אדם סמית והדרך אל העושר והאושר

עבור אריסטו, פוליטיקה הייתה הדרגה הגבוהה ביותר של פעילות אנושית, מכיוון שהיא הסדירה והכווינה התנהגות לטובת הכלל, בניגוד לטובת הפרט:

שכן גם אם טובת הקהילה עולה בקנה אחד עם טובת הפרט, הרי שטובת הקהילה היא מטרה גדולה וטובה יותר להשיג ולשמר"

מנגד, מסחר בעיניו של אריסטו היה דבר רע:

בקהילה הנמשלת בצורה הטובה ביותר, האזרחים לא ינהלו אורח חיים גס או את אורח חייו של סוחר, כי חיים אלה נחותים ומנוגדים למידה הטובה"

מאז ימיו של אריסטו, החברה המערבית ניהלה מלחמה עם עצמה לגבי הערך שבמסחר, ובהמשך לגבי הערך שבחירות כלכלית: כה נחוצה ובסיסית (לפחות עבור אלו שבניגוד לאריסטו אינם חיים בחברה המבוססת על עבדות), אך יחד עם זאת מעודדת האדרה עצמית ועומדת כאנטיתזה לרווחת הכלל. אפילו בקרב תומכי הלֵסֵה-פֵר, התפיסה כי במרדף אחר העושר ישנה מידה טובה נראתה כסוג של אוקסימורון. במקום זאת, המוטו היה: רסנו את החמדנות!

וכך אנו מגיעים למה שעתה נחשב כעוד סתירה ידועה לכל. רעיונות הקומוניזם נותצו לרסיסים ואיבדו את אמינותם ומרבית ההגות הכלכלית בשמאל כבר אינה מתמקדת בסגולות הסוציאליזם, שמסתבר שאינו מושלם ככלות הכל. אך למרות כל זאת, כוחות השוק החופשי שעזרו להוביל את פירוק הקומוניזם עדיין נחשבים בקרב רבים כלוקים בחסר, ואף ככאלה התורמים להתנהגות אנטי-חברתית ולא מוסרית.

זו סיבה מצוינת אם כן לחזור לשורשי הדיון על יוזמה חופשית ועל העקרון הידוע לשמצה של אינטרס אישי, אי שם בנאורות הסקוטית של המאה ה-18. כפי שהראה פרופ' ג'רי מולר בספרו על חייו וכתביו של אדם סמית, הגותו של הענק הסקוטי הפריכה למעשה את אריסטו והוכיחה כי יוזמה ואינטרס אינם רק הכרח ליצירת רווחה כלכלית, אלא יכולים לשמש כבסיס לחברה מוסרית; "האדם הכלכלי" אינו רק מצליח ומשגשג, הוא גם אדם ערכי וטוב.

מבחינה זו, הטקסט המכונן של סמית לא היה ספרו הידוע "עושר העמים" משנת 1776, אלא שניים אחרים: חיבורו על אתיקה הנקרא "התיאוריה של החוש המוסרי" (1751) ו"הרצאות על תורת המשפט", יצירה על פוליטיקה וממשל אותה לא הספיק להשלים וממנה נותרו רשימות שונות. שני חיבורים אלה ראויים לציון כיוון שאדם סמית – קלאסיציסט בהכשרתו, פרופסור לרטוריקה ולוגיקה באוניברסיטת גלזגו ובערוב ימיו המפקח על המכסים בסקוטלנד – היה בראש ובראשונה פילוסוף של מוסר. מטרתו העיקרית, במילותיו שלו, הייתה:

להעניק חיים לתשוקות הציבוריות של האדם, ולרומם אותן כדי למצוא את האמצעים לקדם את האושר בחברה"

על פי סמית, לאותה חברה מאושרת היה שם: חברה מסחרית. טענה מהפכנית זו הציבה אותו כמייסד של החקר הכלכלי המדעי, אך לא פחות חשוב מכך – כמי שיצר את תחום הידע של מוסריות חברתית ואתיקה. החברה הטובה, כך טען ודחה את העקרונות של פעילות מסחרית כפי שהוצעו במשך מאות שנים בידי בעלי קרקעות אריסטוקרטים ומטיפים נוצריים, היא כזו המבוססת על "שפע אוניברסלי" והרווחה של כל חבריה.

