ניסיון לכפות מערכת ערכים אוניברסלית על מדינות בעלות תרבות ומסורת שונה הוא מתכון לאי-יציבות גיאופוליטית בקנה מידה גלובלי
אופייה של מדינה מעצב את מדיניות החוץ שלה. רעיונות, ערכים והדרך בה מדינה מתנהלת, הם מרכיבים חשובים בקביעתה ומגדירים את המאפיינים לגבי הרצוי והמקובל. כך למשל, מדיניות חוץ אמריקנית שלא תשקף את העקרונות עליהם נוסדה הרפובליקה לא תהיה בת-קיימא וכנראה שתדחה על ידי רוב האזרחים. אך המשמעות המעשית לכך אינה תמיד ברורה, ואמירה לפיה עלינו לשאוף למדיניות חוץ "מבוססת ערכים" היא ריקה מתוכן. למעשה, המינוח "ערכים" הוא מונח ריק מתוכן, כלי שכל אחד ממלא אותו לפי השקפתו ועדיפויותיו.
הדיון העיקרי אם כן הוא כיצד לעשות זאת. לשמאל הפרוגרסיבי יש חזון ברור לגבי מה הם ערכים: מאוחד נגד הנשיא טראמפ או פשוט קשיח באמונתו האידאולוגיות, השמאל נוהג לטעון בעד מדיניות חוץ המעדיפה בין השאר גבולות פתוחים, טרנס-לאומיות וקידום פרשנות מרחיבה של זכויות אדם. אין צורך לדון בשאלה האם יעדים אלו אפשריים או רצויים מכיוון שעל פי המחשבה הפרוגרסיבית, להיסטוריה יש מטרה סופית בלתי נמנעת אליה אנו מתקדמים כל הזמן, ולכן גם מדיניות החוץ צריכה לשקף את צו הקידמה.
הצד הימני של המפה הפוליטית הוא מגוון ומפולג יותר מבחינה אינטלקטואלית בכל הקשור למדיניות חוץ אך רוחו של וודרו וילסון ממשיכה לנשב גם שם, בייחוד כאשר הדבר נוגע לקידום הדמוקרטיה הליברלית. ההיסטוריה, כך נראה, צועדת קדימה, מגדילה את מספר זכויות האדם ומוחקת את הגבולות בין האומות. לפיכך תהא זו טעות וחוסר תוחלת להתנגד לגל הזה בניסיון לשמר את יסודותיו המסורתיים של הסדר הפוליטי – משפחה, אומה ודת.
התוצאה היא מדיניות חוץ בעלת מטרות שאפתניות כאשר באופן לא מפתיע, המשאבים מוגבלים כתמיד. לפי החזון הזה, ארה"ב כיישות מדינית הייא אמצעי להשגת קידמה עולמית וליישום ערכים (ליברלים) "אוניברסליים", אך אין דבר שמרני בראיה כזו. מטרתה האמיתית של מדיניות החוץ של ארה"ב היא להגן בראש ובראשונה על האומה האמריקנית, על המשפחות והאנשים המרכיבים אותה, ועל הקשר בין המסורת לדת אשר קושר אותם יחד. המרדף אחר קידמה אוניברסלית במקרה הטוב הוא משני, ואפילו אז אסור שישתמע ככפייה של "ערכים" אוניברסליים אחידים המוגדרים על ידי העדפות אישיות.
במילים אחרות, מדיניות חוץ שמרנית של ממש מתחילה בהכרת גבולות האפשרי והרצוי. האפשרי מוגדר על ידי טבע הסביבה הגיאו-פוליטית. סביר להניח שיריבותיה של ארה"ב כמו סין ורוסיה לא יקבלו על עצמן עקרונות ליברליים-דמוקרטיים בזמן הקרוב, ומציבות אתגר לעימות ארוך טווח שלא ניתן למחוק אותו במחי מחשבה. באותו הזמן, לרבות מבנות בריתנו (לדוגמה הונגריה) ביטויים ייחודיים של משילות דמוקרטית שאינם תואמים בשלמות דגם פוליטי-ליברלי. העולם אינו חומר דומם הממתין לקבל את מה שארה"ב חושבת שהיא הדרך הנאותה לאנושות. עמדה שמרנית מתחילה מקבלת מגבלות אלו על הכוח העצמי.
בין תקווה לאסטרטגיה
רבים במערב חשבו שניתן להתגבר על הבדלים היסטוריים ותרבותיים אלו על ידי ניסוח מחדש של היישום האוניברסלי למודל פוליטי-ליברלי (בעוד הם מגדירים מחדש בצורה יסודית גם מושגים כגון משפחה ונישואים). תקוותם הייתה שאם דמוקרטיה היא שאיפה אוניברסלית, הרי שהיא תכה שורשים בארצות רחוקות ותביא להן חירות אישית ויציבות פוליטית. או אז יכתנס העולם כולו (עם כמה תקלות בדרך אך בנחישות רבה) לתוך דבר הדומה ל"שלום מתמשך" במובן הקאנטיאני, כזה השורר בין יחידים.
