צאו מהסרט: שבדיה היא מדינה קפיטליסטית

עבור רבים בשמאל, "הדרך השבדית" בכלכלה זכתה לתשבחות תקשורתיות ואקדמיות מאז שנות החמישים של המאה שעברה, כעתיד הטוב ביותר עבורנו. מצד הימין, היא דמתה לדרך לשעבוד של האייק, אותה דרך מפניה יש להתריע ולהזהיר.

אני כאן כדי לומר לכם: שני הצדדים טעו. בימינו אנו, התמ"ג הריאלי לנפש של שבדיה, במונחים של יכולת קניה, דומה מאוד למה שכל מדינה עשירה מרוויחה. הוא מצוי מתחת לזה של ארה"ב 'הוורקוהולית' וגם – לדאבונם של השבדים אשר רואים עצמם כמובילים הטבעיים של סקנדינביה – מתחת לנורבגיה העתירה בנפט, אך מעל לכלכלות כמו גרמניה, יפן ובריטניה.

אם שבדיה אכן הייתה תחת אחיזתו של סוציאליזם בסגנון קומוניסטי, ממנו חושש הימין ובו חושק השמאל, ההכנסה לנפש הייתה כנראה קרובה יותר לו זו של צפון-קוריאה או ונצואלה, שיעור שנרשם בשבדיה אי שם סביב שנת 1850, לפני שההתלהבות לחירות בורגנית אחזה במדינה.

למעשה, שבדיה היא מדינה קפיטליסטית בדיוק כמו ארה"ב. אמנם קנה המידה קטן יותר מבחינת תושבים (9.3 מיליון, רובם כיום ילידי מדינות זרות), אך מבחינות אחרות ניתן להשוות אותה למשל למדינה אמריקנית כמו מינסוטה: מקום בו פורחות בעלות פרטית ויזמות נלהבת יחד שירותי רווחה די נדיבים, בתי ספר די טובים (בשיטת השוברים) ומזג אויר נורא.

בעלות פרטית

אם ההגדרה הקלאסית לסוציאליזם מדברת על בעלות ממשלתית על אמצעי הייצור, הרי ששבדיה מעולם לא תאמה להגדרה זו. בראשית המאה ה-20, כאשר הכלכלנים של שבדיה הקטנה היו שניים מבחינה אקדמית רק לאלו של בריטניה הגדולה, הם נחשבו כליברלים במובן האירופי: דוגלים בשוק חופשי ומתנגדים לתכנון מרכזי ובעלות ממשלתית.

אף לא אחת מתעשיות המחצבים או הייצור בשבדיה הולאמו, זאת בניגוד, למשל, לניסוי הכלכלי החדשני של הלייבור באנגליה לאחר 1946 אז הולאמו בנק אנגליה, תעשיית הפחם, תחבורה יבשתית, גז, פלדה, שירותי בריאות ובערך כל דבר אחר. שבדיה מעולם לא חיקתה אף את הדוגמה הצנועה ביותר של ההלאמה הזמנית של קווי הרכבת באמריקה בזמן מלחמת העולם הראשונה. מונופול השתייה החריפה הממשלתי, 'הסיסטמבולאגט', נמכר בשנת 2008,  צעד שלא התרחש מעולם בארה"ב, ורשת חנויות הפארמה חסרת היעילות עד כדי שיגעון אשר הייתה בבעלות לאומית הופרטה גם כן, השבח לאל.

אך אלו הן זוטות. הדברים החשובים באמת בשבדיה נמצאים בבעלות מיליונרים היושבים במקומות אחרים כמו ניו-יורק או קליפורניה. כאשר יצרנית הרכב 'סאאב' החלה את שקיעתה לעבר פשיטת רגל, אף שבדי לא הציע שהממשלה תעניק לחברה מיליארדים בתמורה לבטחונות חסרי ערך. כאשר 'וולוו' הפכה לחברה סינית, אף שבדי לא התנגד.

