"העולם כולו צריך להכיר את הרשע וזוועות הטרור נגד יהודים"

כאשר נפגשים ומדברים עם קיי וילסון בביתה השקט בהרי ירושלים, קשה לדמיין שמדובר באותה אישה שנדקרה 13 פעמים בכל חלקי גופה, ובעודה שוכבת כפותה ומדממת על הקרקע ביער מטע באזור בית שמש, ראתה את חברתה האמריקנית קריסטין לוקן נרצחת לנגד עיניה.

היא חברותית ומלאת הומור, אך במהלך השיחה, כאשר נוגעים מדי פעם בזיכרון כואב, היא משתתקת ומביטה בנוף. רגעי האימה וסיפור ההשרדות המופלא של וילסון מתוארים בפירוט בפתיחת הספר שכתבה, 'The Rage Less Traveled', שראה לאחרונה אור ומקבץ את זיכרונות מהפיגוע האכזרי שהתרחש בדצמבר 2010, ואת התהליך מעורר ההשראה של השיקום לאחריו.

"את הפרק על הפיגוע התחלתי לכתוב בעקבות פגישות עם מטפלת מקצועית, כחודשיים לאחר המקרה", היא מספרת בראיון מיוחד ל'מידה' לרגל הוצאת הספר. "אמנם חלק מהפרטים כבר שחזרתי בדו"ח המשטרה, אבל זה היה בניסוח יבש וקורקטי. המטפלת הציעה שאתמודד עם הטראומה באמצעות כתיבה, לחזור על כל משפט ולשאול את עצמי: מה ראיתי באותו רגע? מה הרגשתי?".

הפגישות האלה הולידו חוברת זיכרונות בת עשרים עמודים, שהחלה להסתובב בין מכרים. "האנשים שקראו אותה אמרו לי: "את חייבת לכתוב ספר, הרגשנו שאנחנו ממש נמצאים שם ביער יחד איתך". הרגשתי שזה חשוב לספר ולהעיד על מה שקרה, גם לזכרה של קריסטין ששילמה בחייה. במהלך השנים מאז הייתי רושמת דברים וקיבלתי פידבק חיובי. אנשים אפילו אמרו שאני כותבת בהומור למרות תיאורי הכאב והזוועות".

הכותרת שבחרת לספר מעוררת מחשבות על זעם

"כולם אומרים היום שאסור לנו לכעוס או לשנוא ואני שאלתי: גם את זה אתם רוצים לקחת ממני? אני כמובן עושה הפרדה בין מחבלים לבין ערבים כמו הרופא שהשתתף בניתוח שלי. אני לא מפנה אצבע מאשימה לאנשים חפים מפשע, אבל בהחלט יש לי את הזכות לכעוס על מה שקרה לי".

הספר נפתח כאמור באותו טיול חברות ביער שהפך לזירת פיגוע רצחני, נמשך בחוויות מבית החולים והחקירה, דרך מערכת היחסים שהתפתחה עם הורי הקורבנות האחרים ועד להתמודדות הלא פשוטה בבית המשפט. הספר נקרא כולו כיומן אינטימי של פוסט-טראומה, והבסיס שמושך את הקורא לכל אורכו הוא סיפור ההישרדות והשאלה המורכבת: מה עובר בראשו של אדם שמישהו אחר מנסה לרצוח אותו?

אך כאשר וילסון פנתה להוצאות ספרים בעולם כדי לעניין אותם בספר, התשובות היו מתחמקות. "הם חשבו שהסיפור טוב אבל לא רצו לפרסם. כנראה שפחדו בגלל עניינים פוליטיים וחשבו שזה לא ימכור טוב".

נתקלת בהטיה אנטי-ישראלית בהוצאות לאור?

"אני חושבת שההטיה הזאת קיימת. אם הייתי כותבת על הכיבוש או דברים נגד ממשלת ישראל אז כנראה שהיה להם יותר עניין בספר, אבל אני לעולם לא אעשה דבר כזה. לא הייתי לי ברירה אלא להוציא את הספר בעצמי ואפשר היום לרכוש אותו דרך אמזון או דרך האתר שלי. אני מאוד מקווה שבעתיד גם נפרסם תרגום לעברית".

החיים כמסע

וילסון הגיעה לראשונה לישראל מאנגליה בשנת 1986. "גדלתי בדור שהיה מעיין דור ביניים אבל עדיין היו הרבה תפיסות ישנות לגבי נשים שצריכות להתחתן ולמצוא עבודה", היא מספרת. " לא אהבתי את אנגליה ואת התרבות שם, ולא ראיתי את עצמי נשארת בתור בן אדם צעיר במקום שלא מדבר אליי".

משפחת וילסון אמנם לא הייתה משפחה דתית, אך קיי מספרת שלמדה הרבה על ישראל ועל ציונות בילדותה. "רציתי לבוא לארץ ולהרגיש כמו חלק משמעותי מעם ישראל. כשהגעתי לפה בפעם הראשונה ראיתי אנשים צועקים ודוחפים בשדה התעופה, זה היה הכי רחוק מאנגליה אבל מיד הרגשתי בבית", היא נזכרת.

