הרצל – תופעה מלכותית ונבואית

פרופ' בנציון נתניהו נשא דברים אלה בערב לרגל צאתו של הספר "הרצל – קריאה חדשה" מאת יצחק וייס, שהתקיים בי"יד יצחק בן־צבי" בירושלים, ביום י"ג תמוז תשס"ח. הטקסט פורסם בגיליון 173 (סתיו 2008) של כתב העת ‘האומה’. אנו מודים למערכת על הרשות לפרסמו.

***

נתבקשתי לפתוח את הדיון הנוכחי בספרו של מר וייס: "הרצל – קריאה חדשה". הסכמתי למלא תפקיד זה כי הספר הנדון מבוסס בפועל על קריאה חדשה – אמנם לא של הרצל כולו, כפי שמשתמע משמו של הספר, אלא של חלק מהגותו של הרצל – מתחילת התפתחותו כבן נאמן לעמו, המכיר בסבלו היחיד במינו, המתחבט בצערו ומבקש לסיימו, עד שהגיע למעמד של מנהיג העם, המכיר בבירור את דרך הצלתו.

ובכן, אין בספרו של מר וייס קריאה חדשה של הרצל בתקופת מנהיגותו, ממילא אין בה תיאור של שיטתו המדינית, מעין זו שניסיתי לחשוף במחקרי עליו ב"חמשת אבות הציונות", אבל יש בה, בלי ספק, קריאה חדשה של הרצל שקדם לתקופה זו – הרצל מן הזמן של התגלות תכונותיו, נטיותיו ושאיפותיו. אלו מופיעות בקריאתו של וייס ברצף אחד של תופעות נפשיות, שהן קשורות ואחוזות זו בזו וכמובן גם משפיעות זו על זו.

עם זה יש לציין, שגם בתקופה שקדמה למנהיגותו של הרצל מצביעה הקריאה של וייס על תופעות מסוימות, ששופכות אור יקרות על מדיניותו של הרצל – מדיניות, שהייתה מכוונת לחזק את אחדות העם ולהרחיב את המחנה התומך בציונותו. אבל קודם שניגע בצד זה של הרצל, ראוי לציין שמר וייס אינו מדלג גם על התופעות המציינות את ראשית צמיחתו של הרצל כהוגה על שאלת היהודים – תופעות, שאפשר לסמנן גם כראשית התגלותו של הרצל לעצמו. תופעות אלו, בייחוד אותן שציינו ביומן־הנעורים שלו, שימשו נושא לעיון מצד חוקריו הראשונים של הרצל. וכך ציינו גם חוקרים אלה את תגובותיו הנמרצות של הרצל הנער – ואחר־כך הצעיר – לגילויים האנטישמיים של חבריו בגימנסיה ובאוניברסיטה. וחשובות ביותר היו תגובותיו של הרצל המתבגר על ספרו האנטישמי של דירינג, שמר וייס מציין אותן כראוי בהערותיו.

אחת מן התגובות הנזכרות מחייבת, לדעתנו, הבהרה מסוימת; בשנאה האיומה ליהודים, המוצדקת בספרו של אויגן דירינג, אין הרצל רואה הוכחה שהיהודים הם בעלי תכונות שפלות, אלא עדות ברורה לסגולות רוחניות רבות־ערך, שאיפשרו להם לעמוד ברדיפות הנוראות שהיו מכוונות להשמדתם במשך חמש־עשרה מאות שנה. הוא חושב על הסיבות האפשריות השונות של שנאה בלתי מוצדקת זו, והוא מביא בחשבון את ההתבדלות של היהודים מן העמים שבתוכם חיו, התבדלות מרצון המעוררת בדרך הטבע התנגדות זועמת, שהיתה ראשיתה ומקורה של השנאה הגדולה שהקיפה את היהודים במשך דורות רבים.

לאחר זמן ראה הרצל נטייה זו להתבדלות כגורם ראשי ביחסם של היהודים לעמי הרוב גם אחר האמנציפציה, כשנהרסו חומות־האבן של הגטו שנראו זמן רב כגורם שהפריד את היהודים מכללה של האנושות. כי אחר האמנציפציה ראה הרצל את היהודים מסתגרים בגטו מסוג אחר – גטו חברתי, שהפריד בינם ובין שכניהם ומנע את התפתחותם של יחסי קירבה. הרצל מבקש דרכים להוציא את היהודים מן "הגטו החדש" – הרוחני במהותו – שבו היו עדיין כלואים, והוא מקווה שעל־ידי ביטול המאסר הזה יאבדו סוף סוף היהודים את נטיית להתבדלות, שהיא מקור אסונם.

