חמישים שנה לנחיתה על הירח: הרגע ההיסטורי של אפולו 11

בפגישה בחדר הסגלגל, מספר ימים לאחר שרוסיה הסובייטית שיגרה בהצלחה לחלל את לוויין הספוטניק באוקטובר 1957, עלו שתי נקודות חשובות. סגן מזכיר ההגנה דונלד קוארלס אמר לנשיא אייזנהאואר כי "אין ספק שאילו היינו משגרים לפני יותר משנה לוויין משלנו הוא היה מקיף את כדור הארץ בהצלחה". מסיבה כלשהיא, ארה"ב בחרה אז לתת פנים אזרחיות לתוכנית החלל הצומחת שלה, ופרויקט רקטת 'Redstone' של הצבא לא התאים לתמונה אותה רצתה להציג.

חשובה יותר הייתה הנקודה השנייה שהעלה קוארלס, שאמר כי "הרוסים עשו לנו טובה בלי להתכוון, כאשר קבעו כי כל מדינה חופשית לשגר טיל לחלל מבלי שזה ייתפס כפגיעה בריבונות". רעיון זה פרץ את הדרך מאוחר יותר לשיגור של לווייני ריגול אמריקניים מעל האימפריה הקומוניסטית, והעניק לארה"ב ולמערב כולו יתרון חשוב במלחמה הקרה.

אך הפוליטיקה של החלל הייתה יותר מורכבת מכך. שיגור הספוטניק סיפק הן לרוסים והן לאופוזיציה הדמוקרטית בקונגרס חומר רב לתעמולה נגד אייזנהאואר. תגובתו של הנשיא הייתה הקמת NASA כסוכנות חלל אזרחית גרידא אשר נתנה את האות לכניסת ארה"ב למה נודע בהמשך כ"מרוץ לחלל". ממשל אייזנהאואר החל גם לפתח מנוע רקטי בעל עוצמה אדירה, ה-F1, שיהיה זה שיישא את האמריקנים לירח תריסר שנים לאחר מכן.

כאשר הנשיא קנדי הכריז ב-1962 כי אמריקה תנחית אדם על הירח ותשיב אותו בבטחה לכדור הארץ, הכלי החשוב ביותר להגשמת החזון שלו היה כבר בפעולה. למרות הגישה השלילית לעניין מצד יועציו (במיוחד היועץ לענייני מדע ג'רום וייזנר), קנדי היה משוכנע שהאומה יכולה להצליח וגם להרוויח מהמאמץ להגיע לירח.

באותה תקופה הבהלה לחלל הייתה בשיאה. סרטים וספרים הציגו פנטזיות על הקמת ישובים בחלל וכלי טיס שנראו דומים להפליא לרקטות המתקדמות המפותחות בימינו. היום, חמישים שנה לאחר שאפולו 11 נחתה על הירח, רוב האמריקנים פשוט ישמחו לציין את המאורע; חלק מהם יתחרטו על כך שלא שבנו מאז לירח, וכמה קיצוניים או פעילי סביבה ודאי יקללו את רעיון חקר החלל בכלל; אך עבור מרבית האמריקנים, תהיה זו עוד פיסת היסטוריה מעורפלת.

נוגדן לייאוש

לכן חשוב לציין גם היום כי תוכנית אפולו הייתה בעלת חשיבות היסטורית משמעותית. ראשית, היה זה ניצחון קשה ברגע קריטי של המאבק הארוך נגד האימפריאליזם הקומוניסטי של ברה"מ. החברה האמריקנית באותה העת עמדה מול מהומות, טרור והתפרקות חברתית. לרגע אחד ב-1969, האומה כולה עצרה והביטה בהשתאות כיצד שניים מטובי בניה הופכים להיות האנשים הראשונים שהולכים על הירח. אפולו 11 הייתה נוגדן לייאוש, ובשנים הבאות, בעיצומה של תבוסה בווייטנאם וסקנדל שהרס נשיא, היא הזכירה לאמריקנים רבים מה המדינה שלהם יכולה להשיג כאשר היא מנסה מאוד.

הנחיתה על הירח גם השיבה לארה"ב את מעמדה בעולם, בזמן בו היה בשפל גדול. שנת 1969 הייתה השיא של מה שפול ג'ונסון כינה "ניסיון ההתאבדות של אמריקה". בכל רחבי העולם, אנשים היו משוכנעים כי ארה"ב מפסידה במלחמה הקרה ושהקומוניזם הוא אכן העתיד. העובדה שהשגנו את ברה"מ במרוץ לירח גרמה לאירופאים ואסייתים רבים לשקול מחדש את ההנחות האלו.

