בהוראת בית המשפט: המדינה תפגע בתחרות בתחבורה הציבורית

עד לראשית שנת 1997, תחום התחבורה הציבורית היה נתון לשליטתם הבלעדית של שני קואופרטיבים: אגד ודן. בינואר של אותה שנה התקבלה החלטת ממשלה לפתיחת שוק התחבורה הציבורית לתחרות מוגבלת באזורים שונים ובחירת מפעילים בהליך מכרזי, וב-2002 הוצא מכרז ראשון להפעלת  תחבורה ציבורית. עד שנת 2009 הוצאו כ- 25% מקווי השירות בארץ למכרז ונולדו 15 חברות תחבורה ציבורית חדשות. בהמשך הוצאו קווים נוספים למכרז וכעת נמצאת המדינה בשלב השלישי של מכרזי תחבורה ציבורית.

בראשית הדרך, מכרזי הפעלת התחבורה הציבורית לא כללו התייחסות להעדפת תוצרת מקומית, אולם החל משנת 2011 ובעקבות לחץ מצד משרד הכלכלה, חויבו מפעילי התחבורה הציבורית ברכישת אוטובוסים תוך שיתוף פעולה תעשייתי המכונה "רכש גומלין". מדובר באוטובוסים ששלדתם מיוצרת בחו"ל אך המרכב מורכב בארץ, על ידי שתי חברות: 'מרכבים' ו'הארגז'. נגד הוראה זו נפתח הליך משפטי על ידי יבואניות אוטובוסים אשר מורכבים בחו"ל.

בתוך כך, התגלעה מחלוקת בין משרדי הממשלה כאשר משרד האוצר התנגד לחובת רכש הגומלין ואילו משרד הכלכלה העדיף לחזק יצרנים מקומיים תוך הסתמכות על תקנות חוברת המכרזים המעניקים העדפה כזו. בסופו של דבר, חוות דעת של המשנה ליועמ"ש דינה זילבר קבעה כי חוק חובת המכרזים אינו חל במכרזי שירות תחבורה ציבורית, אך מכוח החלטת ממשלה משנת 2009, יכולה המדינה להעניק העדפה לתוצרת מקומית.

כעת, לקראת השלב השלישי של מכרזי התחבורה הציבורית בישראל, הזמינה המדינה חוות דעת מומחה שהראתה כי בשל העדפת הרכבה מקומית על פני ייבוא אוטובוסים מחו"ל צפויה עלות תפעול התחבורה הציבורית להתייקר בכאחוז אחד ועל כן העניקו העדפה לתוצרת מקומית כך שתפצה על הפער הזה. חברת 'הארגז' המרכיבה אוטובוסים בישראל לא אהבה את הרעיון ועתרה לבית המשפט, ובשבוע שעבר הוכרע כי חוק חובת המכרזים אכן חל במכרזי שירות תחבורה ציבורית וההחלטה הוחזרה לוועדת המכרזים. משמעות הפסיקה היא שכרגע מכרזים שהיו אמורים לשחרר חלק מאחיזת המונופולים המסורתיים – תקועים.

יצרנים על חשבון צרכנים

מעבר לתיאור היבש של הדברים, בית המשפט נכנס לשיטתו לאיזון בין שתי סוגיות, או כלשונו: "מחד, המדינה מעוניינת בכך שלציבור יסופקו שירותי תחבורה ציבורית בטוחים, מהימנים וזולים ככל האפשר, ומצד שני המדינה מעוניינת לעודד, עד גבול מסוים, את התעשייה הישראלית".

לפי מחקר של עמותת 'בצדק' בשיתוף ארגון 'תחבורה בדרך שלנו', פערי העלות בין אוטובוס שהורכב בחו"ל ומיובא לארץ לאוטובוס המורכב בישראל עשויים להגיע לכדי 40%. את הפער כמובן משלמים כולנו, בין אם באמצעות הסבסוד הכבד של המדינה לתחבורה ציבורית ובין אם בעלות הנסיעה. אלא שכאמור הבעיה אינה נעוצה רק בהחלטת בית המשפט, אלא גם בתקנות חובת המכרזים מהעדיפות תוצרת מקומית על פני ייבוא.

הטיעון הרווח בעד הגנה על תוצרת מקומית הוא שייצוא הוא דבר טוב המכניס כסף למדינה ואילו ייבוא הוא דבר רע המוציא המחליש את הכלכלה המקומית. טענה זו הופרכה במספר מקרים, כפי שפורט בנייר מדיניות של אסף צימרינג ופרופ' עומר מואב שהראה כי ייבוא וייצוא קשורים אחד לשני בשוויון כמעט מלא. כלומר, יותר ייבוא משמעו גם יותר ייצוא בענפים אחרים ולהיפך, כך שלמעשה אין שום טעם בלמנוע ייבוא או לעודד ייצוא.

אלא שלהגנה על תוצרת מקומית לא רק שאין ערך כלכלי אלא יש בה גם כדי להזיק. כפי שהסביר עקרון היתרון היחסי שפיתח דוד ריקארדו, לכל משק יש יתרונות בהם עליו להתמחות כדי להפיק רווחה רבה יותר לכול, ומניעת תחרות פוגעת בתמריץ להתמחות. בנוסף, תחרות בינלאומית מתמרצת גם את התעשייה המקומית להשקיע בטכנולוגיות ובמיכון ובכך להתייעל והוזיל עלויות ייצור. היעדר תחרות בינלאומית פוגע בתמריץ של התעשייה המקומית להתייעל ולמעשה מונע ממנה להתקדם ולהתפתח, וכך פוגעת ההגנה על תוצרת מקומית בכלכלה במקום לפתח אותה.

החברים של בית המשפט

מבט זריז על העמדות שהוצגו בבית המשפט שופך מעט אור על הפרספקטיבה בה נבחנו הדברים. מעבר לבעלי העניין המסחריים – חברת 'הארגז' הישראלית מצד אחד והיבואניות 'צ'יינה מוטורס' ו'שירותי אוטובוסים' מצד שני – גורם נוסף שהציג את עמדתו הייתה הסתדרות העובדים הכללית, שאף שקיבלה את הסכמת בית המשפט לכך למרות שלא צורפה כמשיבה לעתירה.

הגדילה לעשות התאחדות התעשיינים, שאף הביאה חוות דעת הטוענת שהעדפת תוצרת מקומית אינה מייקרת את עלויות רכישת האוטובוסים, מבלי להסביר מדוע אם זה המצב נדרשת בכלל העדפה כזו. כאשר אלו המצטרפים לדיון בבית המשפט, אין פלא אפוא שתוצאת הדיון הייתה נטולת בחינה כלכלית משמעותית של רווחת המשק כולו – צרכנים ויצרנים כאחד.

בשורה התחתונה, ההגנה על תוצרת מקומית תוקעת את התעשייה המקומית ומשאירה אותה מיושנת ולא יעילה. מכרזי האוטובוסים הם רק דוגמה אחת לכך, והתיקון צריך להיות בביטול תקנה 3 בתקנות חובת המכרזים.