ולדימיר פוטין הצליח להציב את רוסיה כשחקנית בכירה בזירה הבינלאומית, אך יתכן כי המדינה כולה שילמה על כך מחיר כבד מדי
ברוסיה, חודש אוגוסט נחשב לעתים קרובות כעונת חוסר הוודאות הסוגרת את הקיץ הקצר ומבשרת על בואו של הדואט הארוך בין הסתיו לאביב. לא הייתה זו הפתעה, אם כן, כאשר בביקור במוסקבה לאחרונה חשתי כיצד חוסר הוודאות הזו משתקפת במצב הרוח הפוליטי של האליטה הרוסית.
למען הסר הספק, הרשמים אותם חוויתי נראים בינתיים כראשוניים. פקידים בכירים ואינטלקטואלים התומכים בממשלה הנוכחית עדיין מלאים בביטחון עצמי (מופרז לעתים), ומגנים על מדיניות היד החזקה של הנשיא ולדימיר פוטין. אך למרות זאת, שיחות על המצב הפוליטי ברוסיה חושפות שלושה מקורות לחוסר וודאות, אולי אף חרדה.
הדאגה הטנטטיבית הראשונה נוגעת בכך שלמרות שלסיום כהונתו הנוכחית של הנשיא נותרו עדיין ארבע שנים, כרגע לא נראה שהאליטה השולטת תוכל למצוא אדם במעמד דומה כדי שימשיך לשאת את הלפיד. במילים אחרות, סופו של הפוטיניזם עשוי להיות דומה לזה של "איזמים" אחרים שנוצרו סביב מנהיג כריזמטי כמו גוליזם, פרוניזם ואפילו טיטואיזם.
הדאגה השנייה נוצרת מתוך חרדה להישרדותם של כמה מ"ההצלחות" של פוטין, במיוחד בתחום מדיניות החוץ. אין ספק לגבי העובדה שפוטין הצליח לצאת ללא פגע מסיפוח לא רק של חצי-האי קרים אלא גם של שטחי דרום אוסטיה ואבחזיה, חלקים של טריטוריה גיאורגית שנתפסו ב-2008; הוא גם הצליח למנוע מקוסובו העצמאית ובעלת הרוב המוסלמי מלהתקבל כחברה באו"ם; הוא מיסד בהצלחה את רוסיה כשחקנית מפתח בסוריה מוכת המלחמה תוך שהוא דוחק ממנה את איראן, טורקיה וארה"ב. חסידי פוטין גאים במיוחד באופן המוצלח בו ניצל את הקלף האיראני נגד ארה"ב, בזמן שהוא סוחט מהאייתוללות ויתורים חסרי תקדים.
השאלה שנשאלת היא עד כמה רווחיות ההצלחות האלו, והאם יוכלו להחזיק לטווח ארוך?
כלכלה חלשה
לאחר שהזוהר הראשוני של הניצחון חלף, חצי-האי קרים הופך להיות יקר מאוד לאחזקה. עלויות תשתית צומחות, כולל בנייה של גשר חדש, משמעותן תג מחיר שנתי של כ-18 מיליארד דולר, שרק שבריר ממנו מכוסה מהכנסות מתיירות שצנחו בחדות עקב הגבלות מערביות על טיסות לאזור.
התמורה לה זוכה רוסיה עבור הדם והכספים שהשקיעה בשימור שלטונו של אסד בסוריה נראית במבט שני זעומה. אמנם אסד העניק לרוסיה חוזים ארוכי-טווח להחזקת בסיסים חשובים על שפת היום התיכון, אך לפחות במונחים צבאיים יתכן כי לא מדובר בנכסים משמעותיים. משטר חדש שיעלה בעתיד בסוריה יראה עצמו פחות מחויב להסכמים שנחתמו בידי רודן לא פופולרי וחלש, ובמקרה כזה בסיס הנמצא בלב אוכלוסייה עוינת עשוי להיות פגיע מדי מכדי להיחשב כנכס אסטרטגי אמיתי.
גם ההצלחה של פוטין בהפיכת הים הכספי לחצר האחורית של רוסיה תוך שכנוע איראן ומדינות אחרות לוותר על מרבית זכויותיהן באזור עשויה להיות ניצחון קצר ימים. חתימתו של נשיא איראן על ההסכם עוררה גל חריף של רגשות אנטי-רוסיים ברחבי המדינה, אשר אילץ את האייתוללות לעכב את תהליך החקיקה שנדרש כדי לאשר אותו. בכל מקרה, יתכן כי משטר איראני עתידי יתנער מהאמנה עם רוסיה בטענה שהנסיבות ששררו עם חתימתה השתנו. גם המדינות המעורבות האחרות כמו אזרבייג'ן, קזחסטן וטורקמניסטן מראות חוסר שביעות רצון מהגישה הרוסית התוקפנית, ויתכן כי יצטרפו לאיראן בדרישה לקבלת תנאים טובים יותר בים הכספי.
