לא למדו לקח: ה'ניו-יורק טיימס' שוב מפיץ שקרים על ברט קוואנו

במקום לערוך חשבון נפש לאחר ההתנהלות המבישה בפרשת מינוי השופט וההאשמות הכוזבות נגדו, התקשורת האמריקנית ממשיכה במשימת החיסול הממוקד

השופט ברט קוואנו | ויקיפדיה

ל'ניו-יורק טיימס' יש סיפור חשוב מאוד לספר על שופט בית המשפט העליון ברט קוואנו. בספר חדש, כתבי העיתון מביאים ראיות שחותרות כליל תחת הטענות המרכזיות נגד קוואנו, ואת עדותה של לילנד קיסר, חברתה הטובה של קריסטין פורד שהייתה באותה מסיבה בה נטען שקוואנו תקף את פורד. קיסר טוענת שהיא לא מאמינה לסיפור של פורד ולא זוכרת את התקרית או תקריות דומות לה, למרות לחץ רב שהופעל עליה לומר אחרת.

אך זה לא הסיפור שה'ניו-יורק טיימס' בחר לספר. במקום זאת, הוא פרסם בסוף השבוע מאמר שמתאמץ להוכיח כי ישנן ראיות חדשות נגד השופט קוואנו. הכתבה המקורית דיווחה כי אדם בשם מקס סטייר טען כי "חברים" דחפו את איבר מינו של קוואנו לידה של סטודנטית באותה מסיבה באוניברסיטת ייל ב-1983. כמה שעות לאחר מכן, ורק לאחר שכל המפלגה הדמוקרטית פרסמה גינויים נחרצים נגד קוואנו, הוסיפו בעיתון הערה לכתבה בה נאמר כי הסטודנטית המדוברת "סירבה להתראיין" וחבריה אומרים כי היא "אינה זוכרת את התקרית".

במילים אחרות, ב'טיימס' אמרו לקוראיהם כי הכתבה המקורית הייתה שטות מוחלטת, אך אפילו התיקון הזה לא היה שלם. בהמשך התברר כי אותו מקס סטייר שימש בעבר כי אחד מיועציו של הנשיא קלינטון בעת החקירה נגדו, עובדה שאמורה להיות רלוונטית מבחינה פוליטית, אך משום מה הושמטה.

המהלך המביש הזה מצד עיתון הנחשב למכובד מזכיר לנו שוב כיצד מרבית כלי התקשורת התנהלו בזמן השימועים לאישור מינויו של קוואנו לפני כשנה. גם כתבים שצברו בעבר קרדיט רב בתחקירים מבוססים היטב לגבי הטרדות מיניות, בזבזו אז את כולו עם דיווחים חסרי שחר על מתלוננות שונות נגד השופט, סיפורים אשר לאף אחד מהם לא נמצאה הוכחה ממשית. עיתונאים מכובדים קיבלו ללא כל ביקורת סיפורים על "אונס קבוצתי" וניסיונות לסמם נשים, סיפורים שנשמעו לא סבירים בעליל אך זה לא הפריע לתקשורת להפיץ אותם בחדווה ולתקוף כל מי שהעז להטיל בהם ספק.

שפל המדרגה היה סרטון שפרסם אתר Vox ובו הוצעו הסברים שטענו כי בשנות השמונים הייתה "הבנה תרבותית" שונה לגבי אונס קבוצתי, אך כאשר סיפורה של המתלוננת ג'ולי סווטניק קרס בשידור חי בראיון ל-MSNBC, רבים מאנשי התקשורת שמיהרו לחגוג על ההאשמות שתקו לפתע. הם לא חשו צורך לקחת בחזרה את הזעזוע או להתנצל על הטפות המוסר. במקום זאת, הם בחרו להתמקד בתגובה הזועמת של קוואנו עצמו להאשמות בתקיפה מינית.

על הרקע הזה, הקריאות מצד בכירים במפלגה הדמוקרטית להדחתו של השופט נשמעות בזויות במיוחד. אף טענה מאלו שנשמעו נגד קוואנו מעולם לא הוכחה, וכל הראיות הנוספות שנחשפו מאז השימועים דווקא מחזקות את גרסתו. עורכת דינה של פורד הודתה לפני כשבועיים כי מה שהניע את המתלוננת היה הרצון הפוליטי "לסמן כוכבית" ליד שמו של קוואנו, "כדי שידעו במי מדובר" כאשר הוא פוסק בתיקים חשובים כמו בסוגיית ההפלות. זו נקודה חשובה מאוד בסיפור, שהמסירות הפרוגרסיבית העזה לנושא ההפלות מרחפת מעליו מראשיתו.

