לעומת השמאל שדוחף בכל מחיר לאשליה מהפכנית מנותקת ומסוכנת, הימין מביט במציאות נכוחה, שואף לשמור על הטוב ומכוון לשיפור הדרגתי
מאמר זה פורסם בגיליון 215 (אוגוסט 2019) של כתב העת ‘האומה’. אנו מודים למערכת ולמחברים על הרשות לפרסמו.
***
למה ימין? כי בעוד שהשמאל הוא אוטופיסטי, הימין הוא ריאליסטי. בעוד שהשמאל אינו מסתפק בפחות משינוי עצם טבעו של האדם, הימין מבין ששינוי כזה הוא לא רק בלתי אפשרי, אלא שהניסיון להשיגו הוא מסוכן, וכרוך לא אחת, כפי שהוכיחה ההסטוריה לא פעם, וכפי שמראים בימינו משטרים קומוניסטים בעולם, בעשיית פשעים מחרידים. יתר-על-כן, שינוי כזה הוא גם בלתי רצוי, שכן מדיניות נבונה מאפשרת ביטוי של תכונות אנושיות חיוביות, כמו יוזמה, יצירתיות, עצמאות ומקוריות. אלו הן תכונות שהשמאל, כשהוא בשלטון, מבקש להחניק, כי הוא רואה בהן איום.
האוטופיזם של השמאל מאפשר לו להתעלם גם ממורכבותה של המציאות, ברבדים רבים. כך נוח לו, בפשטנותו, לחלק את העולם בצורה דיכוטומית, תמיד לשני מחנות, שהאחד הוא לא פחות מאשר אויב והשני הוא של "אנשי שלומנו", כגון: הפורשים והישוב המאורגן, המנצלים והמנוצלים, והגברים המדכאים והנשים המדוכאות.
השמאל רואה את השקפתו הפוליטית לא רק ככלי לקידום האינטרסים של המחנה שלו, אלא בעיקר כהשקפת עולם נעלה, ואת הדוגלים בה כאנשים מוסריים, נאורים, ומתקדמים. מכאן, שכל מי שאינו דוגל בהשקפתו, הוא ממילא אדם נחות, רע, בלתי-מוסרי, שפל ומושחת. בחלוקתו הדיכוטומית את המפה הפוליטית, השמאל מגדיר אפוא אוטומטית את הימין לא כיריב פוליטי הטועה בהערכותיו, השונה ממנו רק בדרכו האידיאולוגית או באמונותיו, אלא כאויב נקלה, ואת אנשיו כחסרי דעת נחותים, ובעיקר כלוקים במוסריותם. לכן מוצדק בעיני השמאל לגייס את כל מערכות הכוח של החברה המצויים בשליטתו למען חיסולם הפוליטי של מנהיגי הימין.
בהיפוך גמור מן השמאל, השקפת העולם של הימין מתבססת על הסתכלות ריאלית על התהליכים המדיניים והפוליטיים. היא מתרכזת במהלכים הרצויים, המועילים והפחות מזיקים להשגת המטרות. הללו, בהיותן מעוגנות במציאות, הן לעתים קרובות פשרות בין אינטרסים מנוגדים. הימין מקבל כנתון את טבע האדם על כל מורכבותו, ואת רצונו לחיות במעגלים חברתיים של משפחה, קהילה ואומה. השקפת העולם של הימין גם מניחה שמובילי המדיניות שלו – בהיותם בני-אנוש בלתי מושלמים, ובהתחשב בכך שעשייתם תלוייה בהחלטותיהם של גורמים רבים שחלקם הגדול אינו מצוי בשליטתם – לפעמים טועים בהערכותיהם ובהחלטותיהם. זה לא הופך אותם לפושעים, אלא רק לטועים או לבלתי מוכשרים. כשמנהיגים כלשהם מקדמים מדיניות באופן שאינו משביע את רצון מצביעי הימין, המנהיגים לא הופכים בעיני הימין לאויבי העם, והימין אינו מפתח נגדם שנאה תהומית חולנית, בלתי נשלטת ובלתי מבוקרת. מצביעיו פשוט משתדלים להחליפם בכאלה שהם מקווים שיעשו את העבודה על הצד הטוב יותר.
לא זה המצב בשמאל. האוטופיזם של השמאל מעלה בעיניו את השקפת עולמו לדרגה של אידיאה טרנסנדנטלית בעלת תכונות של קדושה. לכן אי-אפשר לייחס לה טעויות, שגיאות או עוולות. בשמאל – העולמי כמו גם אצלנו – הכשלונות הם אף פעם לא שלו. הם תמיד של מישהו אחר, גם אם ה"אחר" הוא המציאות בכבודה ובעצמה שמעזה לא לציית לו. הוא אינו מאפשר ל"כשלונות" של המציאות לפקוח את עיניו, שכן האוטופיה הזוהרת שווה בעיניו כל מחיר. השעבוד של השמאל לאוטופיה הוא כל כך עמוק, שאין זה משנה להם כמה פעמים דרכם מתרסקת אל סלעי המציאות. הם יחזרו וינסו להגשים את דרכם פעם אחר פעם, ושוב ושוב יאשימו אחרים בכישלון, ושוב ושוב יפנו עורף לאנשים שייאלצו לשלם את מחירו.
