על משנתו הכלכלית של יוזף שומפטר

יש כלכלנים שעיקר ההשפעה שלהם נודעה בתוך העולם האקדמי – הם משנים את השיח ואת הכיוון המחקרי ולעיתים יוצרים אסכולות מחשבה חדשות. יש כלכלנים שעיקר ההשפעה שלהם היא בעולם הציבורי – הם משנים את השיח הציבורי והפוליטי ולעיתים גם גורמים לשינויי מדיניות ציבורית מרחיקי לכת. מעטים משפיעים גם על עולם האקדמיה וגם על העולם הרחב, ומשנים באופן יסודי את הדרך בה אנחנו מסתכלים על העולם.

אדם סמית הסביר כיצד אינספור פעולות סחר בין יחידים השואפים לתועלת אישית מצטברות לכדי תועלת לכלל החברה, במנגנון "היד הנעלמה". פרידריך האייק הרחיב את הסתכלותו של סמית והראה איך אינספור פעולות אינדיבידואליות, כלכליות ולא כלכליות, יוצרות חברה אנושית שלמה והרמונית ללא תכנון ריכוזי, במנגנון של "סדר ספונטני".

מילטון פרידמן הראה כיצד שינויים בכמות הכסף, אותו גורם לכאורה נייטרלי שאמור לסייע בתיווך בעסקאות בהן מוחלפים מוצרים, שירותים, ועבודה, יכולים להשמיד חסכונות והשקעות ולגרום למיתון כלכלי, עד כדי שפל חסר תקדים. קרל מרקס טען שטכנולוגיות ייצור ויחסים כלכליים יוצרים מעמדות חברתיים בעלי ניגודי עניינים, ובך מכתיבים את התודעה ואת ראיית העולם. ג'ון מיינרד קיינס טען שהכלכלה מונחית על ידי "רוח חייתית" – אינטואיציה קולקטיבית הנתונה למצבי רוח משתנים, ולכן רק הממשלה יכולה לחלץ את השוק ממשבר באמצעות הגדלת ההוצאה הציבורית על חשבון גירעון.

יוזף שומפטר אולי ידוע פחות מחברי הרשימה המכובדת לעיל, אך תרומתו לחשיבה הכלכלית הייתה משמעותית לא פחות. למעשה, שומפטר היה הכלכלן הראשון שבאמת הבין את תפקידה של היזמות כגורם משמעותי – אולי המשמעותי ביותר – בהצעדת כלכלות קדימה, לעיתים בקפיצות נחשוניות.

יוזף שומפטר נולד ב-1883 בעיר טרשט באוסטרו-הונגריה (היום בצ'כיה), ולמד באוניברסיטת וינה תחת אויגן פון בהם-באוורק, מאבות אסכולת הכלכלה האוסטרית. במהלך חייו לימד שומפטר כלכלה וממשל בכמה אוניברסיטאות באירופה, והיה חבר בהנהלה של מספר בנקים.

ב-1918 הוא הוזמן על ידי כמה קולגות מרקסיסטים לקחת חלק ב"וועדת הסוציאליזציה" של ממשלת גרמניה, אשר שמה לעצמה למטרה להפוך תעשיות שונות ליותר סוציאליסטיות מבלי להלאימן דה-פקטו. ידידיו, אשר ידעו שהוא תומך בעקרונות השוק החופשי, תמהו מדוע הסכים להיות חבר בוועדה כזו, ותשובתו הייתה: "אם מישהו רוצה להתאבד, כדאי שיהיה רופא באזור". ב-1932 שומפטר עזב את גרמניה לארצות הברית, שם לימד באוניברסיטת הארוורד עד מותו ב-1950.

ההרס היצירתי

יוזף שומפטר פרסם ב-1942 את ספרו החשוב ביותר, "קפיטליזם, סוציאליזם, ודמוקרטיה", בו הוא הציג את המושג "הרס יצירתי". עד אז, כלכלנים מעטים התמקדו בדינמיות וביצרנות (פרודוקטיביות) חסרות התקדים של המערכת הקפיטליסטית. למעשה, אחד הבודדים שכתבו בהרחבה על נושא זה היה קרל מרקס. מרקס כתב דברי הלל מדהימים על המערכת הקפיטליסטית, אותה כינה גם "הבורגנות", אך התייחס בשלילה לתחרות העזה בין עסקים, אשר גורמת לעסקים מוצלחים להחליף עסקים פחות מוצלחים בתדירות גבוהה.

