מז’בוטינסקי עד נתניהו: כיצד עלתה התנועה הרוויזיוניסטית ולאן פניה כיום

התנועה המתבססת על משנת מייסדה ז’בוטינסקי חוותה גלגולים רבים מאז הקמתה לפני יותר מ-90 שנה, ועומדת כיום בפני אתגר נוסף להמשך הצלחתה

זאב ז'בוטינסקי, בנימין נתניהו ומנחם בגין | ויקיפידה

בשנת 1923 פרש זאב ז’בוטינסקי מההסתדרות הציונית במחאה על חוסר תגובתה נגד מדיניות המנדט הבריטי, ושנתיים לאחר מכן ייסד את ברית הציונים הרוויזיוניסטים. החלטה זו הפכה את ז’בוטינסקי ומשנתו למוקצה בזירה הפוליטית הציונית, שנשלטה על ידי אישים כמו חיים ויצמן הדיפלומטי והפרגמטי, כל כך מוקצה עד שבמהלך אספת עם בשנת 1933, דוד בן-גוריון כינה אותו “ולדימיר היטלר”. גישה דומה נמשכה גם כלפי ממשיכו מנחם בגין (“האיש היושב ליד חבר הכנסת באדר”), ולמעשה במשך 54 השנים הבאות תלמידיו של ז’בוטינסקי נשארו בשולי הפוליטיקה של התנועה הציונית ומדינת ישראל.

למרות כל זאת, סדרת אירועים בזירה הביטחונית והפוליטית שינתה את תדמיתה של התנועה הרוויזיוניסטית, שלאחר מכן נודעה כחירות והיום כליכוד, והובילה להתחזקותה הדרגתית שהגיעה לשיא במהפך של שנת 1977, בו ניצחה בבחירות והרכיבה את הממשלה. כמעט בן לילה, אחד התלמידים המסורים ביותר של ז’בוטינסקי עבר מהשוליים של הפוליטיקה הישראלית למשרד ראש הממשלה. תוצאות בחירות 1977 לא היו נס חד פעמי. עבור הציבור הישראלי היה זה הרגע בו האידיאולוגיה הרוויזיוניסטית עברה למרכז הבמה ושם נשארה עד היום, אך המעבר לא הגיע בהפתעה אלא היה חלק משינוי הדרגתי ותהליכיים פנימיים בחברה הישראלית.

על מנת להבין מה הביא את הרוויזיוניסטים לשלטון, חשוב קודם כל להבין את התנועה והאידיאולוגיה שלה. שלא כמו תנועות לאומיות אחרות, היא לא החלה כאידיאולוגיה שהפכה לתנועה פוליטית, אלא נולדה כזו – מתוך התנגדות להנהגתם של חיים ויצמן והיהודים הסוציאליסטים בישראל המנדטורית. התנועה טענה כי כל עוד המנדט הבריטי בארץ הוא אנטי-ציוני אין סיכוי להקים מדינה יהודית במולדתנו החולשת על שתי גדות הירדן, ועל מנת להשיג את המטרה שאפו להקים כוח לוחם וסוכנויות כלכליות ומדיניות. בניגוד לתנועות לאומיות אחרות שנשארו בעיקר בסלונים אינטלקטואלים באירופה, תנועתו של ז’בוטינסקי פעלה בשטח. התנועה הרוויזיוניסטית כללה ארגוני חסות רבים, ביניהם תנועת הנוער בית”ר וברית נשים לאומיות, וארגנה כנסים באירופה בהם דנה  במדיניות הרצויה ואימצה החלטות. בישראל המנדטורית היא הייתה המפלגה השנייה בגודלה (17% מהקולות בבחירות 1931) אך למרות זאת ההנהגה הסוציאליסטית מידרה אותה מההחלטות ומהחיים הפוליטיים.