כך למשל כפה עלינו בזמנו השמאל משטר של "שוויון", והצליח באמצעותו לדרדר עַם כשרוני לציבור של כמעט מקבצי נדבות. העיקר שהסוציאליזם יתממש. עשרות שנים עברו עד שהימין עלה לשלטון והחל לשחרר את עניבת החנק של הסוציאליזם, הביא לנו חופש כלכלי, ועמו צמיחה כלכלית, רווחה והתקדמות אמיתית פרי חדשנות. זאת, בניגוד גמור ל"פרוגרס" תועמלני מדומה מבית-מדרשו של השמאל. השחרור ההדרגתי מהכפיפות להוראות הפקידות והנחיותיה בכל תחום בחיינו גם משדרת אמון של השלטון ביכולות וביצירתיות של הפרט, שאם רק תינתן לו האפשרות, הוא יוכל להגיע אפילו לירח…
כך למשל השמאל אצלנו החליט שערפאת – האיש שחרת על דגלו את השמדת ישראל – הוא "פארטנר" שלנו לשלום, כי זהו העולם שהשמאל המציא לנו, וקיבלנו את אוסלו על למעלה מאלף הרוגיו ואלפי פצועיו.
אלא שהשמאל, שאת המציאות הוא מסרב לקבל כ"פארטנר", לא נח, והמשיך להביא עלינו "שלום" נוסף, הפעם בעזה. כי ערביי הרצועה ירצו לחיות בשקט ושלווה אם רק "נתנתק" מהם. והתוצאה? אלפי טילים ובלוני תבערה ונפץ – מחיר האוטופיה. ושוב, השמאל כמו השמאל – אינו נוטל אחריות ואינו מייחס את השתלטות חמאס על הרצועה, את התחמשותו ואת תוקפנותו, להתנתקות שאותה יזם ובה תמך. בחוצפתו הוא אף מגדיל לעשות, ומטיל את האחריות לתוצאותיה על ממשלת הימין. הוא מציג פתרונות פשטניים למצב שיצר, ובשטחיותו מתעלם מהשלכותיהם. זוהי רק דוגמה אחת שצריכה להדליק לכולנו נורת אזהרה אדומה: השמאל אינו לומד מהניסיון, כי בשבילו לא המציאות הקיימת, המשתנה והמורכבת היא הרלוונטית, אלא זו שאמורה להיות בעיניו, כלומר זו שתתאים לנוסחה שהוא קבע לה, יהיה מחיר הניסיון להנדס אותה גבוה ככל שיהיה.
השמאל גם מתעקש לנתק אותנו מיהודה ושומרון, כשהוא שוב נצמד לאוטופיה. הפעם זו של "שתי מדינות לשני עמים", שאותה לא טרחו אנשיו לעדכן על פי המצב המזרח-תיכוני שהשתנה מן הקצה אל הקצה. סוריה היום משוסעת ממלחמת אזרחים, ירדן שינתה את מדיניותה כלפי יו"ש, מדינות ערב מפנות עורף לאבו-מאזן וקושרות קשרים עם ישראל לא מעט בזכות מדיניותו של מנהיג ממשלת ימין, ונשיא אמריקני מכיר בריבונות ישראל על רמת הגולן ובאפשרות לשינוי גבולות כתוצאה ממלחמת ששת הימים. וכיוון שהמציאות שוב מסרבת להתאים את עצמה לנוסחאות האוטופיות של השמאל, כאן המקום לשאול: האם אין זה ראוי ששי ניצן יגיש כתב אישום נגד אותה מציאות סרבנית?
על-פי ראייתו של השמאל, אם המציאות בארץ אינה מושלמת, צודקת, אחרת, או שונה ממה שזו אמורה להיות על-פי השקפתם, היא בעיניהם לא פחות מאיומה ונוראה. למנהיגי הימין שאינם מתכחשים למציאות ולנתוניה הבסיסיים, שאינם מקבלים את האקסיומות הלא ריאליות של השמאל, אך משפרים את חיי כולנו כאן ומחזקים את מעמדה הבינלאומי של ישראל ללא הכר, הם רוחשים שנאה יוקדת. לתומכיהם הם בזים ועושים הכל כדי ליצור שסעים בין חלקי החברה, כנציגי הנאורות והצדק החברתי. ה"מתונים" שביניהם מסרבים להודות בתהליכים החיוביים המתרחשים במציאות חיינו, בשיפורים שחלו בארץ לעומת מה שהיה, וה"פוסט-מתונים" מדברים על עזיבה, כי בעיניהם החיים פה, אם המדינה לא תתנהל על-פי אמות המידה ה"מוסריות" שהם קבעו לה, אינם שווים את המאמץ.