הסיבה השלישית לחרדה הגוברת במוסקבה בימים אלה קשורה לביצועים החלשים של הכלכלה הרוסית. שיעור בתי האב שחיים בעוני עלה בשנים האחרונות, ועל פי הדו"ח האחרון של הבנק העולמי, הכלכלה הרוסית כמעט ולא מייצרת משרות חדשות. הסנקציות המערביות מתחילות לגבות מחיר, וחוסמות את הגישה הרוסית לשוק ההון העולמי בדיוק בזמן בו נדרשת השקעה מסיבית על מנת להחיות את תעשיית האנרגיה שהיא אחד ממקורות ההכנסה החשובים של המדינה.
שינוי בפתח?
הרושם הכללי שמבקר במוסקבה מקבל בימים אלה הוא שהמציאות מתחילה לכרסם בחזון הגאוותני שטופח בידי הטקטיקה האופורטוניסטית של פוטין והתגובה הנרפית של המערב בכלל ואירופה בפרט.
רוסים אמידים המהווים את עמוד השדרה של משטר פוטין מאוכזבים מכך שהם כבר לא מתקבלים כאורחים רצויים במערב, אליו הם בטוחים שהם שייכים. גם הרוסים האמידים פחות מסרבים לראות את ארצם נכללת באותה קבוצה עם "מדינות עולם שלישי" כמו סוריה, איראן, ונצואלה ודרום-קוריאה. בחוגים הפוליטיים במוסקבה, השיח על בחינה מחדש של מדיניות החוץ הוא כבר לא בגדר טאבו, למרות שהגישה הכללית עדיין מתנהלת סביב מדיניות "צעד אחד אחורה, שני צעדים קדימה" שנוסחה בימי המשטר הקומוניסטי הישן.
כל אלה מספקים הזדמנות עבור הכוחות במערב לבחון מחדש גם הם את המדיניות כלפי רוסיה בתקווה לקרוא לסדר את משטרו הסורר של פוטין. אמנם רוח היוהרה שממשיכה לנשב מצד פוטין מנסה להציג את המטרה הזו כשאפתנית למדי בימים אלה, אך כאמור מי שמבקר במוסקבה מקבל את התחושה שרוסיה עומדת בפני שינוי.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.
חבל שזורקים ככה את רוסיה
קראתי כמה מאמרים בשנים האחרונות שחוזים את שקיעתה של רוסיה כתוצאה מתוחלת חיים קצרה במיוחד וילודה מזערית. אין באפשרות אומה מצטמקת זו להחזיק בשטחים העצומים שברשותה. אם אני מבין נכון יש כמה מאמרים באינטרנט שמגלים שסינים מהגרים בכמויות לרוסיה. וזה בנוסף לסינים האתנים שהיו תושבי המזרח הרחוק הרוסי מקדמת דנא.
בקיצור, החלק המעניין עוד לפנינו
לפי הכתובים "וּבָ֤אתָ מִמְּקֽוֹמְךָ֙ מִיַּרְכְּתֵ֣י צָפ֔וֹן אַתָּ֕ה וְעַמִּ֥ים רַבִּ֖ים אִתָּ֑ךְ רֹכְבֵ֤י סוּסִים֙ כֻּלָּ֔ם קָהָ֥ל גָּד֖וֹל וְחַ֥יִל רָֽב"
מתחיל להיות מציאותי למי שלא התעניין.
צריך כסף הבחור "לשלול שלל ולבוז בז"
איך בדיוק מגדירים מהו גודל האוכלוסיה המאפשר 'החזקת' שטחים בגודל נתון? ומי הוא בדיוק שינסה לגזור שטחים מרוסיה? בינתיים רוסיה היא מהמדינות הבאמת בודדות שהגדילו את שטחו במאה העשרים והעשרים ואחת. וזאת ללא שום תלות בגודל האוכלוסיה. בעצם רוסיה נראית כחסינה לזעזועים כלכליים וחברתיחם הרבה יותר מאשר רוב המדינות בעולם.
רוסיה לא באמת הגדילה את שטחה במאה ה20 וה21.
היא הפסידה כנגד יפן ב1905.
היא התפרקה במלחמת העולם הראשונה והפסידה את פולין פינלנד את המדינות הבלטיות את מולדביה ואת פולין וגם שטח בגבול ארמניה תורכיה.