הזמנה לחוגים החרדיים

בקשר לזה ראוי לציון התיעוד הניתן בספרו של מר וייס לשאיפתו של הרצל להרחיב עד כמה שאפשר את תחום השפעתה של הציונות ואת שאיפתו לכלול בתנועתו, קודם כל, את החוגים החרדיים, שגילו קרבה מיוחדת לחיבת ציון. אופיינית היא ההזמנה ששלח לרב מוהליבר להשתתף בקונגרס הראשון – הזמנה, שהרב לא היה להיענות לה מחמת חומרתה של מחלתו – והיא מעידה על שאיפתו של הרצל להדק לצידו את כל הנוטים לעמדותיו, וקדם כל את הדוגלים בתורת ישראל, וליצור מכולם אותו יודנטום, אותו גוף לאומי אידיאלי אחיד, שבשמו רצה לדבר.

הרב מוהליבר היה, כידוע, מנהיגם של חובבי־ציון הדתיים בוועדת דרוזגניק (שנתקיימה ארבע שנים אחרי ועידת קאטוביץ, 1884), שבה שאף הרב להעביר את השלטון מידי חובבי־ציון החופשיים מבחינה דתית ליהודים דתיים. וכשפינסקר שאל אותו: "רבנו, מה אתה מבקש?", השיב לו מוהליבר בזעם: "יהודים כשרים אני מבקש!". שנוא עליו במיוחד היה לילינבלום, הרוח החיה של אגודת החובבים, שבאחד מספריו כפר בגלוי במציאותו של אלוהים.

בניגוד לזה היה יחסו של מוהליבר להרצל יחס של הערצה למנהיג דגול שאין להרהר אחר מידותיו. וכתוצאה מזה נשתנה גם יחסו של לכל התומכים ברעיון שיבת ציון. וייס מציין שבתשובתו הנזכרת להרצל, קרא הרב מוהליבר לאחדות ואהבה בין כל היהודים ללא הבדל כלשהו ביניהם ובלי להביא בחשבון את מידת הקפדתם על קיום מצוות. וייס גם מציין, שהרצל התעקש לקרוא מעל הדוכן של הקונגרס את מכתבו הארוך של מוהילבר בשלמותו, מתחילתו ועד סופו, באופן שיובא לידיעתם הברורה של צירי הקונגרס.

השפעתו של מוהילבר הייתה רחבה מאוד, אבל חשובה ביותר הייתה גם עמדתו של הרב ריינס, שהביע את דעתו על הרצל בדברי הערצה שאולי אין דומים להם בספרות דתית:

ולך אישי הנעלה והגדול, אני אומר בשמי ובשם כל חברי הרבים, לאמור: ידוע תדע לך, כי אתה הוא האיש שעיני כל ישראל כולו למקצהו תלויות אליך. זה שמונה־עשרה מאות שנים שבהן היינו גולים בארצות נכר, שלא היה לנו מנהיג לאומי שיצא ויבוא לפנינו. עד שקמת אתה, שקמת אב בישראל, ותצא להאיר לנו את הדרך לחלצנו מן המיצר"

אלה הן עובדות חשובות המעידות על השפעת מדיניותו הלאומית הפנימית של הרצל.

לעומת ההתקפות של דירינג ושל אחרים, מתייצבת ההתנגדות הנמרצת של הרצל כתופעה אישית – כתגובה על פגיעות בכבודו הפרטי הקשור ללא הפרד בכבוד אבותיו. וכאן אנו מגיעים לשורה של תעודות החושפות את חינוכו של הרצל מצד הוריו – ביחוד מצד אביו, שאמנם זנח את העמדה המסורתית המובהקת שירש מהוריו, אבל שמר על יחס של כבוד למסורת והשתתף בטקסים הדתיים העיקריים – מה שהביא אותו לקנות לו ולרעייתו מקום קבע בבית־כנסת מכובד בבודפשט. אנו רואים את הרצל הצעיר חוגג בבית־כנסת זה את חגיגת בר־המצווה שלו, קורא את ההפטרה בלחן המסורתי וגם מקבל את פני אורחיו בדרשה של תורה.