לעומת מפלגות שמאל המאמינות באג'נדה אוטופיסטית מנותקת מן המציאות, שתמיד עולה לנו במחירים כלכליים, מדיניים וצבאיים יקרים, השקפת העולם של מפלגות הימין אינה משלה את עצמה שהכל מושלם – לא טבע האדם ולא העולם שבו אנו חיים. הימין גם אינו מוותר על תקווה, אך תמיד בגדר האפשר, כשהעשייה מכוונת לשיפור הדרגתי, לא מהפכני, תוך שאיפה לגרום כמה שפחות נזק ותוך שמירה על המידה הרבה ביותר האפשרית של חירות.
והישגי הימין מעידים כאלף עדים – למה ימין.
המאמר הזה דווקא מראה את הכוח הגדול של השמאל לעומת הימין – אדיאולוגיה, אמונה, ערכים. לעומת פרגמטיות והשלמה עם המציאות.
תציירו לכם תמונה – אישה מוטרדת מינית, השמאל יילחם בזה לכאורה ללא פשרות, ואילו הימין יגיד לאישה להתפשר, שתהיה פרגמטית ושתשלים עם המציאות…
לכן המאמר הזה וחוטא לאמת – הימין איננו "פרגמטי ומשלים עם המציאות", לימין יש אמונה ואדיאולוגיה משל עצמו.
כי אהוד ברק השותף של הפדופיל אפשטיין הוא לוחם ללא פשרות למען נשים.
וכך גם מפלגת מרצ שהוא רץ בה לכנסת, כל כך אידיאולגית וחדורת אמונה שצירפה לשורותיה שותף של פדופיל
הנה התמונה: אישה מוטרדת מינית, כי השמאל סיפר לה שיש לה "זכות" ללכת ברחוב חצי עירומה ושאסור לאף גבר לנעוץ בה מבט ולהגיד לחבר שלו שהיא שרמוטה. השמאל יילחם בגבר הזה ללא פשרות (אם הוא יהודי, אם הוא מוסלמי או סודני – השמאל ישיג לו עורך דין שיספר כי הוא חלק מאוכלוסיה "מוחלשת"), ואילו הימין יגיד לאישה שלא כדאי להתפשט ברחוב, כי למרות שכתוב בתורה"לא תגנוב" – אף חברת ביטוח לא תבטח אותה נגד גניבות אם היא לא תסגור את הדלת כשהיא יוצאת מהבית.
אא , לא הבנתי את הדוגמא שנתת על האשה המוטרדת מינית . מה הקשר של זה למאמר ולפרגמטיזם? המאמר , להזכירך , מדבר על אידיאולוגיה , פרגמטיזם בראיית העובדות ואיך הימין מול השמאל מתיחסים אל העובדות . ואילו אתה מכניס עז שלא קשורה בכלל לנושא .
מה קשור הטרדה מינית
מי חוקק חוק נגד הזנות בקדנצייה האחרונה?
השמאל ילחם נגד הטרדה מינית רק אם האישה לא ימנית וזה עושה את כל ההבדל!
אם ערבי מטריד מינית, זה לא נחשב, בשמאל.
אידיאולוגיה הרצחנית ביותר בתולדות האדם. פי עשר מהנאציזם. ישמרנו האל מאידיאולוגיה וערכים כאלו.
פרגמטיזם אינו כניעה וסירוב להילחם.
פרגמטיזם הוא בחירה בדרך שעובדת בתוך התנאים הקיימים בלי לנסות לשנות אותם.
בדוגמה (הראשונה) של האשה המוטרדת:
השמאל ינסה לתפוס את המטריד ולהכניס אותו לחינוך מחדש בכלא שבו התנאיפ יהיו כה טובים שהוא יעדיף להמשיך להטריד כדי לחזור אליו שוב וזאתבלי להתחשב בהשלכות הכלכליות של חינוך מחדש של חצי אוכלוסיה ובלי לייעץ לאשה להגן על עצמה בינתיים.
הימין בינתיים יעדיף לדרוש מהאיש לפצות את האישה, ללמד אותה להגן על עצמה(כולל בבחירת הלבוש שלה, אך לא בצורה שתגביל אותה יותר מדי כמו לא לצאת לרחוב) ויעניש את האיש בצורה שתיצור הרתעה.
כמה מפתיע, כל אחד חושב שהוא ראציונאלי, והצד השני במקרה הטוב נאיבי.
המדיניות של הימין הישראלי מובלת כבר שנים עי גוש אמונים, כיפות סרוגות, ומפלגות דתיות בדרגות שונות – שס, מפדל, אגודת ישראל. למשל הנימוקים הביטחוניים הפרגמטיים להחזקה ביו"ש לא בהכרח גוררים חיזוק ההתיישבות היהודית בחברון, עיר עויינת עם מאות אלפי תושבים. אבל ממשלות הימין כולן פעלו בכיוון זה בגלל סיבות אידיאולוגיות, משיחיות. ולא חסרות דוגמאות נוספות
לכן נראה לי שהתיזה העיקרית של המאמר על הימין הפרגמאטי קצת מצחיקה. גם הימין וגם השמאל אוטופיסטים, גם מבחינה מדינית וגם מבחינה כלכלית. בסופו של יום כל אחד צריך לשאול את עצמו לאיזו אוטופיה הוא שואף.