חלק מרעיונות המדיניות הקדימו את זמנם  ואומצו על ידי כלל התנעה הציונית רק לאחר שנים. לדוגמא, במשך שנים התעקשה התנועה הרוויזיוניסטית שמטרתה הרשמית של הציונות צריכה להיות הקמת מדינה יהודית, אך התנועה הציונית דחתה את ההצעה. גם מדיניות העלייה הבלתי חוקית של התנועה לבסוף אומצה על ידי ההגנה. אימוץ הצעות אלה על ידי הממסד הציוני אפשרו לרוויזיוניסטים לחזור לארגונים מהם אולצו לפרוש, ואפילו לאפשר לשניים מחברי התנועה לחתום על מגילת העצמאות, למרות שהמפלגה עצמה הודרה מהמעמד המכובד.

היסטוריה סוערת

ב-1948, כאשר יוצאי אצ”ל הקימו את תנועת החירות ובזמן שמלחמת העצמאות עוד מתחוללת, המפלגה זכתה לארבעה-עשר מושבים בכנסת. כהונת הכנסת הראשונה זכתה לתקופה של שקט יחסי: ישראל נסוגה מסיני וניהלה משא ומתן עם מדינות ערב על הסכמי הפסקת אש, אילת שוחררה על ידי צה”ל, ישראל קיבלה הכרה ממספר מדינות חשובות בעצמאותה והתקבלה לאו”ם, הכריזה על ירושלים כבירתה והעלתה את עצמותיו של הרצל. התקופה הרגועה באופן יחסי הובילה לירידה בכוחה של תנועת החירות שהשיגה רק שמונה מנדטים בכנסת השנייה.

זמן קצר לאחר בחירת הכנסת השנייה, הוועדה שעסקה בשיחות בין ישראל לערבים הודיעה שהמגעים נכשלו, פיגועי טרור החלו להתרחש בארץ, סופרים יהודים הוצאו להורג בברית המועצות שניתקה יחסיה עם ישראל והחלה למכור נשק למצרים וסוריה, הסכמי השילומים עלו לדיון, פרשת עסק הביש נחשפה במצרים ודוד בן-גוריון התפטר. חוסר השקט והפחד נתנו את אותותיהם על מערכת הבחירות לכנסת השלישית, בה זכתה חירות בחמישה עשר מנדטים.

כהונתה של הכנסת השלישית אופיינה בניגודים חדים. מצד אחד, אויבותיה של ישראל חתמו על הסכם הגנה הדדי וארה”ב הפסיקה למכור נשק לישראל ומצד שני, ישראל חזקה את קשריה עם צרפת שהחלה למכור למדינה הצעירה נשק, עזרה לה בבניית פרויקטים מסווגים וכללה אותה במבצע הבריטי-צרפתי בסיני ב-1956. הנכונות הערבית להוציא לפועל את “הסיבוב השני” מול ישראל שוב גרמה לחששות בציבור. לחימה מוגבלת אכן התרחשה בגבול הישראלי-סורי ופיגועים התרחשו בכל רחבי הארץ, ובתגובה גבר כוחה של חירות, הפעם לשבעה עשר מנדטים.

שנות החמישים הסתיימו באירוע ששינה את מעמדם של יהודים ממוצא מזרחי במדינת ישראל. בעקבות ירי בתושב שכונת ואדי סאליב בחיפה, יצאו התושבים (ולאחר מכן תושבי ערים נוספות) לרחובות במהומות אלימות נגד מה שהם ראו כיחס המפלה של המדינה כלפיהם. בשנות השישים החלו עם פגישה בין בן-גוריון לנשיא אייזנהאואר, המוסד לכד את אדולף אייכמן, איראן הכירה בעצמאות ישראל ופרויקט סודי בנגב הפך פעיל. השילוב הזה, של העצמת היהודים המזרחיים ותחושת הביטחון הוביל לשמירה על כוחה של חירות בדיוק כפי שהיה בבחירות הקודמות: שבעה עשר מנדטים.

כהונתה של הכנסת החמישית החלה בשקט יחסי אך שנת מהר מאוד הגיעו שוב סערות מבחוץ ומבפנים. מפלגת הבעת’ עלתה לשלטון במצרים וסוריה ב-1963, ושנה לאחר הוקם ארגון אש”ף מוקם. בכנסת זו גם נעשה צעד משמעותי שהוציא את התנועה הרוויזיוניסטית מהמדבר הפוליטי, כאשר עצמותיו של מורה התנועה ז’בוטינסקי הועלו לארץ ישראל ונטמנו בהר הרצל. גח”ל (גוש חירות-ליברלים) נוצרת ומשיגה עשרים ושישה מנדטים, יותר מאי פעם, אך לא מספיק על מנת להיות המפלגה הגדולה בכנסת.

