מוסדות המדינה לשיטתם מיצגים את האינטרס הציבורי, ואילו אנשים פרטיים אינם הציבוריות – גישה פאשיסטית טהורה.
גישת השופטים כלפי עצמם – בית המשפט גופו כלומר הם מוסד חשוב ביותר במדינה, על כן הם כמובן מאליו ראויים לכוח מוחלט. לא העם יבחר בהם או ידיח אותם, לא העם יבקר אותם. עליו לחלוק להם כבוד וזה מעוגן בחוק בסעיף זילות בית המשפט לחוק העונשין. כל מה שבית המשפט דן בו אסור בבחינה מחודשת כלשהי. למשל חוק מבקר המדינה אוסר בקרה של כל דבר הנמצא בהליכים משפטיים וגם כשעבורו המשפט הסתיים. על כל השגה או תלונה לגבי בית המשפט להיות מופנית אל גורמי בית המשפט בלבד והם לבדם המבררים וקובעים על פי הדרך שהחליטו עליה שהיא קביעה בעצמם לגבי עצמם. שופטים מצפים שכולם ישבחו יהללו וירוממו אותם, את הצדק והקידמה היוצאת מתחת ידם. כל מי שאינו עושה כך, חוטא לשיטתם בעזות מצח ויוצא נגד שלטון החוק שהוא כמובן חופף לשלטונם המוחלט כי את קביעותיהם יש לקבל כאמת מוחלטת – הדוצ'ה תמיד צודק. —————–
המטרה המוצהרת של שלטון פאשיסטי היא טובת וחיזוק המדינה, אם כי בדרכי פשע שאחריתם החלשת המדינה. בניגוד למדינה הפאשיסטית שחרתה על דגלה את חיזוק קיומה ופריחתה, אם כי ברמיסת הפרט לא השיגה מטרה זו, בית המשפט בחתירתו המתמדת תחת אושיות קיומה של המדינה מנסה להראות עד כמה אינו פאשיסטי. אלא שכל דרכיו הן פאשיסטיות ובכך חוטא מכל כיון נגד קיום המדינה. גם בהתערבותו בעניינים מדיניים ואף צבאיים לרעת המדינה. בית המשפט בישראל עושה ככל שהוא יכול לפגוע בבטחון המדינה ובחזון הציוני. בית משפט זה מצטין גם בעריצות שחיתותו כלפי האזרחים ההורסת את החברה.
במדינה פאשיסטית יכולים חלק ניכר מאזרחיה לחיות חיים טובים יחסית כל עוד הם כנועים לשלטון, מבלי שידעו רע מהמדינה. אלא שאוי לו לאזרח שרשויות החוק שמות עליו יד. במקרה זה רשויות החוק עושות בו כל שהן חפצות. הם השלטון ועל כן הרשויות מתפקדות על פי כללי המשחק הנוחים להן בכל עת. האזרח אינו יכול לעשות דבר. כאלו הן רשויות החוק במדינת ישראל ובית המשפט בראשן נותן את הגיבוי המוחלט. בשונה ממדינות פאשיסטיות יחס זה אינו נובע מהשלטון המרכזי כי אם מהרשויות עצמן, בינהן בית המשפט הבלתי מפוקח המגבה סדר זה. יחס הוגן לא קיים, כללי המשחק אינם מובהרים לאזרח והם יכולים להשתנות ככל שהרשויות חפצות. מבחינת המאפין העקרי של מדינה פאשיסטית בית המשפט בישראל עונה להגדרה זו. בחינת עיקר העיקרים של עבודת בית המשפט – קיום יחס הוגן וניהול משפט הוגן, הרי שזהו ההבט הפאשיסטי של מערכת המשפט בישראל. המערכת המשפטית כמובן אינה עונה להגדרה של רצון בטובת המדינה אם כי זה אינו מאפין שהוא יחודי לפאשיזם ולא המאפין השלילי. המערכת המשפטית ועמה שאר השמאלנים כמובן אינם מודעים לפאשיסטיותם כי כי כך למדו שכל שמאל הוא לא פאשיסטי וכל אוהב מולדתו הוא פאשיסט… המשפטנים השמאלנים יכולים בלי שום ריסון עצמי לכפות את דעתם הפוליטית על אחרים אך עם מישהו אחר רק מביע ספק מייד מתנפלים עליו שהוא כופה את דעותיו הפוליטיות. אלה הפאשיסטים, לא מי שמחזיר לעצמו את הגזילה של הארץ.
לדעתי יש להבדיל בין ניתוח עקרוני אובייקטיבי לבין דמגוגיה. אלו תחומים שונים עם כלים שונים.