אך אמונה זו, תולדה של האבסטרקטיות מתקופת הנאורות יחד עם תמריץ ניכר מניצחון המערב על הקומוניזם, פגשה בסופו של דבר את גבולותיה הגיאו-פוליטיים שהוכיחו כי לא כולם רוצים או מעריכים את הדמוקרטיה ליברלית. רובו של העולם הערבי למשל אינו חושק בדמוקרטיה, וגם רוסיה תתקשה להפוך לכזו כל עוד הכמיהה לבנייה מחדש של אימפריה אבודה רומסת את הרצון לקיומן בו-זמנית של מספר מפלגות, שאיפה לגדלות אימפריאליסטית שלא תגווע אף במשטר הדמוקרטי-למחצה שיגיע אחרי פוטין. מעמד הביניים הסיני, בעודו צומח במספר ובעושר, יעדיף ברובו להחליף השתתפות במשחק הפוליטי עבור היציבות והכניסה לשווקים חדשים המגיעה מהתפשטות אימפריאליסטית.
מכיוון שעקרונות פוליטיים דמוקרטיים המהווים את אבני היסוד של ארה"ב ככל הנראה לא יכו שורשים במעצמות יריבות, הם אינם יכולים להיות הפתרון לתחרות ועימות בינלאומי. למעשה, הדמוקרטיה הגיעה לגבולותיה מבחינה גיאו-פוליטית בשנה רצופת האירועים של 1989, ובנסיבות היסטוריות שכנראה לא ישובו עוד.
עצם העובדה שקיימים בעולם יריבים היא הוכחה לגבולות המשיכה של הרעיונות הליברלים. עימות של מעצמות על, ולמעשה כל תחרות בינלאומית, הוא התנגשות לא רק בין כוחות חומריים אלא גם בין רעיונות ואמונות. ההבדלים האידאולוגיים מעולם לא נעלמו ורק אמונתנו הנאיבית לפיה אין חלופה ממשית לדרך החיים הליברלית הרשתה לנו לדמיין אחדות רעיונית עולמית. אך העולם לא התאחד, ויריבינו מתנגדים לא רק לעוצמתנו הכלכלית או הצבאית, אלא עוינים את העקרונות המכתיבים את הסדר הפוליטי שלנו. עלינו לקוות שמצב זה ישתנה, אך תקווה איננה אסטרטגיה.
החלון של פוטין
גבולותיו הגיאו-פוליטיים של המודל הליברלי-דמוקרטי נראים, גם אם ברמה שונה ופחותה, גם בתוך העולם המערבי. ליברליזם פוליטי מתבטא במגוון צורות לאומיות ורבות מהן אינן תואמות את שלנו , ודאי לא את זו של החזון הפרוגרסיבי. במדינות מסוימות קיימת מסורת של חיבור הדוק בין חיים פוליטיים לאמונה דתית, ובאחרות יקבלו בהסכמה מנהיגות עוצמתית, בכפוף לחוק אך לא כרשות שוות-משקל בין רשויות הממשל; חלק מן המדינות יגוננו על אורח החיים הטבעי בתחומן וייתכן שיתנגדו להגדרה הפרוגרסיבית של זכויות אדם כסיפוק של העדפות אישיות. בקצרה, כדי לזכות בלגיטימיות ולשרוד לאורך זמן, דמוקרטיות צריכות להתבטא בצורה לאומית ייחודית. אוניברסליות אינה אחדות, וחירות אמיתית מחייבת ריבוי של דפוסים פוליטיים.
מדיניות חוץ שמרנית צריכה להכיר בלגיטימיות של ביטויים לאומיים ייחודים, ולא לדחוף לעבר צורה אחידה של הסדר הפוליטי מבית. לכן הגדרת כמה מבנות הברית של ארה"ב (כמו הונגריה או פולין) כ"א-ליברליות" היא לא רק טעות אנליטית אלא גם מסוכנת מבחינה אסטרטגית. מכיוון שבנות הברית שלנו הן נכסים חשובים ביותר המעניקים לנו יתרונות אסטרטגיים עצומים על פני יריבינו, עלינו להיזהר בדרך בה אנו נוהגים בהן. עלינו לטפח אותן, אך אל לנו לצפות מהן להפוך לאחידות מבחינת ההסדרים הפוליטיים שלהן.
כאשר הממשל האמריקני דוחף רעיונות מדיניות שמטרתם להפוך את כל מה שראיית העולם הפרוגרסיבית רואה כאינו תואם את פרשנותה לדמוקרטיה ליברלית, אנו חותרים תחת העוצמה של בנות הברית. במקום לבנות חוסן במדינות אלו, אנו מחמירים את המחלוקות הפנימיות שלהן, מטילים ספק בקיומו של הסדר הפוליטי הקיים, ויוצרים תנאים לעוד התערבות חתרנית חיצונית.