השוו לכך את נחישותם של ממשלי בוש ואובמה באמריקה הקפיטליסטית להלאמת  'ג'נרל מוטורס' ו'קרייזלר', או השוו את התכניות משמאל למפלגה הדמוקרטית לפתור כל בעיה על ידי הרחבת הממשלה במקום באמת להתייחס לבעיה עצמה, כמו במקרה של מונופול אספקת שירותי הבריאות. "בתחומים רבים", מעיר דיפלומט שבדי, "יש לנו יותר בעלות פרטית בהשוואה למדינות אירופאיות אחרות, וגם לאמריקה. בערך שמונים אחוזים מכל בתי הספר החדשים הם בבעלות פרטית, כמו גם קווי הרכבות ומערכת הרכבת התחתית".

חידושים והמצאות

בכל מקרה, המונח 'קפיטליזם' אינו מכיל את הרכיב המיוחד של כלכלה חדשנית כמו זו של שבדיה או ארה"ב. הון אינו הנקודה. אנשים חסכו והשקיעו, קנו נמוך ומכרו גבוה, מאז שאברהם אבינו סגר עסקת נדל"ן עם האל. אנו זקוקים למונח טוב יותר באשר למה שקרה במאה וחמישים השנים האחרונות במערב, ועתה מתרחש ביתר שאת גם בשאר העולם.

האויבים הגרועים ביותר של חירות הכניסו לשימוש רחב את מושג 'הקפיטליזם' בשלהי המאה ה-19, אך אל לנו להניח להם לקבוע את האג'נדה האינטלקטואלית. מבחינה מדעית, המילה המתחילה בק' מאיר בדרך כלל באור שלילי את המגזר הפיננסי, אך גרוע מכך – היא מכילה תיאוריה מוטעית הרווחת עדיין בקרב כלכלנים מסוימים מימין ומשמאל ולפיה צבירת הון היא שהפכה אותנו לעשירים.

מה שלמעשה הפך את האנשים באמריקה, שבדיה ויפן לעשירים הייתה חדשנות, כלומר המצאה שמומשה או שיפור שהושג בעזרת מסחר. כמה דרכים חדשות לעשות דברים היו למשל מדחפים לאוניות קיטור, המבער, גפרורי בטיחות, הריץ'-רץ' המשופר, הדינמיט של נובל, חגורות בטיחות או מיסבים כדוריים  (פירוש השם 'וולוו' בלטינית הוא "אני מתגלגל": מחווה לחברת האם המקורית של יצרני הרכב, SKF, שהיא כיום עדיין יצרנית המיסבים הכדוריים המובילה בעולם). כל השיפורים האלה נהגו ונבחנו באמצעות מסחר בשבדיה הקטנה.

הגדרה פחות טכנית לסוציאליזם יכולה להיות משהו בסגנון "ממשלה שתלטנית ומתערבת שמפגניה זלזול בזכויות או רגשות של אחרים", ושבדיה בהחלט יכולה להתאים לכך. בהשראתם של תומכי אאוגניקה כמו אלווה וגונאר מירדאל, שבדיה ומדינות פרוטסטנטיות אחרות היו מהמובילות בעולם בעיקור כפוי ורדיפה של הומוסקסואלים עד לשנות השבעים במאה שעברה. זוהי דוגמה למקרה בו השבדים הולכים ביחד עם ממשלתם כמה צעדים יותר מדי, לעיתים מכיוון שהם מניחים בקלות יתרה שכל מה שמוסכם על הרוב חייב להיות נכון.

ההוצאות הממשלתיות בשבדיה הן אכן גבוהות מאוד, כחמישים אחוזים יותר ביחס לתמ"ג מאשר הוצאות הממשל בארה"ב, אך אם נוכל להביא את השבדים לנהל את הממשל האמריקני, אהיה הראשונה שאשמח לשחרר את הארנק. הממשלה בשבדיה היא לרוב הגונה, כזו שלא יהיה אכפת לך לתת לה עוד קרונה, כאשר אתה יודע שרובה תחזור אליך בשירותים ממשיים.