עכשיו, במשפחה המתועבת של האידיאולוגיות הטוטליטריות יש את הקומוניזם (מרקסיזם), הלניניזם, המאואיזם- ויש את הפאשיזם, שהוא (בעיני) בן חורג כי הוא קם כסינטיזה של הקומוניזם והלאומיות.
היטלר ומוסוליני הכניסו את הקומוניסטים למחנות מעצר, ושיתפו פעולה עם התאגידים. זכויות פועלים ש*אינם* בני הלאום/גזע "הנכון" עיניינו אותם כקליפת השום. הדברים ידועים ובאמת שאיני רואה טעם להוסיף.
עכשיו, לקרוא לכל המשפחה הנוראית הזו "פאשיזם"- זה כלי דמגוגי טוב, בפרט בשעה שיש שמאלנים שמקפידים לכנות "פאשיסט" כל מי שמתנגד להם; אבל אובייקטיבית זה פשוט לא נכון.
למה לא לקרוא לאותו שמאל אליטיסטי "קומוניסט" או "טוטליטר"? באמת שאין לי מושג.
אם הספר מתעקש לדבר על "אתוס פשיסטי-ליברלי" במקום על "קומוניסטי-ליברלי", מבחינתי הוא שייך לתחום הדמגוגיה ולא לתחום העיון, וחבל.
בויכוח ענייני הימין ינצח.
אבל השמאל מתווכח עם סיסמאות, ועוד טוען שהימין רדוד.
הדמוקרטיה המהותית האמיתית (ההפוכה לפאשיזם)
בישראל לפי השמאל ובתוכו בית המשפט מחייבים את התערבות בית משפט בשם "דמוקרטיה מהותית" מהי להגדרתם דמוקרטיה מהותית זו ולעומת מה? ישנה הגדרה של דמוקרטיה רשמית (פורמלית) לעומת דמוקרטיה מהותית. ההגדרה של השמאל ובתוכו בית המשפט ניתן לחלק לקרטריונים: ——–
#מטרת קיומה של המסגרת המדינית לטענת השמאל לפי הדמוקרטיה הרישמית: – על השלטון להבטיח את קיומם של כלי המשחק הדמוקרטיים במיוחד את ריבונות העם באמצעות נהלים והסדרים. ואילו לפי הדמוקרטיה המהותית – המדינה קיימת כדי לממש את זכויות האדם.————
#עקרונות דמוקרים מרכזיים לפי הדמוקרטיה הרישמית: – הכרה בציבור האזרחים כריבון המהווה את מקור הסמכות לשלטון, קיומן של בחירות דמורטיות והכרעת הרוב כדרך לקבלת החלטות. ואילו לפי הדמוקרטיה המהותית לטענת השמאל – המדינה עושה זאת באמצעות הגבלת כוחו של השלטון והבטחת קיומן של זכויות האדם והאזרח. כלומר הממשל הוא מטבעו לשיטת השמאל נגד זכויות אדם.————
#מרכזיותם של זכויות אזרח: – לפי חלוקה זאת בדמוקרטיה רישמית זכויות אזרח אינן חשובות. ואילו בדמוקרטיה המהותית – מערכת הערכים במדינה שבה הדמוקרטיה מהותית מבוססת על הכרה בערך האדם בכבודו ובחירותו..
קווים אלו נלמדים בבתי הספר תחת פיקוחו של שר החינוך בנט———
את מי מציע בית המשפט שיהיה אחראי על קיומה של "הדמוקרטיה המהותית"? כמובן את עצמו בלבד כפוסק אחרון ללא ערעור! אם נבחן עד כמה שומר בית המשפט על זכויות אדם ואזרח למשל בתחום שהוא אמור להיות אמון עליו במשפט עצמו נראה שהמצב הפוך בית המשפט נוהג כבמדינות הפאשיסטיות הגרועות ביותר אין למתדיינים זכויות בפני השופטים וודאי שאם הם נאשמים אז הם מיידית נחשבים לאשמים. נבחן טענה זו בעניין בג"ץ – עצם קיום ערכאה כזו שדנה ללא בחינת עובדות ללא הוכחות הינה עולה שלא תתואר והיא שריד של השלטון הקולוניאלי הבריטי שלא הביא לכאן שופטים מקצועיים. נבחן את ההחלטות של אותו בג"ץ זכויות של מי נשמרות? של תוקפים מאפריקה, של מרצחים ערבים. לא זכויות של האדם היהודי הישראלי נשמרות. אלא שזהו נושא לדיון ארוך נפרד.
מה הן ההגדרות המקובלות בעולם לדמוקרטיה רשמית לעומת מהותית? יש לזכור שדמוקרטיה פרושה שלטון העם.