ובכן, "הנימוקים הביטחוניים הפרגמטיים להחזקה ביו”ש" הם לאו דוקא פרגמטיים ומילים רבות נשפכו על הנושא הזה אז לא על זה אני רוצה לענות לך אלא על עניין של משיחיות מול נאיביות כמו שאתה מנסה להציג אותן.
כדאי להתחיל מזה שאין שום משיחיות ברצון לכבוש שטחים ולשלוט. זה אולי לא נחמד ולא מתאים לתפיסות ה"מוסריות" המודרניות שהשמאל מנסה לתקוע לנו בגרון בכח, אבל זה בהחלט חלק מהטבע האנושי. גם העובדה שאנשים דתיים הם אלו שדוחפים לחזור לחלקי מולדת זה לא קשור למשיחיות אלא לכבוד למסורת ולשורשים, תכונות שאתם נוטים להעריץ אצל אויבינו.
יישוב חברון, הוא לא עניין אוטופי ולא משיחיות אלא החלטה אסטרטגית ממדרגה ראשונה. אסטרטגיה היא בין היתר ראייה של דברים לטווח הרחוק, קבלת החלטות שנראות אולי חסרות הגיון בטווח הנראה לעין אבל יש בהן חשיבות עצומה לגבי המיצוב של העם היהודי באזור.
הנקודה הראשונה היא נושא מסירת שטחים. השמאל הפרגמטי (או הנאיבי), כביכול, טוען שעדיף למסור שטחים על מנת שהצד השני יתרצה ויפסיק להלחם בנו (והצד השני כולל גם את אירופה). הימין טוען שמסירת שטחים יכולה להיות מועילה בטווח הקצר אבל בטווח הארוך היא תיצור רושם של חולשה וגם של תלישות וחוסר שייכות וגם לסכנה ביטחונית בעצם מסירת שטח אסטרטגי לאויב.
הנקודה השניה שקשורה לחברון היא מאורעות תרפ"ט והתגובה הרצויה לפגיעה בנו. האם אנחנו מרכינים ראש, מגיבים באכזריות או בוחרים להגיד: אמנם לא עשינו בכם טבח כשניכנסנו לעיר במלחמת ששת הימים, כי זה נוגד את הערכים היהודיים שלנו, אבל זה לא אומר שהמילה האחרונה נאמרה כאן. במילים פשוטות העובדה שהמוסלמים שחטו את יהודי חברון וגרשו אותם לא צריכה לזכות אותם בפרס, מכיוון שהתפיסה הימנית גורסת שמתן גמול להתנהגות רעה רק מחזקת אותה. זאת הבנה פשוטה של טבע האדם ושל כמעט כל יצור חי ולא קשור למשיחיות או אוטופיה בשום עניין ואופן.
הנקודה השלישית היא נושא הזכות שלנו על הארץ, ובלי קשר לעניין הדתי (או המשיחי לראייתך) יש כאן עניין פוליטי ומדיני ממדרגה ראשונה כי ברגע שאתה מוותר על נכס היסטורי אתה למעשה מחזק את הנרטיב של האוייב (באזור וגם באירופה) שמחפש כל כלי תעמולתי על מנת לערער על הקשר של העם היהודי למקורותיו וזה קורה יום יום ושעה שעה.
מי שמתעלם ממאפיינים כל כך יסודיים ובסיסיים בהתנהגות האנושית ומצפה שהצעדים שהוא נוקט יביאו לשלום הוא לא פרגמטי ולא נאיבי אלא משיחי בעצמו או שהוא עושה את זה למטרות של רווח אישי או בגלל פחד ובזה גלומה למעשה כל ההתנהלות של השמאל.
אני מעדיף דווקא אנשים שמביאים רעיונות שמשנים עם המציאות ולא אלה שמקבלים אותה. המאמר חוטא בכך שמציג שמאל כמבצע שינוי קיצוני, שכן המציאות גורמת לא להתמתן בדרך להשגת מטרתו (המדיניות המסוכנת של השמאל החזיקה 40 שנה את המדינה אז.. בוא..)
השמאל של פעם ימני יותר מן הימינה של היום. הזרם המרכזי של השמאל עבר סחף לעבר הסיפר של האיסלמו-נאצים עד כדי כך שהוא מצדיק את מעשי האיסלמונאצים. השמאל של היום איננו באמת משלנו. זה קבוצה של שכירי חרב במימון חיצוני אנטישמי המוזן בשנאה ליהודים באשר הם יהודים ריבוניים הדורשים , ציטוט, "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית " סוף ציטוט ממגילת העצמאות. השמאל של פעם ביסס את הגבולות של מדינת היהודים על "זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי. " דהיינו גבולות ישראל של היום, ולא אלו של הסכמי שביתת הנשק 1949, גבולות אוושביץ על פי גרסתו של אבא אבן, עמוד תווך של השמאל. זה מדיניותו המקורית של השמאל הציוני שהיה ציוני בתפיסתו ושמאלי בגישתו הכלכלית. אין קשר בכלל לשמאל של היום שהוא בעיקרו דהימי בתשלום.