מבחינה פנימית, פרויקט האפולו היה הגדול והאחרון מבין מיזמי הענק האמריקניים בסגנון ה'ניו-דיל'. כמו הרשות שהוקמה לפיתוח עמק טנסי והובילה לפיתוח טכנולוגיות חדשות או הפרויקט בנהר קולומביה, גם תוכנית הירח תרמה באופן ישיר לעוצמה הצבאית של אמריקה בכך שבנתה מומחיות חשובה בתחומי הרקטות, המחשוב והניווט. בנוסף הביאה תוכנית אפולו שגשוג תעשייתי משמעותי לדרום, שהיה אז מעוז של המפלגה הדמוקרטית.

פרויקט החלל לא היה יכול להצליח ללא התמיכה האובססיבית מצד לינדון ג'ונסון, הנשיא האחרון שהיה איש 'ניו-דיל' בכל רמ"ח אבריו. מלבד ג'ונסון, הנשיאים האחרים שהיו נלהבים לגבי תוכנית החלל היו כאלה שהאמינו בגורל הגדול של אמריקה: רייגן, שני הבושים וכעת אולי טראמפ. נשיאים מנהלתיים באופיים כמו אייזנהאואר, קנדי וקלינטון שוכנעו שיש לתמוך בתוכנית ממניעים פרגמטיים. אחרים כמו ניקסון ואובמה, פסימיסטים מטבעם, היו אדישים ואף עוינים לרעיון, אך לא רצו להיזכר כאלה שלפי דבריו של ניקסון, "קרקעו את האסטרונאוטים".

כמובן שכל נשיא יכול להציע הצעות, אך בסוף הקונגרס הוא זה שמקבל את ההחלטות ומיישם אותן. בהתחשב בנסיבות הפוליטיות בשנות השישים, קשה להאמין שתוכנית אפולו הייתה מבוטלת, אפילו אם הרפובליקנים היו שולטים בבית הנבחרים. מנגד, האקלים הפוליטי המפולג של ימינו מקשה עוד יותר את ההוצאה לפועל של פרויקטים ארוכי טווח מעין אלה.

הפרס הגדול

החלום להפיכת המין האנושי לכזה היושב ביותר מכוכב לכת אחד עדיין חי וקיים. כיום, מתפתחת תעשייה חדשה ומוכוונת מסחרית, שאינה תלויה בפוליטיקאים אלא במשקיעים. רשת של לוויינים קטנים מחליפה בהדרגה את לווייני התקשורת הגדולים והיקרים, והיא רק חלק מהשינוי המתמשך. ישנן כיום חברות שכבר מכינות תוכניות להקמת מכרות בחלל ואחרות שמפתחות תעשיית תיירות מחוץ לכדור הארץ.

בהיסוס רב, גם NASA למדה לשתף פעולה עם תעשיית החלל החדשה. פתיחת תחנת החלל הבינלאומית לתיירות הייתה צעד משמעותי בדרך לשכנע את סוכנות החלל האמריקנית שאין לה ברירה אלא להסתגל לדרך החדשה בה עושים עסקים.

מבחינה טכנולוגית וגם מבחינה פוליטית, תוכנית אפולו שייכת לעבר. שאר מערכת השמש פתוחה לחקירה וגילוי, אך הירח עדיין מקיף את כדור הארץ בכל חודש ועדיין נחשב כפרס הגדול במרוץ החדש לחלל. ממשל טראמפ אמנם מדבר על הצבת הדגל האמריקני על מאדים, אך מתרכז בינתיים ביעדים קרובים יותר לבית.

סופר המדע הבדיוני הדגול ארתור סי. קלארק, אותו לא ניתן להאשים בהיותו לאומן אמריקני, כתב פעם כי "אנחנו מאמינים כי כל אומה שתשלוט בירח, תקבע לא רק את גורלו של כדור הארץ אלא של היקום הנגיש כולו". זו נשמעת כמו הגזמה כיום, בדיוק כפי שנשמעה בשנות השישים, אך אף אחד כבר לא יכול להטיל ספק שבקרוב מאוד הירח יהיה חלק בלתי נפרד מחיינו.

הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.