***

אך מעבר להאדרת חמדנות וצבירת רכוש פרטי, סמית הגדיר את העושר במונחים חברתיים. הוא ראה את בסיס השפע בחלוקה החברתית של עבודה ובעקרונות החליפין שאפשרו אותה. רעיון זה נתן לאנשים שבעבר היו לא יותר מנכס שעובר מיד ליד בסיס חדש לחיזוק הכבוד האנושי שלהם. האדם ש"חי באמצעות חליפין או הופך במידה מסוימת לסוחר" היה אדם חופשי, אך סמית הלך צעד נוסף וחיוני קדימה: אותו אדם גם היה אדם מוסרי.

בשורה התחתונה, סמית טען כי האדם שהוא "חברתי מטבעו" היה קורבן לתשוקות אך אלו יכולות להפוך למעלות טובות, ולא רק באמצעות "היד הנעלמה" של השוק. הדימוי הזה, שסיפק תחמושת אינסופית לאנטי-קפיטליסטים, מופיע למעשה רק פעם אחת ב"עושר העמים". הנקודה החשובה של סמית הייתה הרבה יותר מתוחכמת: כדי שאדם "חלש ופגום" יצבור עושר בחברה מסחרית, הוא יצטרך להשתמש ב"כלכלה, תעשייה, דיסקרטיות, תשומת לב והוצאה לפועל של מחשבה" – בדיוק ההפכים של תשוקות וחטאים אנטי-חברתיים. במילים אחרות, הערך הבסיסי של חברה מסחרית הוא שליטה עצמית.

נכון שהבסיס לאותה שליטה עצמית, כפי שסמית ראה אותה, הוא אינטרס אישי או גאווה, רגשות שנחשבו כחטאים הראשיים בתאולוגיה של ימי הביניים. אך כאן בדיוק נמצא הפרדוקס: אנוכיות אנושית המווסתת על ידי קשרים חברתיים היא, בעיניו של סמית, הבסיס למוסר. במקום לאהוב את רעינו כפי שאנו אוהבים את עצמנו בהרחבה של אנוכיות, למדנו שבחברה מסחרית לאהוב את עצמך זה בעצם לאהוב את רעיך, תוך ריסון האנוכיות. עבור סמית, המצב המוסרי המשופר של אדם הוא פונקציה של המוסדות בהם הוא חי ועבד.

כפי שמולר מציין בספרו, האיש שגבה מיסים ישירים ועקיפים עבור סקוטלנד לא היה אויב קנאי של הממשלה או המדינה, או במילותיו של סמית: "לומר שהממשלה יקרה ושאנשים אינם מדוכאים, זה בעצם לומר שהאנשים הם עשירים". הוא ראה תפקיד ברור לממשלה בהגנה על הלאום, על החיים ועל רכוש, ובחינוך ציבורי. תפקיד חשוב נוסף של המדינה היה לשבור מונפולים, שאיפות לרנטות, או כל צורה אחרת של פגיעה בתחרות תוך האדרה עצמית. מעל הכל, סמית ראה את תפקיד המדינה כמנגנון שצרך לוודא שאף אחד – אפילו כאשר מחלקים משאבים ציבוריים – לא יהיה יכול להתחמק מהשוק: המעיין הנובע של משמעת חברתית ומכך גם של מידות טובות.

אלו הן נקודות חשובות שעלינו לשקול גם בדיון על מדיניות מודרנית ועל התפקיד של הממשלה כמובילת הכלכלה מול יוזמה חופשית. תרומתו של אדם סמית היא להזכיר לכל הצדדים שלשוק חופשי ויוזמה חופשית יש מטרה ברורה, והיא ראויה, מוסרית וטובה לכולנו.

הטור התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.