השמאל לא ילחם ללא פשרות אם המטריד שייך למיפלגת השמאל והמוטרדת היא אישה ששייכת למחנה הימין. מדוע לא שמענו אף מילה על אהוד ברק שביקר באחוזת הפדופיל קרוב למאה פעמים….כשהוא מנסה לטשטש פניו אך זה עבר פורסם ברוב עיתוני העולם ורק בישראל התקשורת/תישקורת "שותקת" ולא דיי בכך, אלא שהיא עוזרת לו להיבחר על מנת שיקבל חסינות ברגע שירצו לחקור אותו….הוא לא שיחק בגולות או קלפים כשביקר באחוזת הפדופיל….בושה
מאיפה אדוני שואב את המידע על למעלה מ-100 ביקורים של אהוד ברק אצל אפשטיין?
אגב, למעט מספר לא מבוטל של מופרעים מהימין, אף אחד לא האשים את ברק בפדופיליה.
לבורנסון, ברור שאף אחד לא האשים את ברק בפדופיליה. גם לא חקרו אותו על קבלת מליונים מקרן וקסנר כשהיה פעיל פוליטית במפלגת העבודה וכך גם את הטענות של אולמרט על כך שברק קיבל שוחד על עסקאות נשק. גם את המליונים שגנץ קיבל מהמשטרה ללא מכרז לא בדקו וכך גם את ההאשמות שהועלו נגדו על חשיפת איבר מינו בפני ילדות בהיותו נער. במדינת ישראל לא חוקרים אנשים "משלנו", וכשהמשטרה וה"עיתונות" נמנעות מלחקור, גם אם אפשר להוכיח כי מישהו עבר על החוק. לעומת זאת (רק דוגמה קטנה מיני רבות) נגד גל הירש נפתחה חקירה ברגע שהוחלט על מועמדותו למפכ"לות וברגע שהוא הכריז שהוא מצטרף לליכוד נפתח נגדו תיק חדש שמע הוא ימונה לשר לביטחון פנים.
המשטרה והפרקליטות שהשמאל השתלט עליהן הם הגופים המושחתים ביותר במדינת ישראל, כך בית המשפט העליון ועל מנת למנוע מתן חנינות מאנשים שהם תפרו להם תיקים, הם השתלטו גם על מוסד הנשיאות ע"י האשמות על הטרדות מיניות נגד מועמדים של הימין.
המדיניות של ביבי תוביל למדינה אחת שבה לתושבי ה"שטחים" יהודים וערבים יש אזרחות ישראלית מלאה והם בוחרים לכנסת
מי שחושב אחרת עיוור למציאות חי בסרט ואני רוצה קצת מהחומר הטוב שהוא צורך.
במקרה פחות גרוע ללא תושבי עזה כמו בחזון ק.גליק כך שהיחס בין יהודים לערבים יהיה 60-40. במקרה העוד פחות גרוע אולי תהיה פדרציה כמו שוייץ או ספרד שתאפשר לכל קבוצה קצת אוטונומיה וריבונות מוגבלת
אתה טועה ומטעה. אין שום כוונה לתת לפלסטינאים אזרחות. זה לא יקרה לעולם.
שמאל זה פשוט מחלת נפש.
זו ההגדרה היותר מתאימה.
חשיבה מעוותת שנגרמת מטומאה רבה.
שהתורה מזהירה לא להיות טמאים.
מקורות הטומאה הם רבים…
מזון לא כשר.. עבירות..ניאוף..
לשון הרע ועוד הרבה..
זו לצערנו ולהערכתי הגורם המניע של השמאל… טומאה רבה.!!
לימין גם יש אידיאולוגיה הרסנית שאותה הוא מקדם כקדושה- האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה שמשמעותה סיפוח שתחים רבים ואנשים רבים שלא יהיו להם זכויות. גם הימין רואה את השףמאל כבלתי מוסרי למשל על זה שהוא מקדם זכויות של הומואים . בנוסף אתה השוותה שמאל קיצוני לימין מתווי זה בלתי עוגן עם אתה רוצה לבקר את מרץ אז תשווה אותה למפלגות כמו עוצמה יהודית ונעם הקיצוניות. דבר נוסף אם הזכרתה את אפשטיין לפחות תיהיה עוגן ותזכיר את הרבנים בציונות הדתית שמואשמים בהטרדות ואת ליצמן שעזר לפדופילית לנסות להתחמק מהחוק לעומת ברק שכפי הנראה לא עזר לאפשטיין בנושא הזה ולא בטוח שהיה בכלל מודע
המאמר מתיחס לשמאל הקיצוני. השמאל בישראל הוא שמאל רך שאיננו מתנהג בהתאם למה שנאמר כאן. מדינת ישראל איננה קומוניסטית. כך שכדי "ללכלך" על השמאל מציגים אותו כאוייב העם.