אנו רואים בכל זה המשך של מסורת משפחתית, שהייתה אולי בשיאה בימי סבו של הרצל, שמעון, שהיה שליח־ציבור בימים הנוראים בזמלין, באותו זמן בירת סרביה, ובתור כזה ודאי הכיר את הרב יהודה שלמה חי אלקלעי, שהפיץ מזמלין, בעוז ובסערת רוח, את תורת חובתם של היהודים לשוב לארץ אבותיהם ולרכז את כוחותיהם בביצועה של שיבה זו. הפרק המקשר את פעולתו של הרצל לעמדת משפחתו ולפעילותם של הרב אלקלעי ורבנים אחרים שהלכו בעקבותיו, הוא מן המעניינים והמופלאים ביותר במחקרו של מר וייס.

כאן אנו מתקרבים להבנה טובה יותר להשפעה שהייתה לאביו של הרצל על פעילותו הציונית. רגילים היינו לראות את אביו של הרצל רק כעוזר טכני של בנו, המעתיק לתוך יומנו כמה מכתביו; אבל בספר שאני דנים בו מופיע האב גם כשותף רעיוני של הרצל, המעודד אותו לפעולה מיידית בעניינים מסוימים שהרצל ראה אותם כניתנים לדחייה. בין השאר היה האב תומך נלהב של תכנית הבנק, שבה הוא משתתף עם הרצל עצמו בהשקעה של 100,000 גולדן, סכום נכבד מכל בחינה שהיא.

האסון יבוא בצורה ברוטאלית

מצויים כמובן עוד כמה חלקים של תיעוד שמן הראוי היה לעמוד על תכנם וערכם, אבל מרובים הם המשתתפים בדיון זה ואין אני רוצה להשתלט על זמנם. מפני־כן אעיר רק על עוד חלק נוסף מן התיעוד הנוגע לראיית עתידם של היהודים כפי שהיא משתקפת במסמכיו של הרצל. יתכן שהחשוב במסמכים אלה הוא מכתבו לסופר ההונגרי מזי ארנה, שנכתב שנה לפני פטירתו של הרצל. מזי ארנה שאל את הרצל לדעתו על עתידם של היהודים בהונגריה והרצל משיב לו בדברים אלה:

אין אני מספסר באסון. אבל הוא יבוא גם על היהודים ההונגריים – ובצורה ברוטאלית. ויותר שיאחר לבוא, יותר חמור יהיה; יותר שיתחזקו היהודים, יותר פראית תהיה צורתו. אין הצלה מפניו. בינתיים קמנו אנו, המשמשים מטרה ללעג, ובונים בית מולדת בשביל אותם בני־אדם שהיום אינם רוצים לעדת עלינו ולא כלום"

מכתב זה, המדבר בבהירות מיוחדת על בואה של השואה, שאמנם היא נדונה גם במסמכים אחרים של הרצל, הוא רב־ערך כל־כך, שצר לי, אני מודה, ששמי הושמט במקום זה כעורכו של המקור, שבו נכללה תעודה זו.

אין אני יכול להימנע מלהביע את תקוותי שמהדורות חדשות יכללו טיפול מפורט בקבוצה של מסמכים, שבהם מובעות התחזיות של הרצל בנוגע לעתידם של העם היהודי וארץ־ישראל, וכן בנוגע לעתידן של המעצמות, ותורכיה בראשן, שמשמעדה של הציונות היה קשור במצבן. כך, למשל, קבע הרצל ב־1904, שגורלה של תורכיה כאימפריה כבר נחרץ להתפלגות ולחיסול, ושחיסול זה יבוצע במלחמה עולמית. הדבר אכן אירע במלחמת־העולם הראשונה, שנפתחה שבע שנים לאחר מכן, ובסופה גם נתקיימו תחזיות אחרות של הרצל בנוגע לעתידו של עם ישראל בארצו.

תחזיות אלו היו קשורות במידה מרובה בפעילותו הדיפלומטית הענפה של הרצל – נושא שדנתי בו באחד ממאמרי – וחשוב שהתיעוד של נושא רב ערך זה יכלל במהדורה מורחבת. כי הרצל לא היה רק תופעה מלכותית; הוא היה גם תופעה נבואית מובהקת.