 

פיגועי טרור ממשיכים לתוך כהונתה של הכנסת השישית ומלווים בהידרדרות ביטחונית בגבולות שהובילו  למלחמת ששת הימים. מנחם בגין, עד אז כמעט מוקצה, הופך לשר בממשלת ישראל ובפעם הראשונה הממסד מכיר ברוויזיוניסטים ככוח שלא ניתן להתעלם ממנו. למרות שהמלחמה הסתיימה בניצחון ישראלי מוחץ, השלום לא הושג ובפסגה בחרטום מכריזות מדינות ערב כי אין להכיר בישראל, אין לנהל עמה משא ומתן ואין לחתום איתה על הסכם שלום. האופוריה והפחד משתלבים שנית לשמירה על כוחה המדויק של התנועה, עשרים ושישה מנדטים.

אריאל שרון ויצחק שמיר | ויקיפדיה

שנות השבעים נפתחות עם הסכמת הצדדים ליוזמה האמריקנית לסיים את מלחמת ההתשה, וישראל ומצרים מביעות נכונות לדבר. הבעיות הפנים-ישראליות, שהודחקו בשל המלחמה, מוצאות את דרכן לפני השטח. הפנתרים השחורים מוחים על אפליה, מעוררים יהודים-מזרחים שהופכים להיות יותר פעילים פוליטית, ואז שוב המצב הביטחוני משתנה כהרף עין. מתח מול סוריה, רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, וכמובן פרוץ מלחמת יום כיפור אשר בסיומה שוררת בחברה הישראלית תחושת הפסד וחוסר בטחון. לפי חבר הכנסת לשעבר מהליכוד דן מרידור, זהו קו פרשת המים בהבנה שההנהגה הביטחונית הישנה נכשלה ובבחירות 1973 זוכה הליכוד הישג חסר תקדים של 39 מנדטים.

תקופת הכנסת השמינית אופיינה בשינוי בתדמיתו של אש”ף, שבעבר נחשב בעיני כולם כארגון טרור אך כעת זכה ללגיטימציה בינלאומית למרות שהמשיך לרצוח. הוא קיבל מעמד משקיף באו”ם והוכר כנציג הרשמי של הפלשתינים. ערבים ישראלים ציינו את יום האדמה בפעם הראשונה והטיסה שתוביל למבצע אנטבה נחטפה. תהליכים אלו היו חלק ממה שהובילו בפעם הראשונה למהפך אמיתי ב-1977, כאשר תנועת הליכוד זכתה בארבעים ושלושה מנדטים. שנות השמונים והתשעים התאפיינו בסדרה של עליות וירידות, ניצחונות והפסדים, עד ליציבות יחסית בעשור האחרון.

לפרוץ את הדרך

נסיקתה של התנועה הרוויזיוניסטית ומנהיגיה רלוונטית לא רק בראייה היסטורית אלא גם בהסתכלות לעתיד. בשנים האחרונות הידקה ישראל את היחסים עם מדינות חדשות ברחבי העולם ובמזרח התיכון בפרט, והיא משגשגת מבחינה מדינית וכלכלית. אולם להתפתחויות חיוביות אלו, שהתרחשו בזמן שלטון הליכוד, יכולה להיות תוצאה לא צפויה. כפי שראינו בעבר וגם בימים האחרונים, תחושת ביטחון והצלחה יכולה לעתים להוביל לשאננות בקרב קהל המצביעים ולחיזוק היריבים, ואף לאיום על המשך שלטון הימין.

למרות ההתפתחויות בגזרה המדינית נראה כי שלום במזרח התיכון הוא עדיין חלום רחוק ומנגד, השינויים בחברה הישראלית חיזקו עוד יותר אוכלוסיות שבעבר נדחקו לשוליים וכיום משתייכות לזרם המרכזי. גם התנועה הרוויזיוניסטית השתנתה: אם בכנסת השנייה היה לתנועה חבר כנסת מזרחי אחד בלבד, בכנסת העשרים היו לה 15. חברי כנסת אלה צפויים למשוך אליהם מצביעים המזדהים איתם. השאלה שצריכה להישאל היא האם מצביעים אלה ימשיכו להצביע לליכוד או שמא יתערו בחברה הכללית ויצביעו לפי עניינים אחרים ולאו דווקא לפי דפוסי הצבעה בהם אופיינו עד עכשיו.