ההבדל בין ימין ושמאל הוא ההבדל בין שמרנות ופתיחות, בין "נעשה ונשמע" לבין מי שסופר עד עשר לפני שהוא עושה משהו, בין הצורך המנהיג שייתן הוראות לבין אנשים חושבים.
התאוריה שלך לא כל כך מתאימה למה שנעשה באוסלו.
האדון שמזכיר את אוסלו מאשרר את מה שאמרתי. שמרנות שמטשטשת אמיתות לא נוחות, מטפחת בבורות שנאה לכל מה שאיננו ימין וזורק "אוסלו" כתשובה ניצחת.
ראשית, באוסלו (1993) ניתנו רק רובים. ההתלקחות החלה לאחר גולדשטיין (1994) והיא לובתה בפצצות תוצרת בית בלי קשר לרובים; כן גם היו לימין 40 שנה לתקן את מה שנראה מעוות בעיניו. למה לא עשה זאת?
שנית, מה הקשר בין תשובתך למי שסופר עד עשר?
לX היקר (שלפי סגנון התגובה המתלהם שלו אני יכולה להסיק שהוא "פעיל" באחת מעמותות השמאל), שום שינאה, באמת, רק ציון של תובנה פשוטה. אוסלו הייתה ההתגלמות של נעשה ונשמע. עדר שלם שהלך אחרי דיבורים, ברבורים, הבטחות שווא, הסתה נגד המתנחלים, וים של דיסאינפורמציה (וזה כלל לצערי גם אותי בצעירותי). מה שתהליך אוסלו סיפק, לפני שקיבלנו דבר בתמורה, היה בעיקר הכשר וקבלה של הנרטיב ה"פלסטיני" תוך מציאת פשרה, כביכול, בין שני עמים עם דרישות לגיטימיות זהות על הארץ לקול צהלות "ידידינו" באירופה ובמחלקת המדינה בארה"ב. זה נעשה בלי שום חשיבה על התוצאה וההשלכות לטווח ארוך של מהלך כזה, בלי לקחת בחשבון את העובדה שלא עברו מספיק שנים מאז מלחמת העולם השניה כדי לקבוע אם הידידים הללו עברו שינוי תודעתי משמעותי ביחס ליהודים, ותוך לקיחת סיכון עצום כשה"פיתרון" לעניין "זכות השיבה" נידחה.
אפשר לקבוע שהרצח שביצע גולדשטיין הוביל להדרדרות, אבל בדיוק באותו אופן אפשר להגיד שצליבת ישו הובילה למאות שנות רדיפת יהודים ומלחמות אחרות שתוכננו זמן רב מראש "פרצו" בגלל טריגר כזה או אחר (ההיסטוריה מלאה בדוגמאות). הדבר היחיד שזה נתן לכם באמת, זה תירוץ טוב לכישלון ידוע מראש ועוד סיבה להאשים את הימין כולו בתבשיל שהקדיח.
המנהיגים של X אמנם קראו לזה "הטבח במערת המכפלה", אבל תחקיר רציני מגלה שד"ר ברוך גולדשטיין נרצח במסגרת אירוע פוליטי מתוכנן ומחושב:
https://aveterra.livejournal.com/329698.html
https://aveterra.livejournal.com/329731.html
http://lj.rossia.org/users/aveterra/287590.html
http://lj.rossia.org/users/aveterra/291471.html
https://aveterra.livejournal.com/337062.html
https://aveterra.livejournal.com/337359.html
מאמר מענין ברם ישנם מספר אי דיוקים בהשוואה בין הימין לשמאל .הימין אינו מעונין בשילוב מיעוט אתני דתי בעוד שהשמאל מקבל את כולם בתנאי שיהיו חויאלים למשטר.שמדברים בארץ על שלטון ימין מהי האגנדה המוצהת של השלטון לא למיעוטים לא לאלה שאינם חושבין כמו השלאון או כפי שאמר בשנות ה20 איטליה מוסוליני פשיזם נובע שפאשיוהווה אומר זרד בודד שביר אגד זרדים קשה לשבור בנטסך הייתי נציע למחברים לעבור ביתר רצינות כל מאמרו של זבוטיהסקי מ1923 לנוכח קיר הברזל ואולי יתקבלו תשובות לתהיות הדוגלים בימין
כותבי המאמר צודקים
השמאל מתייחס למה שצריך לדעתו להיות ואילו הימין מתייחס למציאות ופועל לפיה. לכן השמאל בא עם עם מיני רעיונות שאפילו באופן תאורטי אינן מציאותיות. השמאל נראה לי כמו מחלה או לכל הפחות דת. כמו כן הוא גם נראה כמו קומוניזם בהסוואה.