מרחב פעולה

בשנת 1960 לשבדיה הייתה כלכלה נורמלית, עשירה וקפיטליסטית. היא התפתחה החל משלהי המאה ה-19 בשורה של רפורמות שוק חופשי, והפכה מהמדינה הענייה ביותר במערב אירופה לרביעית העשירה בעולם. בשנת 1938, בעוד הנשיא האמריקני רוזוולט המשיך בתלונותיו כלפי הכלכלנים והפחיד את מעמד המשקיעים, התאגידים והוועדים בשבדיה הסכימו לשקט תעשייתי תחת השלטון הסוציאל-דמוקרטי, אשר העניק מרחב פעולה לתעשיינים עבור השקעות בטכנולוגיה וצבירת רווחים.

שבעים אחוז מהעובדים השבדים כיום משויכים לאיגוד, שיעור גבוה בהרבה מזה של ארה"ב בשיא עידן האיגודים המקצועיים. אך לא כמו בארה"ב למשל, עם עשורים רבים של הגנה על תעשיית הפלדה ומאה שלמה של שמירת מחירי הסוכר בגובה כפול מזה של המחיר העולמי, שבדיה איפשרה לתעשיות מיושנות כמו בניית ספינות לגווע, ואם תבקרו במפעלים במדינה תופתעו לגלות כמה רובוטים עובדים שם. זו תוצאה של מנהלים מוכווני ייצוא הפוגשים ועדים אשר משתפים עימם פעולה. הוועדים במדינות גדולות יותר, אשר כמובן תלויות פחות בסחר חוץ, עדיין חושבים שעל ידי בלימת חדשנות הם יוכלו "להגן" על העובדים.

נכון, שבדיה – כמו ארה"ב באותו הזמן – הייתה בין השנים 1960 ל-1976 בעיצומו של עידן הרחבת מדינת הרווחה בצורה דוגמטית ובהכוונת הוועדים, כאשר ראש הממשלה באות העת, אולוף פלמה, זיהה כי הרוחות הפוליטיות נושבות לשמאל והרים את מפרשו בשמחה.

גם כיום, שבדיה עדיין תומכת באנשים כשירים לעבודה אשר מחליטים לא לעבוד יותר מדי. חלקם לא עובדים כלל, בזכות תירוצים כמו "רגישות לחשמל". בין השבדים שכן עובדים –במדינה שהיא מהבריאות שבמדינות המודרניות, עם חופשות שנתיות ארוכות ונדיבות – השיעור הממוצע של היעדרות בעבודה עקב מחלה הוא עדיין מעל חודש בשנה. צעדי מדיניות שכאלו הורידו את ההכנסה השבדית לנפש למס' 17 בעולם, אך יחד עם זאת סייעו לחסל את מרבית העוני.

אך הדרך השבדית אינה יכולה להיות עתידנו בארה"ב, לא אלא אם נוותר על האתיקה האתיקה האמריקנית האהובה של הזדמנות לכל אדם ועל גישת "קיבלתי את שלי" הנובעת ממנה. אתיקה זו מגולמת למשל ב"בעיית המנהל-סוכן" אשר חולשת על בתי הספר למנהל המודרניים באמריקה. גרסה לא-אקדמית שלה נוסחה על ידי הפוליטיקאי ג'ורג' פלונקיט בשנת 1905: "ישנו שוחד הוגן, ואני הדוגמה כיצד הוא עובד. אני יכול לסכם את הכל באומרי: 'ראיתי את האפשרויות ולקחתי אותן'". אנחנו צוחקים, מפני שאנחנו אמריקנים, אך אם חושבים על כך זהו למעשה סוג של סוציאליזם, בגוון אחר. בכל מקרה, זה ודאי אינו שבדי.

פרופ' דיידרה מקלוסקי היא חוקרת כלכלה והיסטוריה באוניברסיטת אילינוי בשיקגו. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו', מאנגלית: גידי גולן.