לדבריה, גם לאחר הפיגוע והטראומה הקשה שחוותה היא לא שקלה ברצינות לעזוב את ישראל. "אמא שלי למשל לא ביקשה שאחזור. להפך, היא אמרה שאני צריכה להישאר פה. אני מרגישה היום הרבה יותר ישראלית מאנגלייה, וגם אם היו בעבר רגעים שאולי חשבתי לעזוב, הפיגוע דווקא חיזק את ההחלטה להישאר".

עם הגעתה לארץ, וילסון החלה לעבוד כמורת דרך ומדריכת תיירים, בעיקר לקבוצות של נוצרים שהגיעו לבקר בארץ הקודש. "למדתי הרבה על היסטוריה ובאוגוסט 2010 נסעתי לפולין כחלק מהכשרה של מדריכים. כשהיינו במחנה סוביבור אחת התיירות בקבוצה נעלמה והלכתי לחפש אותה. ראיתי אותה עומדת ובוכה ליד האנדרטה ואמרתי לה שאנחנו מאחרים וצריכים כבר לנסוע. היא אמרה לי: אני אומרת קדיש על העם שלך".

זו הייתה הפגישה הראשונה בין וילסון לקריסטין לוקן, שנענתה להזמנה לבקר בישראל ולהכיר אותה מקרוב. "היא באה לארבעה ימים ונרצחה", מספרת וילסון. "בקושי הספקתי להכיר אותה ופתאום אני צריכה להתמודד גם המשפחה שלה, שהדבר היחידי שמחבר אותנו זה המוות של הבת שלהם. זאת הייתה מערכת יחסים מורכבת ומלאה ברגשות. שלחתי להם כתב יד של הספר לפני שפורסם, וזה קצת שבר את הקרח. הם אמרו לי שאני צריכה להמשיך לחיות ושהם לא מאשימים אותי. היום אנחנו ביחסים טובים מאוד".

איך מצליחים למצוא כוחות כאלה כדי לשרוד פיגוע?

"ברגע של הרצח עצמו דקרו אותי בכוח עצום וחוויתי כאבים שאי-אפשר לתאר. כשהם סיימו ושכבתי שם על הקרקע פתאום נהיה לי קר, קור כמו שלא חוויתי מעולם אפילו באנגליה. ניסיתי לקום אבל הייתי קשורה ונפלתי בכל פעם. התחלתי להשלים עם העובדה שעוד כמה דקות אמות ואמרתי לעצמי שאם בכל מקרה הסיפור נגמר אז לפחות אני אקבע באיזו נקודה אסיים את חיי. בסוף הצלחתי לקום ולהגיע למגרש חנייה שם היו משפחות מטיילות".

ובוודאי ההתמודדות בהמשך קשה לא פחות

"ברור לי שהחיים לעולם לא יחזרו למה שהיו לפני, אבל צריך להסתכל על החיים וללמוד את הלקחים – מה חשוב באמת ומה פחות חשוב – ולקחת כל יום בפני עצמו. יש לפעמים ימים קשים מאוד בהם אני לא מצליחה להתרכז, כל רעש מפריע והמוח כאילו קופא. אני בקושי ישנה בלילות וישנה בעיקר במהלך היום. זה מתסכל מאוד ולפעמים אני מרגישה על הסף, אבל זה גם עובר בסוף. אני רואה את זה כמסע עד יום מותי וזה עוזר להתמודד".

צדק בערבון מוגבל

כיפאח ענימאת ואיאד פטפטה, שני המחבלים שרצחו את קריסטין ופצעו קשה את קיי נתפסו לבסוף בין השאר בזכות התושייה והאומץ שהפגינה וילסון, שהצליחה לדקור את אחד מהם בסכין קטנה שהייתה לה, ודגימת ה-DNA שנלקחה מחולצתה הובילה למעצרם. בהמשך המחבלים הודו ברצח קריסטין לוקן וברצח נוסף של נטע שורק-בלאט ז"ל בפברואר 2010, ובעוד מספר מקרים של ניסיונות שוד ופיגוע, פרשה שתוארה בהרחבה בסרטן של הדר קליינמן ותמנע גולדשטיין 'יער שחור', ששודר בכאן 11.

"שוטרים ואנשי שב"כ הגיעו לבית החולים כדי לספר על המעצר", משחזרת וילסון את היום בה נודע לה על לכידת המחבלים. "זה היה רגע מאוד מוזר. הייתי עדיין תחת השפעה של משככי כאבים ולא הצלחתי לעכל עד הסוף את החדשות".

בהמשך לקחה וילסון חלק פעיל במשפט בתור עדה, והקפידה להגיע כמעט מדי יום לאולם הדיונים. "רציתי שהעולם ידע על איזה רשע מדובר, וגם באופן אישי לעמוד מול הרוצחים ולהסתכל להם בעיניים. להגיד להם שאני עוד פה ושלא ניצחתם אותי", היא אומרת.