באמת קל להעלות כל מיני רעיונות חדשים אפילו כל יום אבל יש לזכרו שבתאוריה כל דבר עובד. המציאות היא הרבה יותר מורכבת ודורשות מחשבה רבה מה שקשה כמובן למצוא אצל השמאל.
הימין תמיד, תמיד, היה מייצג האתמול. הימין – היום בחיבוק עמוק של הדתיים – חיכה למשיח. השמאל חולל את התנועה הציונית, הניע אותה, הכין את היישוב למבחן עליון במלחמת השחרור, הביא המוני עולים – כשהימין הבורגני לא השתתף, ואף הסתגר. וגם הסכם השלום עם מצרים, גדולת האויבים, נעשה כאשר את בגין גוררים דיין, ויצמן, והיוע"מ ברק; הסכם שלא היה עובר בקולות הימין, בו היו מתנגדים לא מעטים. גם את הקזת הדם בלבנון הימין הנציח. השמאל הפסיק. בקיצור: להיות שמרן – זה לפחד משינוי, זה לאהוב את העבר, זה להיות פחדן חסר מעוף. אבל עם הרבה חוצפה …
א.התנועה הציונית התחילה הרבה לפני הרצל עם אנשים כמו הגר״א והרב אלקלאי שהיו שתייפ וימנים. השמאל משכתב פה את ההיסטוריה באופן שיטתי. גגל ותיווכח.
ב.הימין רצה לעזור להכין את המדינה למלחמת השחרור אבל בן גוריון וידא שכל צמרת צה״ל יהיו אנשי מפא״י וחסם לגמרי את האצ״ל והלח״י מצד אחד ומפ״ם(כולל יצחק שדה!) מהצד השני אפילו מלהיות מח״טים!
ג.גם בנושא של קליטת עלייה-הדיקטטור בן גוריון מילא בעמדות כח רק את אנשיו(הידעת שלמרות שחרות היתה המפלגה השניה בגודלה בכנסת הראשונה, בגין היה ראש המפלגה הילידי שלא הוזמן לחתום על הצהר העצמאות? הידעת שבן גוריון התעקש לא לקרוא לו בשמו אלא בכינויים מעליבים כגון ׳המוקיון׳?).
ואגב, גל העליה הגדול השני היתה נפילת חומת הברזל שנקלטה היטב ע״י…שמיר.
ד.הסכם השלום עם מצרים היה הסכם משפיל(נדרשנו להשמיד כל ראיה שחבל ימית אי פעם התקיים) ולא אמין(׳בגין המסכן, אני קיבלתי את כל סיני והוא קיבל חתיכת נייר׳-סאדאת) לא פלא שהימין התנגד.
והפלא ופלא-מי אחראי לשאר הסכמי השלום של ישראל? מי חתם עם לבנון את הסכם השלום היחידי שהיה בתנאים כל כך טובים לישראלשסוריה אילצה את לבנון לבטל אותו בכח? מיעשה את כל המשא ומתן עם ירדן(המלך חוסיין אמר שלא רבין היה זה שבנה את אמונו אלא ראש ממשלה אחר)? מי התחיל את המשא ומתן עם הזרועות הכי מתונות ברשות הפלסטינית ופבנדריד ונכשל רק כי פרס ושות׳ נסעו באופן לא חוקי לתוניסיה לשכנע את ראש ארגון הטרור הקיצוני ביותר (אז) ערפאת ללחוץ להפיל את ההסכם בתמורה להפיכתו לראיס?
נכון, שוב שמיר.
ה.מי סיבל אותנו בבוץ הלבנוני? ברק. מי סחב רגליים ורק סיבך יותר במלחמת לבנון השניה? אולמרט. מי היה ראש הממשלה שהצליח אחריו, להרגיע את המצב שם? נתניהו.
להיות שמאלן זה לרוץ לשינוי בלי זהירות. זה לבוז לנסיון הדורות ולחכמתם של דורות קודמים. זה להיות גנב קרדיט, משכתב היסטוריה ומאוד חוצפן.
דפנה ועדו נתניהו. טוב, אני יכול להבין את התיזה המוזרה שבמאמר רק עפ"י שמות הכותבים. הכותבים מתימרים לומר אמיתות מעבר לשיעור קומתם האינטלקטואלי.
הדיכוטומיה במאמר היא, בלשון עדינה – בלתי מדויקת. אני יכול לציין עשרות עניינים שבהם המאפיינים של שמאל מול ימין, כפי שהם מתוארים במאמר אבל פשוט חבל על הזמן. לא צריך לקטול יתוש עם סוללת טילים.
בכל זאת, אני לא מתאפק לשאול, בזהירות – האם ידוע לזוג הכותבים משהו על הקשר בין ימין, לבין, נניח – התנועה הפאשיסטית בהנהגתו של מוסוליני? התנועה הנאציונל- סוציאליסטית? הרפובליקאיות של פרנקו, ועוד ועוד כאלה? הא? האם כל אלה היו "ריאליסטיים"?