בשני העשורים האחרונים לבנות בריתנו לא היו אפשרויות רבות מלבד לקבל את רצוננו, יהא אשר יהא, אך עתה יש להן אפשרויות מפתות אחרות לקבלת תמיכה מיריבותינו כמו סין ורוסיה. במצב של תחרות גוברת בין מעצמות, ייתכן כי חלק מבנות הברית יבחרו לחפש תמיכה מיריבותינו כדי להתחמק מלחץ אמריקני המנוגד לרצונן הלאומי. אין זה מפתיע שפוטין הפך למתנגד קולני לזכויות הפרוגרסיביות ביותר (לדוגמה נישואים חד-מיניים), מכיוון שכך הוא מציע עצמו כחלופה לשמאל המערבי. בכל פעם ששגרירות ארה"ב מניפה את דגל הגאווה, למשל בבודפשט או סקופיה, הדבר פותח צוהר לכניסה של פוטין.
כפיה של תבנית דמוקרטיה ליברלית אחידה אינה אסטרטגיה לחיזוק הבריתות שלנו; להפך – הדבר מסכן את כוחה של הברית המערבית דווקא בזמן בה אנו זקוקים לה יותר מכל, ולכן עלינו להיות זהירים במיוחד לא לדחוף לעבר פתרון אשר לא כל מדינה יכולה לקבל.
קו הגבול
העולם אם כן, מניח בפתחנו גבולות ממשיים לגבי מדיניות החוץ אותה ניתן לקדם. אך ישנם גבולות חשובים עוד יותר, אלה המוגדרים על ידנו. מדיניות חוץ שמרנית צריכה להכיר גם בכך שישנה הגבלה להסכמה שלנו מבית על "ערכים" ועל התוכן שלהם. אנו נוטים להבדלים מהותיים בשאלות של חיים, נישואים ומוות, ויכולים להתדיין ולהצביע עליהן בתור אזרחים במדינתו, אך נעשה לעצמנו נזק רב אם נרדוף אחר מדיניות חוץ המתערבת באותן שאלות במדינות אחרות. ישות פוליטית שבתוך עצמה לא מסוגלת להסכים על המהות והמשמעות של זכויות רבות, אינה צריכה לקדם רק גרסה אחת של ערכים אלו מחוץ לגבולותיה.
הניסיון לקדם גם כלפי חוץ ערכים המצויים במחלוקת פנימה מחליש את הביטחון הלאומי שלנו. הוא מפנה בנות ברית ומדינות אחרות כנגדנו, פותח חלון הזדמנויות עבור יריבותינו, ופוגע בתמיכה במדיניות החוץ של ארה"ב בקרב חלק נרחב של קהל הבוחרים האמריקני. כתוצאה מכך נחלשת האסטרטגיה לטווח ארוך, וחשוב לא פחות – מוטל ספק בלגיטימיות שלה. במילים אחרות, מדיניות חוץ שמרנית צריכה לשקף את הגבולות של מה שאנו, כאומה, מסכימים לגביו.
גבולות הרצוי של מדיניות החוץ משורטטים על ידי אמת, מובהרים על ידי היגיון ומבוססים במסורת. אין שום דבר שמרני בניסיון נרחב להנדסה מחדש של חברה זרה (או של זו מבית) באמצעות ערעור מוסדות המפתח הקובעים את הסדר הפוליטי. סדר פוליטי אינו נשמר על כנו באמצעות החוק או חוקה, לא משנה כמה הם חשובים. הסדר נובע מתוך האומה, מאוחד ומוסדר על ידי המוסדות היסודיים שלה – משפחה, חברים, כנסיות. הגדרה מחדש של מוסד המשפחה והנישואים כסיפוקי העדפה אישית – מטרת העל של השמאל הפרוגרסיבי –היא מתכון לאי יציבות גיאו-פוליטית בקנה מידה גדול, הן בארה"ב והן מחוצה לה, תרחיש המנוגד לאינטרסים שלנו.
אין פירושו של האמור לעיל שעל ארה"ב לסגת מן העולם. להפך, נוכחות אמריקנית באירופה ובאסיה הכרחית על מנת לשמור על יריבותינו ממרחק ולקיים את ביטחוננו. עלינו להמשיך לקדם זכויות יסוד ולדאוג לכך שאף אדם לא ייהרג על ידי משטר רודני, יסבול עינויים מידי מנהיג פסיכופתי או יחוסל פשוט מכיוון שהוא נתפס כלא רצוי. הגירוש המתמשך והכליאה של האויגרים בידי המשטר הסיני או הכאתם של מפגינים שלווים במוסקבה או בהונג-קונג – כולן הפרות בוטות של חירות. עלינו לגנות אותן ולהטיל עונשים על משטרים אכזריים אלו, אך עלינו לסמן את קו הגבול בבירור, לפני שאנו מגיעים לערכים שאינם מתאימים אוניברסלית והגדרותיהם הגמישות מחלישות את שמנו הטוב ומערערות על ביטחוננו הלאומי.
פרופ' יאקוב גריגייל הוא מרצה למדעי המדינה באוניברסיטה הקתולית של אמריקה, ובעבר שימש כיועץ בכיר במחלקת המדינה. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: גידי גולן.