וכך, במקום לערוך חשבון נפש נצרך ונוקב לאחר ההתנהלות המבישה בפרשת קוואנו, התקשורת האמריקנית ממשיכה במשימת החיסול הממוקד שלה. בשנה שעברה הם ניסו לחסום את המינוי שלו, כעת הם מנסים לאיים עליו. ה'ניו-יורק' טיימס צריך להתבייש בעצמו.


הטור פורסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 תגובות למאמר

    1. מהרגע הראשון הדמוקרטים לא קיבלו את תוצאות הבחירות. השימוש בשופטים פדרליים מהוואי וקליפורניה (אזורים עם שופטים דמוקרטים בעליל) כדי לעכב החלטות נשיאותיות היה שיבוש המערכת הדמוקרטית ברמה שקרובה להפיכה. החקירה בעניין הקשר עם רוסיה – היא הרבה מעבר להפיכה. קודם מפיצים שמועות, אחר כך חוקרים אותן ואחר כך כשלא מוצאים כלום מחפשים בזכוכית מגדלת אנשי ממשל שקרובים לנשיא ומאיימים עליהם במאסר ארוך על כל מקרה שבו הם נקלטו במצלמה נסתרת מחטטים באף. אלה שנתפסו מחטטים באף העדיפו להתפטר לפני שיעשו להם רצח אופי כמו שנעשה לשופט קוואנו. זוהי מערכה מחושבת היטב: לוחמה פסיכולוגית ממוקדת נגד יריבים פוליטיים במטרה לחסל אותם פוליטית (כי חיסול פיזי יעורר חשד).

  1. הרבה יותר קל לבנות קרירה מלהרוס קרירה של מישהו אחר מאשר לבנות.

  2. "רבים מאנשי התקשורת שמיהרו לחגוג על ההאשמות שתקו לפתע. הם לא חשו צורך לקחת בחזרה את הזעזוע או להתנצל על הטפות המוסר".
    דפוס ההתנהלות הזו מוכר לנו היטב.
    כך היה בנוגע לפרשת מוחמד א-דורה שהתברר כפבריקציה פאליוודית כמו גם פרשת מה שדווח כ"טבח ג'נין". פבריקציות ועלילות דם שזכו לתהודה עצומה בעולם "הנאור" שמיהר להתנפל עליהם כמוצא שלל רב ולהפיץ אותם ללא בדיקה מינימלית של הצלבת העובדות.
    מעניין לציין שבהפצת פרשת א-דורה היה מעורב עיתונאי יהודי-צרפתי ידיד קרוב לבני משפחת פרס (שר החוץ דאז שהפעיל לחצים למניעת בדיקת העובדות) והיה לנו את אהוד ברק שמיהר להתנדב לשאת באשמתנו הקולקטיבית ולהתנצל בשם צה"ל ובשם ישראל.
    עיתון הארץ חגג, כמו גם הרשתות הזרות. היה להם צורך דחוף למתוח משוואה בין קלגסי הנאצים לבין צה"ל ולאשש בכך את טענת הפלשתינים שהישראלים הם הנאצים של היום. הסופר סאראמגו התבטא בסגנון הזה ועיתונאית זרה טענה שצילומי מוחמד א-דורה מוחקים את צילום הילד היהודי המרים את ידיו בדיכוי מרד גטו וארשה.
    אגב, היו אלה אנשים פרטיים לגמרי שיצאו למאבק חייהם להוכיח את ההפך.
    לשמאל יש אג'נדה וכל האמצעים כשרים בדרך למימושה

  3. על זה הוא צריך להתנצל?
    קודם שיתנצל על כך שהתעלם לחלוטין משואת יהודי אירופה ובחר שלא לפרסם עליה שום דבר עד 1945 רק כדי שלא יחשדו בו שהוא "עיתון יהודי" רחמנא לצילן.

  4. וודאי שלמדו לקח – למדו שזה מקדם מכירות אצל קוראיהם. והם ימשיכו. מנחשים מצפים ללמוד לקח? איזו תמימות.