דמוקרטיה מהותית הינה צורת דמוקרטיה בה התוצאה של הבחירות הינה יצוגית של העם. במילים אחרות, דמוקרטיה מהותית הינה צורה של דמוקרטיה הפועלת לפי רצון הנשלטים. למרות שמדינה עשויה להרשות לכל האוכלוסיה להצביע, מאפיין זה אינו בהכרח הקובע את היותה דמוקרטיה מהותית..
בדמוקרטיה מהותית לאוכלוסיה הכללית יש תפקיד אמיתי בהוצאה לפועל של עניינים מדיניים. כלומר המדינה אינה רק מראית עין של דמוקרטיה אלא היא מתפקדת ככזאת בהתאם. ניתן להתיחס לדמוקרטיה זו גם כדמוקרטיה תפקודית. תוצאות הבחירות הנן רק תחילתו של ההליך, אם על העם לשלוט עליו להשתתף יותר בתהליכי קבלות ההחלטות. כך יהיה שלטון העם בידי העם. זה כמובן סותר לחלוטין את טענת השמאל ובתוכו המשפטנים. אסור להשאיר החלטות על ניהול המדינה בידי משפטנים יהיו אלו יועצים משפטיים הפועלים לפי רצון בית המשפט או בית המשפט עצמו. על העם להיות פעיל בקביעת גורלו. ————————————-
ההיפך מדמוקרטיה מהותית הינה דמוקרטיה רשמית (פורמלית) בה הצורות המתאימות לדמוקרטיה קיימות אך אינן מנוהלות באופן דמוקרטי. ניתן לאפיין את ברית המועצות לשעבר כדמוקרטיה רשמית (פורמלית), מאחר והחוקה היתה במהותה דמוקרטית אך המדינה נוהלה על ידי עלית פקידותית. זה דומה מאוד לשלטון הפקידים אצלנו. בדמוקרטיה רשמית או דמוקרטיה של הליכים הינה דמוקרטיה בה לעם או לתושבים פחות השפעה מאשר בדמוקרטיות מסורתיות ליברליות. דמוקרטיה מהסוג הזה מאופיינת בכך שמצביעים בוחרים להצביע לנציגים בבחירות חופשיות ולא יותר מזה.
בדמוקרטיה של הליכים (הדמוקרטיה הרשמית), מניחים שהליך הבחירות הוא לב הסמכות של הנבחרים תוך הנחה שכל הליכי ההצבעה הושלמו כנדרש. בדמוקרטיה של הליכים קיימים רק המבנים והמוסדות הבסיסיים. תנאים אלו מתקיימים בישראל. בישראל ישנה כנסת אחת קטנה של מאה ועשרים חברים שאינה יכולה מפאת קוטנה והנושאים הרבים שעליה לטפל בהם לתפקד תוך קשר עם הבוחרים. בדמוקרטיות בעולם הפרלמנים גדולים הרבה יותר ביחס לאוכלוסיה ובדרך כלל יש גם פרלמנט נוסף הוא הפרלמנט העליון המפקח על הכל. בדמוקרטיה של ההליכים – זו הרשמית, הנציגים הנבחרים משתמשים בהליכי ההצבעות כדי לשמור על מעמדם כנגד רצון העם. כך מונעים הם דמוקרטיה מלאה. דמוקרטיה של הליכים שונה מדמוקרטיה מהותית המתקיימת בעזרת השתתפות שווה של כל הקבוצות בחברה בהליך המדיני. כלומר אכן ישנן דמוקרטיות רשמית ומהותיות כפי שטוען בית המשפט, אך הכונה הפרוש של מושגים אלו שונה לחלוטין ואף הפוך מאלו שהוצגו על ידי בית המשפט. הפרוש האמיתי של דמוקרטיה מהותית הוא שהעם באמת שולט. לעומת זאת הפרוש שנותן לזה בית המשפט הוא, שהוא בית המשפט צריך לשלוט ולקבוע ללא עוררין כיון שהוא בעל הערכים העליונים בניגוד לאוכלוסיה.
בישראל הדמוקרטיה אכן רק רשמית היא דמוקרטיה של הליכים אך לגמרי לא מהסיבות שמונה אותם השמאל בראשות בית המשפט אלא להיפך. שופטים עושים כדי לגרום לנו לחשוב באופן מוטעה בעזרת הצגת הדברים שלהם. שופטים הרי רגילים לגנוב דעת, לגרום לאחרים לחשוב באופן מוטעה. אין בישראל דמוקרטיה מהותית לכן אפשר להטעות את הציבור בקשר למהותה (של המהותית). בישראל ישנם רק המוסדות הבסיסיים ביותר, לכן יכולים שופטים לקבוע בזלזול שתוצאות הבחירות הן רק פורמליות. משמע כיון שהדמוקרטיה הינה חלקית וחלשה הם עושים לבטלה כליל ולא להתחשב ברצון העם – לקחת ממנו את כבשת הרש. זאת תוך הצהרות הפוכות שהם אלו הדואגים לדמוקרטיה. אילו היו בארץ יותר מהמוסדות הבסיסיים ניתן היה גם לפקח על המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט (גם על הממשלה) ובזאת שופטים אינם מעוניינים כלל.