להבדיל ממרקס, שומפטר התייחס לעובדה זו כדבר חיובי, והיה הראשון שטען שמנגנון זה הוא מנוע הצמיחה העיקרי בכלכלה. בעוד שמרקס חשב שצמיחה כלכלית מגיעה מהארכה הדרגתית של שעות עבודה ומהחלפה הדרגתית של בני אדם במכונות, שומפטר טען שצמיחה כלכלית מגיעה בעיקר מחידושים ויוזמות אשר גורמים לקפיצות מדרגה בצמיחה.

חידוש יזמי יכול לבוא בכל מיני צורות. הוא יכול לבוא בצורה של מוצר חדש, אבל גם בצורה של גרסה חדשה למוצר קיים, שיטה חדשה לייצור, החלפת חומר גלם יקר בחומר גלם זול או גילוי של מקור חדש לחומר גלם, או אפילו שיטה חדשה להפצה ולניהול לוגיסטי (חישבו על וולמרט ואמאזון). מוצר חדש יכול לענות על צורך או ביקוש קיים, אך יש מקרים בהם מוצר חדש, למשל האייפון, יוצר סוג חדש של ביקוש ולפעמים גם שוק חדש.

שינויים משמעותיים כאלה מזניקים כלכלות קדימה, אך גם יכולים להרוס ענפי ייצור ותעסוקה שלמים. המצאת המקרר למשל, הוציאה לפנסיה מוקדמת וכואבת את מחלקי הקרח. המצאת המכונית חיסלה את ענף העגלונים. ויזיקאלק, תוכנת הגליון האלקטרוני הראשונה, המיטה מכה תעסוקתית קשה על ענף ניהול החשבונות אך סייעה לענף ראיית החשבון; המעבר בסוף המאה ה-19 לשימוש בקרוסין בעששיות הרס את ענף צייד הלווייתנים, אך אפשר למיליוני אנשים לנצל את שעות הערב לעבודה ולפנאי. זהו ההרס היצירתי.

רעידת אדמה

שומפטר הסתכל על יזמים באופן ציורי וחי, ותיאר אותם בצורה כמעט רומנטית. מבחינתו, יזמות היא אופי. היזם מחפש "רווח יזמי" – חדשנותו פורצת נישות חדשות בשוק, ויוצרת מצב מונופוליסטי זמני בו הוא עומד ללא מתחרים בזירה העסקית, דבר המאפשר לו לגרוף רווחים גבוהים. היזם עושה את רוב כספו בחלון ההזדמנויות הקצר הזה.

כאמור, זהו מצב זמני עד לכניסתם של חקיינים ומתחרים אשר שוחקים את פוטנציאל הרווחים של היזם ולעיתים גם מביסים אותו באמצעות מוצרים טובים יותר וזולים יותר, או אמצעי ייצור ושיווק יעילים יותר. המשק "מתאושש" מהזעזוע שרעידת האדמה היזמית יצרה (במובן חיובי), וחוזר לתהליך התחרות הסטנדרטי והמוכר שהכלכלה הנאו-קלאסית מתארת – ביקוש, היצע, והתכנסות לשיווי משקל.

לכן, בכלכלה יזמית וחופשית, מונופולים הם תופעה חיובית ורצויה מכיוון שהם מאפשרים ליזמים "לעשות את המכה" שבלעדיה אין להם תמריץ לחדש ולפעול. מכיוון שהם חשופים לתחרות ולכן זמניים, מונופולים כאלה לא מהווים איום על המשק.

אבל יזמים לא מחפשים רק כסף, הם לא רק "חשבים כלכליים". למעשה, הם לא לגמרי רציונליים, לפחות לא במובן הסטנדרטי של המילה. ליזמים יש מניעים נוספים שדוחפים אותם – משיכה לסיכון, העמדת מורשת, רדיפה אחרי תהילה ופרסום, כיבוש יעדים ואתגרים, הנאה שמגיעה מיצירה, ועוד. עבור יזמים רבים, רווח כספי מהווה אמת מידה להצלחה בעולם ופחות יעד בפני עצמו.