כמעבר לשיח לאומי פוליטי וכלכלי רווי סיסמאות ושטוח, לא מצוי ב"ימין" של צאצאי פרופ' נתניהו המנוח שום עומק. בפרט לא עומק יהדותי – ואכן אין במאמר אפילו מילה המתיחסת לזיקה שבין זהות וראיית עולם פוליטית לזהות וראיית עולם תרבותית יהודית, שלא לומר דתית. זה לא מקרי, כי כי כמו בחייהם – גם החזון של האנשים האלה אינו כולל את המרכיב המהותי היהדותי. לכן, החזון הזה בהכרח חסר, שגוי ותלוי על בלימה, גם אם הוא מכונה "ימין".
אינני שמאל פוליטי, אני דוקא ימין מדיני, אבל הפרספקטיבות שלי הן יהדותיות. ה"ימין" בישראל, ככל שהתפיסה הלאומית שלו היא חילונית במהותה (וזו בהחלט התפיסה הז'בוטניסקאית וגם זו הרווחת היום בליכוד) הוא בעיני קשקוש. הלאומיות היהודית אינה ככל לאומיות אחרת, כיון שהיא רק אפקט של היהדות כדת, או כתרבות שעיקרה דתי, ולאומיות "יהודית" ללא יהדות אין לה שום אחיזה.
הציונות החילונית ניסתה להמציא את העם היהודי כלאום במובן החילוני – אבל התוצאה המסתמנת היא שבני ה"לאומיות" הזו, בתוך דור או שניים (ובמידה מסוימת הדבר ניכר כבר כיום) יתאימו יותר להגדרה של "גויים ממוצא יהודי", פשוט מפני שלא תהיה ביניהם לבין היהדות שום זיקה. במקרים הטובים הם יוכלו להיות מוגדרים במונחים של לאומיות אזרחית – דהיינו כ"ישראלים", לא מעבר לכך. במקרים הפחות טובים – הם יעשו רילוקיישן אל בין הגויים הנחמדים והליברליים במערב – כי לא יהיה דבר מה ערכי או אפילו אינטרסנטי שיחזיק אותם כאן, בלב השגעון המזרח תיכוני והמציאות הקשה המוכתבת ע"י החזון הניאו ליברלי לכל אותם רבים שאינם מספיק עשירים, בני מזל או כשרוניים במיוחד. בכך יסתיים סופית החזון הציוני החילוני לברוא את העם היהודי מחדש. מדינת ישראל תהיה מדינה אחת, לעיתים כמסגרת די פורמלית – לשלושה עמים: העם ה"פלסטינאי" (צאצאיהם של הערבים, בעיקר מוסלמים ובעיקר בני מהגרים מסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה – 20), העם היהודי (צאצאי החרדים, הדתיים שלא התחלנו והמסורתיים הקרובים לדתיים) והעם הישראלי – ערב רב חילוני, ברובו ממוצא יהודי היסטורי אבל לא רק, שהוא " ישראלי" בעל מאפיינים די פלואידיים, ציבור שילך ויתמעט עד שיעזוב ויעלם. צאצאי משפחת נתניהו, אם בכלל עוד נמצא אותם בארץ ישראל – ישתיכו לקבוצה הזו, וספק אם זהותם כ"ימין" תהיה זהות רלוונטית. הזהות הנאו גויית תהיה המשמעותית להם.
מה שנדרש לעתידה של ישראל הוא לא סתם "ימין", ויהיה "ריאליסטי" ככל שיהיה. דרוש ציבור יהודי בעל בסיס יהדותי מינימלי, שאכן יביט במציאות במבט ריאלי וגם יבנה אותה באופן סולידי לפי המטבע התרבותית היהודית, לא הגויית. כל דרך אחרת לא תהיה לה תכלית וגם לא תוחלת. במקום להשקיע מאמץ בדיכוטומיות לא מדויקות ובחזון "ימני" שטוח ועקר, עדיף לחשוב מחדש איך להפוך את העם ליהדותי ומחובר יותר, וממילא גם ריאליסטי ו"ימני" יותר.
המאמר הזה מציין ומדגיש את המובן מאליו . דא עקא , השמאל האוטופי וההזוי שולט במוקדי כוח חשובים במדינה : תקשורת , משפט , אקדמיה , אמנות ועוד . התוצאה היא שהמוני האזרחים לא מבינים את שמובן מאליו ונוהים אחרי משיחי שקר מן השמאל .
מצער .
עצרתי בפיסקה הראשונה.
גם קפיטליזם גורם לפשעים מחרידים.
להפריד בין שיטת הממשל לבין האופי האנושי, ומהר.
בכל מקום יש אנשים טובים ואנשים רעים. בכל מקום יש נדיבות ורחמים וגם גאווה ושנאה.
הכוח משחית, ולכן כל מי ששולט ולא משנה באיזו שיטה, חשוף לסכנה שנפשו תושחת והוא ייגרר לביצוע פשעים מחרידים.
מה שגורם לאנשים להתנהג כמו שצריך זוהי המוסריות, ולא שיטת הממשל!