לדבריה, גם במהלך המשפט ושמיעת העדויות הקשות מהפיגוע, המחבלים התנהגו באופן מזלזל ומתריס. "הם מעולם לא הביעו חרטה וכל הזמן חייכו בשביעות רצון. כששאלו אותם למה הגיעו ליער הם אמרו שבאו לרצוח יהודים, וכשאבא של קריסטין הגיע לתת עדות הם צחקו עליו. היה רגע שאחד מהם התפרץ לעברי וקילל אותי בערבית, והמאבטחים השתלטו עליו בכוח".

מה הרגשת כשניתן גזר הדין של מאסר עולם?

"הייתה תחושה של צדק, אבל צדק מוגבל. אף אחד לא יכול באמת להחזיר את קריסטין, ולצערי אני יודעת ששני המחבלים מקבלים תנאים טובים בבית הכלא. צדק עבורי זה שאנשים כאלה לא יהיו בחברה".

את תומכת בעונש מוות למחבלים? 

"אני יכולה לדבר רק על המקרה האישי שלי, מקרה שבו לא היה שום ספק מבחינת הראיות והרוצחים לא הביעו חרטה ואף התגאו ברצח. במקרה כזה שברור שהם יחזרו לעסוק בטרור אם ישוחררו אז אני תומכת בעונש מוות. אם הממשלה הייתה מודיעה באופן חד-משמעי שלא תשחרר מחבלים לעולם אז אולי הייתי חושבת אחרת, אבל כל עוד לא מורידים את הנושא מהשולחן והקייטנה של המחבלים בבית הכלא נמשכת יחד עם המשכורות שהם מקבלים, אז עונש מוות הוא הולם. לא מדובר פה על סיפוק אישי שלי או נקמה – מדובר בצדק ובמניעת עוד מקרי רצח או ניסיונות לחטיפה ומיקוח".

נחושה מתמיד

מעבר להרצאות שהיא מעבירה על סיפורה האישי והשתתפות במסעות הסברה למען ישראל ברחבי העולם, וילסון כיום פעילה מאוד גם במאבק להפסקת תשלומי המשכורות למחבלים, ביחד עם ארגון 'מבט לתקשורת פלסטינית' (PMW). "אני מנסה לגרום לממשלות זרות להבין שהכסף שהן מעבירות לרש"פ משמש כתשלומים לטרור. אני נפגשת עם חברי פרלמנט ומביאה את הזווית האישית שלי בתור קורבן של פיגוע טרור אכזרי", היא מספרת.

בחלק מהמקרים – כמו בפגישה עם חבר הפרלמנט ההולנדי שפרץ בבכי או בחוק 'טיילור פורס' שעבר בארה"ב לקיזוז משכורות המחבלים מכספי הסיוע לרש"פ – המאבק הסיזיפי נושא פירות, אך דווקא במולדתה של וילסון היא נתקלה במחסומים רבים. "שלחתי מכתבים לכל חברי הפרלמנט הבריטי כדי לספר להם שכספי המיסים שלהם עוברים למי שניסה לרצוח איתי. רק שישה כתבו לי בחזרה ואמרו שהם מצטערים, אבל הממשלה הבריטית 'מחויבת לפתרון שתי המדינות'".

במקרה אחר שהתרחש לאחרונה, וילסון קיבלה פנייה דרך ארגון 'משפחה אחת' שמסייע לנפגעי טרור בבקשה להתראיין לתכנית של ה-BBC על התשלומים למחבלים. "הם רצו להראות את כל הצדדים של הסיפור: מצד אחד משפחה של מחבל ומצד שני קורבן טרור. כשהנציג שלהם בארץ פנה אליי הסברתי לו שבתור אזרחית בריטית אני יכולה להסביר מצוין את המצב. הוא אמר שיחזור אליי אבל מעולם לא חזר. כשניסיתי לברר למה הם אמנם היו מנומסים אבל טענו שאני 'מוכרת מדי'".

למרות כל התלאות והמחסומים, קיי וילסון נראית נחושה מתמיד להמשיך. "המלחמה נגד היהודים היא סיפור חשוב מדי ולא יצליחו להשתיק אותו. קריסטין אמנם הייתה נוצרית, אבל זה מה שעמד מאחורי הרצח שלה, וזה מה שאני מנסה לספר לאנשים בעולם, שלא תמיד מצליחים להבין עד הסוף מה זה בעצם טרור".

ומה תגידי למי שיאמר שאת צריכה לשכוח את העבר?

"במשך שנים התנדבתי בשלל ארגונים ועזרתי להרבה מאוד פלסטינים ופלסטיניות ככה שאף אחד לא יכול להטיף לי מוסר. למי שאומר לי שאני צריכה להתקדם אני עונה: תצאו אתם לטייל ותקבלו 13 דקירות, ואז תבואו לדבר איתי".