שומפטר העריץ את השיטה הקפיטליסטית המבוססת על יוזמה חופשית (מילטון פרידמן הרבה להשתמש במושג "שיטת היוזמה החופשית", the free enterprise system, במקום "קפיטליזם"), אך היה פסימי לגבי עתידה. בניגוד למרקס, שטען שהקפיטליזם ימות בגלל חסרונותיו, שומפטר טען שהקפיטליזם ימות בגלל הצלחותיו. שומפטר סבר שהדינמיות והחדשנות המאפיינת את השיטה, אותו הרס יצירתי, יעוררו נגדה אנטגוניזם מצד שתי אליטות בעלות כוח וקשרים פוליטיים – "כסף ישן" ואינטלקטואלים.

כסף ישן

ההיגיון אומר שהקבוצה שאמורה להתנגד בצורה הכי נחרצת לתהליכים הדינמיים של הקפיטליזם היא הקבוצה שעל פניו הכי נפגעת מהם – עובדים במגזרים מסורתיים, כמו ענף ייצור הרכב האמריקאי או מפעלי "לואו-טק" (כמו אריזה וייצור) בפריפריה הישראלית. קבוצה זו אכן נפגעת ואכן מתנגדת, אך היא חסרה כוח פוליטי, ובסופו של דבר גם היא מרוויחה בטווח הארוך מהצמיחה שההרס היצירתי יוצר – צמיחה כלכלית המתבטאת בירידה באבטלה ובמחירי מוצרים ושירותים.

דוגמה טובה לכך היא מהלך החשיפה ליבוא שיזמה ממשלת שמיר וביצעה ממשלת רבין בין השנים 1992 ל-1995. עד לשנות התשעים, התעשייה הישראלית הייתה תעשיית לואו-טק נחשלת ובלתי תחרותית, ולכן חסרת יכולת לייצא או להתמודד עם יבוא. במשך שנים היא הייתה למעשה גוססת, וכדי למנוע את קריסתה הממשלה הטילה מגוון מכסים חוסמי-יבוא והעניקה לה סובסידיות ומענקים על חשבון משלם המיסים.

במצב כזה, תעשייה לא יכולה לפרוח ולצמוח. המוצרים שהיא תייצר תמיד יהיו, באופן יחסי, באיכות נמוכה ובמחיר גבוה, והתעסוקה שהיא תספק תמיד תהיה בהיקף קטן ובשכר נמוך. וכך אכן היה עד ששר האוצר בייגה שוחט, הסיר את ה"הגנות" עליה ואפשר לה למות ולהיוולד מחדש. היום, התעשייה הישראלית מתקדמת, צומחת, ומגדילה את היצע התעסוקה, גם בכמות וגם באיכות.

מי התנגדו בצורה הנחרצת ביותר למהלך החשיפה של שנות התשעים, ובעצם עד היום מתנגדים לכל מהלך דומה? הכסף הישן והאינטלקטואלים. הכסף הישן הוא היצרנים המבוססים. הם אולי לא העשירים ביותר, אבל הם מחככים מרפקים עם הפוליטיקאים והרגולטורים המתאימים כבר שנים, והרבה יותר קל לשכנע פוליטיקאי אחד מאשר מאות אלפי צרכנים.

באמצע שנות השמונים נשאל מרק מושביץ, בעל השליטה בעלית, אם פיקוח המחירים הממשלתי לא פוגע ברווחי החברה. תשובתו הייתה: "זו התקופה הכי טובה לעלית. בסך הכל אני צריך לשכנע פקיד אחד במשרד התעשייה וזה הרבה יותר קל מאשר להתחרות ביבוא". הכסף הישן לא אוהב את הכסף החדש כי הוא יודע שמוביליות חברתית וכלכלית היא דו-סיטרית.

היזמים הורסים לאליטה הכלכלית את אווירת העסקים כרגיל שלה. הרס יצירתי משנה סדרי עולם ומשבש היררכיות מבוססות של יחסי כוחות. טייקונים מקורביסטים פושטים את הרגל, יזמים צעירים מתעשרים (ואחרי שנים הופכים בעצמם למקורביסטים מתנגדי חדשנות), והציבור כולו נהנה ממוצרים ושירותים חדשים יותר, טובים יותר וזולים יותר. זו אחת הסיבות שכשמפעל כושל עומד על סף סגירה ופיטורי עובדים, הפוליטיקאים יעדיפו לעזור (על חשבון כולנו) למפעל (קרי לבעלי המפעל) ולא ישירות לעובדי המפעל.