איזה מאמר מלא גבב. לדוגמה אין ולו ציטוט אחד , של איש שמאל שמכנה את רייגן פאשיסט. יש אנשי ימין שאומרים שאנשי שמאל אמרו את זה – אבל לא ציטוט ישיר. ייתכן בהחלט שהיו כאלה – כמה הם מייצגים בעצם? האם מספיק ציטוט אחד ככזה אולי עשרה ? אבל לא הביאו ולו אחד.
המאמר "שוכח" מי היו הפשאיסטים האמיתיים ומי תמך בהם בזמנו – חלקים בימין הישראלי. ב-1928 פרסם אבא אחימאיר סדרה של שמונה מאמרים בעיתון דאר היום, בעריכתו של איתמר בן-אב"י, שנשאו את הכותרת "מפנקסו של פשיסטן". לקראת בואו של זאב ז'בוטינסקי לארץ פרסם מאמר ברכה למנהיג מפלגתו בשם "בקשר עם בואו של הדוצ'ה שלנו". ההתפכחות מהפשיזם התרחשה רק הרבה אחר כך – כאשר התגלה הקשר בינו לבין הפאשיזם.
אולי "שכחתם" ואולי "לא ידעתם" את הקשר בין השמאל בארץ ישראל – בין אלו שנלחמו בפנרקו הפאשיסט במלחמת האזרחים בספרד. ואולי שחכתם ואולי לא ידעתם את הקשר בין חוגים בימין האמריקאי לבין פרנקו והיטלר – לדוגמה הקשר ביו חברות פורד, ג'נרל מוטורוס לבין גרמניה הנאצית – גם לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה, או הקשר בין חלק מקונגלומרט הנפט הענק של רוקלפר – סטנדרט אויל , לבין גרמניה הנאצית כמו גם חברות נוספות. עד למלחמת העולם השניה הגזענות בארה"ב היתה דבר כמעט גלוי וגם לאחר כך – עד לשנות ה-70, רבים רבים בדרום ארצות הברית לא ראו סיבה להתנגד לגזענות.
קראתי עוד – חושך על פני תהום. המאמר מבלבל בין ליברלזים, קומוניזם, פרוגסיביזם – הכל הולך כדי להצדיק את התזה ( "הם – "השמאל" הם בעצם פאשיסטים") – מגוכח לנוכח זה שאויבי הפאשיסטים האמיתיים – מי שבעצם הרסו את המכונה הנאצית – היו הקומוניסטים בשיתוף פעולה עם בריטניה וארצות הברית – בין אם אתם מתנגדים לקומוניסטים או חושבים שהם גם איום על חופש האדם – דעות הגיוניות כמובן – אבל למה צריך לעוות את ההיסטוריה כדי לנסות להוכיח תזה בכוח?
פרוגרסיבים – שהחלו בתחילת המאה ה-20 – נבדלים מהליברליזם הקלאסי בכך שהם זיהו גם בתאגידים גדולים איום על החופש של האדם – ולא רק של הממשלה הגדולה. – הם לדוגמה יזמו את זה שיש חיוב יצרנים לסימון תכולת המזון על האריזה (לאחר שהתברר שמפעלים מכרו בשר עכברושים בתור "בשר משובח") ומנעו השתוללות של חברות תרופות וחייבו אותן במבדקים של FDA – דבר ששום ממשל לא ביטל מאז – הלב של הטיעון הפרוגריסיבי הוא שמדע יכול וצריך לשרת את החברה האנושית – ולכן צריך לעדכן אידאולגויות בהתאם להתפתחות המדע – לדוגמה להכיר בזה שהומואים ולסביות אינם חולי נפש והם לא סיבה להתבייש בה. דבר שממש הרגיז חוגים שמרניים (שטוענים שהם מגינים על "ערכי המשפחה")
פרוגסיבים שונים במונחים רבים מילבירלים קלאסיים או מקומוניסטים – כשם שחרדים שונים מדתיים לאומיים או ששניהם שונים מקפיטליסטים אתאיסטיים. גם אם הם מסכימים על חלק מהנושאים – הם שונים בניתוח המציאות. אבל כדי לשרת את התזה – עושים מישמש