התנועה עברה רבות אך במובנים מסוימים נמצאת באותו מקום. ההאשמות בפאשיזם שנשמעו בשנות השלושים חוזרות גם היום וההתגייסות הממסדית להדיר את התנועה לא נעלמה. אך המצב שונה. אותה תנועה קטנה שהייתה החלוצה בעליות אף על פי ובקביעת מטרתה כהקדמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא כבר כוח שאי אפשר להתעלם ממנו. עליה ועלינו לדאוג שהאידיאולוגיה הז’בוטינסקאית נשארת בראש מעייניה, ושהיא ממשיכה לפרוץ את הדרך בציונות וליברליות. רק כך תשמור על מקומה ההיסטורי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

1 תגובות למאמר

  1. נושא ממש חשוב ומעניין. באמת טוב שהעלתם. אני רואה במיפלגה הזו מייצגת לאומית של הערגה הכמוסה שלנו כעם. היא הייתה אמורה להיות כזו. אין דין הליכוד כאף מיפלגה אחרת. לא סתם מימנו יצאה מהפכת 77 . הוא שונה מיככככולם. והאכזבה בהתאם כה קשה. נורא עצוב לי. כן אני מיזרחית חייתי שם בערב חוויתי טוב בשונה מהצברים שנולדו פה.וזה היה קסמים אהבתי זאת. השכלה ואמונה ומיסחר ומיבנה הרמוני ותמימות עד בי די ויושר ואמת .הייתי נסיכה בטירת קסמים בזכות ההויה . ילדה נסיכה. עם שני דודים מתוקים ומקסימים שעזרו זה לזה ולאימי אחותם. ובאנו היישר לאח השני בארץ ישראל נינטענו בביתו במרכז תל אביב והקסמים נימשכו. מיכל טוב. עזר לאימי קנה לה בית בסיוע אחיו. אייה התמימות היפה הזו . היכן היא היום. היושר, הפשטות האמיתית. שניהם עבדו פירנסו עצמם וכה נתנו ונתנו. לנו לקרובים לזרים. הקימו קרן בערב לסייע לניזקקים. זה רוח -התנכי העיברי הלאומי. לא לימדו אותם לא היה צריך .הם שפעו מימנו. זו עיבריות כבר בגולה. מרוח הנבואה. כמה היה שוב ושוב המושג ארץ ישראל. כגעגוע ניפלא. ופה בארץ חוויתי את מהפכת 77 שאמרה די וראתה טוב. היום הכל מאכזב לאן שאתה פונה. לא במיטבנו. אני רואה כמיפלט את הנבואה. היא לי קסמים בילתי נידלים. הגדה הוליוודית קסומה וכמו חידה. מהי מה המשמעות במה היא עיברייה. כי היא יחוד לנו בני ישראל. אישי בילעדי ופנטסטי. מתוכנו זה יצא מהעצמיות הכי ריגשית הכי אנושית השואפת לשלמות. לפי הבנתי הנבואה אומרת ששיבתנו קשורה במילה גן עדן. הוא הרי פה הסיפור הגן הגרוש. איזה סיפור לא יאומן. פנטזיה הוליוודית במיטבה. כה מוזר מדהים הסיפור . מזכיר לי איך בתגובות השמאל לא מאמין רואה אותו ואת התנך כאוסף אגדות. אז אני כן מאמינה. אני חושבת שבסיבתו שבנו. התנך הוא חידה ענקית שצריך לפענח. כמה חסר העיניין פה בארץ. נורא רוצה להבין אותו, אבל באיתחול. ברענון בסיכום .ברוח הנבואה לעניות דעתי , הוא יהיה הכי נכון. יאפשר לנו להבין את חידת קיומנו סיבת לידת העולם . פשר ומנוחה גם. מנוחה ושלווה לעתיד לבוא.