אגו גבוה, ערך נמוך

אבל מי שהכי יתנגד לשיטה הקפיטליסטית, שומפטר טען, יהיו האינטלקטואלים. שומפטר ראה באליטה האינטלקטואלית קבוצת אנשים משכילים וחסרי כישורי עבודה אמיתיים (marketable skills):

אדם שעבר דרך המערכת האוניברסיטאית הופך בקלות לאדם שאינו בר-העסקה…רבים מבוגריה לא ראויים לעבודה בעולם הקפיטליסטי, או לעבודה שהם רואים בה מתחת לכבודם ושמשלמת שכר הנמוך מהערך שהם מייחסים לעצמם"

במילים אחרות, שומפטר טען שהאקדמיה מייצרת אנשים בעלי אגו גדול אך ערך נמוך לחברה ולשוק העבודה, ושחוסר יכולתם למצוא תעסוקה הולמת (בעיניהם) בשוק החופשי הופכת אותם לממורמרים. אינטלקטואלים יצדדו בשיטה כלכלית סוציאליסטית-פטרנליסטית מכיוון שבשיטה כזו הם יהיו אלה המחזיקים בעמדות הכוח וביכולת להכתיב לציבור את דעתם המלומדת. לטובתו, כמובן.

ברור מהיכן נובע האיום הקיומי על שיטת היוזמה החופשית מצידה של האליטה הכלכלית – יש לה קשרים פוליטיים. אבל מהיכן נובעת הסכנה מצידה של האליטה האינטלקטואלית? לאינטלקטואלים יש יכולת לשונית ורטורית גבוהה; יש להם את היכולת לנסח את המרמור של קבוצות לכדי טיעונים קוהרנטים המצטיירים כטיעונים עקרוניים (ולכן נעלים) ולא אינטרסנטים (ולכן נמוכים), וכך להניע שינויים פוליטיים. האינטלקטואלים הופכים לכוח מאיים בכך שהם מעצבים את הרעיונות והאידיאלים של הציבור כך שהם יתיישרו עם האינטרסים של בעלי הכוח.

האירוניה היא שהקפיטליזם הוא זה שמאפשר לממן את האליטה האינטלקטואלית ולהפיץ את רעיונותיה. הקפיטליזם פיתח אמצעי תקשורת המונים, וככל שהוא מצליח יותר כך ליותר אנשים יש יותר הכנסה פנויה ויותר זמן פנוי לצרוך תקשורת – וכך גם יותר הזדמנויות להיות מושפעים ממנה.

שוק דינמי

האם שומפטר צדק בנבואתו שהצלחתה המסחררת של המערכת הקפיטליסטית תביא לחורבנה מבפנים? אני סבור שלא. כדי שאליטות יוכלו לגייס כוח פוליטי ולהקים בעזרתו מחסומים כלכליים שירסנו את ההרס היצירתי, עליהן קודם להתבסס ולהישאר מבוססות לאורך מספיק זמן שיאפשר להן מרווח נשימה לפעול.

הקפיטליזם בימינו יותר דינמי ממה ששומפטר עצמו חשב, ואולי דינמי מספיק כדי לשבש את המהלכים הפוליטיים שנועדו לפגוע בו. בסופו של דבר, המדיה המודפסת, הטלוויזיונית, והרדיופונית לא יוכלו למדיה האלקטרונית.

ניסיונות הרגולציה והמשטור של רשתות חברתיות מבוססות יובילו להקמת רשתות חברתיות חדשות ויותר חופשיות, וענפי תעסוקה מקושרים פוליטית לא יוכלו לחסום לנצח את כל פלטפורמות הכלכלה השיתופית או את החלפתן בתבונה מלאכותית.

יכול להיות שיוזף שומפטר עצמו לא העריך מספיק את עוצמת הרעיון שהוא ניסח, אבל עדיין יש מקום לאופטימיות. רוב הסיכויים שהמאבקים הכלכליים והפוליטיים שאנו עדים להם לא מסמנים את תהליך מותו של הקפיטליזם, כפי שיוזף שומפטר ניבא, אלא עוד קרב מאסף אבוד בשרשרת מתמשכת של הרס יצירתי.