לאחר המלחמה כדי להשתקם היא הפכה להיות ברית של מועצות – ששבעים שנה מאוחר יותר התפרקו ל15 מדינות שכולן עוסקות כיום במחיקת העבר הרוסי שלהן (אוקראינה גאורגיה ארמניה קזחסטן אוזבקיסטן אזרביג'ן…)
וכיום מחוזות פנימיים כמו צ'צ'ניה זוכים באוטונומיה לקראת עצמאות.
הנצחונות שלה באוסטיה ובקרים הם קרבות מאסף.
לא צריך להיות גאון גדול או דיקטטור נכלולי כדי לסובב את אירופה הטיפשה והחלשה על האצבע הקטנה שלו מבחינה מדינית.
הבחינה הכלכלית מתנהלת בזירה אחרת במידה רבה.
רוסיה נמר של נייר.
לפני 50 שנה ברה"מ 285 מיליון תושבים 10% מתושבי העולם והיתה המדינה השלישית באוכלוסייתה בעולם והכלכלה השנייה בעולם.
היום רוסיה מונה 140 מיליון פחות מ2% מאוכלוסיית העולם והיא המדינה התשיעית מבחינת אוכלוסיה (עקפו אותה ארה"ב, ברזיל, ניגריה, פקיסטן, בנגלדש ואינדונזיה.
מבחינה כלכלית היא מדשדשת בין המקומות ה15- וה20 תלוי איך סופרים.
האוכלוסיה המקורית זקנה – המשכילים (והיהודים עזבו) – המרחב הכפרי ננטש והיער מכסה אותו והערים הראשיות מלאות בקבצנים קשישים ובמוסלמים מהרי הקווקז וערבות אוזבקיסטן.
רוסיה אינה ברה"מ, ואין טעם להשוות את אוכלוסייתן.
למעט הנקודה הזאת, אתה די צודק.
רובם של הצעירים רוצים לברוח משם, ורוב בעלי ההשכלה גם עושים זאת.
הערים הגדולות בצפון שהסובייטים פיתחו, מתרוקנות, ואלו שעדיין עומדות נראות ברובם כמו חורבות.
המזרח נתפס על ידי סינים, ורוב הסיכויים שעוד מאה שנה הם פשוט 'יחכרו' שטחים נרחבים לנצח.
מצד שני הצבא הרוסי חמוש היטב מכיוון שתעשיות הנשק זה אחד מענפי הייצוא העיקריים של רוסיה. ויש מספיק צעירים שמעדיפים את הצבא על פני דיכאון בפריפריה.
רוסיה חוזרת על טעויותיה של בריה"מ שכלכלתה קרסה בעקבות נסיונה לאתגר את פרויקט מלחמת הכוכבים של רייגן. היום מנסה רוסיה שהיא גמד כלכלי ביחס לאמריקה סין ואירופה, לאתגר שוב את האנושות באגריסיביות צבאית אבל סופה שתשבור את גבה ואני מקווה בנימה אישית שאת פוטין ומרעיו יתלו כמו את מוסוליני ופלגשו. מעבר לכך שרוסיה כמדינה נוצרית בסכנה בגלל אחוז פיריון שלא מאפשר גדילת אוכלוסיה, אחוז המוסלמים שבה גדל במהירות מטורפת וזה יביא לסופה כמדינה נוצרית מזה אלף שנים. מעבר לכך סין בשלה לקטוף שטחים ענקיים בסיביר והיא לעומת זאת יכולה לגבות את יכולתה הצבאית ביכולת כלכלית. לצערי הרוסים שמתיימרים להיות מערביים ומתקדמים, כנראה הרבה יותר אסייאתים אם עדיין לא הצליחו לייצר דמוקרטיה נאורה וזקוקים לדיקטטור שיחזיק את המדינה הזו וימנע ממנה מלהתפרק לכל מיני יישויות לאומיות המרכיבות אותה. הייתי רוצה בדמוקרטיה ראויה ברוסיה ובשלטון רוסי ידידותי לישראל ולו מן הסיבה שסין נתפסת היום כסכנה לאנושות בנוסף לאיסלם הקיצוני.
רוסיה צריכה לחוקק חוק מדינת העולם הנוצרי וביתה של הנוצרים וארץ מקלט לנוצרים.לאחר מכן לפנות לכל הנוצרים הנאספים בעולם לקבל מקלט ואזרחות רוסית.כך היא יכולה לקלוט מליוני נוצרים מהעולם הערבי.והעולם המוסלמי.אפריקה.מזרח אסיה.וכל נוצרי מכל מדינה בעולם.