רוברט קונקווסט, ההיסטוריון שעשה היסטוריה

ההיסטוריון והסופר הבריטי רוברט קונקווסט נפטר ב-3 באוגוסט 2015. מאמר זה אודותיו התפרסם בכתב העת 'נשיונל רוויו' בדצמבר 2002.

***

נראה שבימים אלה אנחנו נמצאים בעיצומו של תור הזהב של רוברט קונקווסט אך מצד שני, נראה שהתקופה הזו נמשכה תמיד, לפחות מאז 1968 אז פרסם קונקווסט את 'הטרור הגדול', ספרו על שלטון סטלין שסתם הרבה מאוד פיות באותה העת.

עוד בימים אלה, שניים מהכותבים הבריטים המבריקים ביותר בדורנו, מרטין איימיס וכריסטופר היצ'נס, מוציאים ספרים חדשים. מדובר בשני חברים טובים, אך גם יריבים ספרותיים גדולים. ספרו של איימיס נקרא 'קוֹבה האיום', ועוסק בסטלין (קוֹבה היה כינויו) ובכישלון האינטלקטואלים במערב להתמודד עם מציאות האימה של הקומוניזם, כמו גם בכמה נושאים אישיים. ספרו של היצ'נס עוסק בחייו של ג'ורג' אורוול, והוא חלק מפרויקט שלקח על עצמו לנכס את הסופר הדגול לשמאל, או לפחות לסוג מסוים של שמאל. מעבר להיותם רבי מכר מעמיקים ומסוגננים, לשני הספרים יש דבר נוסף במשותף: שניהם מוקדשים לרוברט קונקווסט.

זהו ללא ספק פרט מעניין, אם כי יתכן שמעט מביך עבור מושא ההקדשה. במסגרת קידום הספרים החדשים, איימיס והיצ'נס העלו הצגה נאה (ומדי פעם רצינית) של התגוששות ציבורית, ושניהם טענו כי קונקווסט שימש להם כמגדלור. בנקודה הזו שניהם צודקים, כי ההיסטוריון הדגול אכן היה כזה לעוד אנשים רבים, שבניגוד לשני הסופרים מעולם לא פגשו בו.

בסדרה של ספרים שלא ניתן להגדיר אותם אלא ככמה מהחשובים ביותר שנכתבו במאה ה-20, ובדומה למשל לספריו של אלכסנדר סולז'ניצין, קונקווסט שם קץ לשקר הקומוניזם, ובמיוחד לזה הסובייטי. בראשית שנות התשעים, ריצ'רד ניקסון (שהבין דבר או שניים בענייני העולם) אמר כי "האומץ ההיסטורי של קונקווסט הפך אותו לאחד האחראים למותו של הקומוניזם". מחווה מכובדת אחרת הגיעה דווקא מאחד מהחברים במועצה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית שהוקיע את קונקווסט כ"אנטי-סובייטי מספר אחד" ובכך קיבע לנצח את מעמדו בתחום.

לראות את האמת

אביו של מרטין איימיס, הסופר קינגסלי איימיס, היה חבר קרוב של קונקווסט, למרות שנתגלעו ביניהם לא מעט מחלוקות. קינגסלי נהג להמציא סיפורים על חברו, כשהמפורסם שבהם גרס כי "כאשר נשאל האם הוא רוצה לתת כותרת חדשה ל'טרור הגדול' עבור מהדורה מחודשת, רוברט ענה: מה לגבי 'אמרתי לכם, טיפשים ארורים'?". זה אמנם נשמע כמו משהו שקונקווסט היה אומר, אך במקרה הזה מדובר בפרי בדיונו של ידידו, ולא היחיד. בשלב מסוים, קונקווסט הזועם קטע לחלוטין את הקשר, אך החליט למחול לו בהמשך "לכבוד התמוטטות ברית המועצות".

מרטין איימיס פותח את ספרו על סטלין בציטוט מ'קציר הצער', ספרו של קונקווסט מ-1986 המתעד את הרעב הגדול באוקראינה. בהערותיו על ממצאיו של קונקווסט, איימיס נראה נדהם וזועם על כך שהסובייטים חמקו ללא עונש מהרעבה למוות של מיליונים. בהמשך הספר איימיס אף כותב כי "כולם מכירים את ששה מיליון קורבנות השואה, אבל אף אחד לא שמע על ששה מיליון קורבנות הרעב". נראה כי איימיס הבן הגיע מאוחר יחסית להבנת זוועות הקומוניזם, יחד עם הכעס על אלו במערב שקיבלו אותן בהבנה ואף היללו אותן. אנטי-קומוניסטים ותיקים אולי יצחקו על כך בקול, אך ראוי שכותב מוכשר ומשפיע כמו איימיס יתקבל לחבורה הזו ולא ידחה בבוז. כמו רבים אחרים במערב אשר גדלו על שקרים, חצאי-אמיתות והתנצלויות, גם הוא ראה את האמת לאחר שנתקל בכתביו של קונקווסט.

קונקווסט הכיר את מרטין איימיס מאז שהיה ילד, והוא מכיר גם את כריסטופר היצ'נס שנים רבות. שניהם העבירו עליו ביקורת לעיתים – במיוחד היצ'נס – אך הוא עדיין מתייחס אליהם בחיבה. ההקדשה בספרו של היצ'נס על אורוול היא לא שגרתית בעליל. היא נפתחת בהצהרה כי "הספר מוקדש ברשות". אמנם בקשת רשות להקדשה היא דבר נפוץ, אך לא זכור לי שראיתי אי פעם מישהו שמציין זאת בהקדשה עצמה, כמו לומר "זה אמיתי, ולא אכפת לו". הוא ממשיך: "לרוברט קונקווסט – אנטי-פשיסט טרם זמנו, אנטי-סטליניסט טרם זמנו, משורר ומנטור, ומייסד החזית המאוחדת נגד זיבולי שכל".

יש כאן כמה נקודות מעניינות. רבים בשמאל האמריקני נהגו לייחס לעצמם את היותם "אנטי-פשיסטים טרם זמנם", אך כפי שההיסטורין הארווי קלהר הראה בעבר, מדובר בשטות גמורה. שנית, קונקווסט לא היה "אנטי-סטליניסט" אלא אנטי-קומוניסט, נקודה: ברוסיה, בווייטנאם, באירופה או באיים הקריביים. בכל מקום. ההקדשה של היצ'נס שעשעה כמה שמרנים והרגיזה אחרים, אך יתכן שהתגובה הטובה ביותר תהיה לשאוב ממנה עידוד, או כפי שאמר לי מישהו: "רוברט קונקווסט הוא המלאך היושב על כתפו הימנית של היצ'נס ואילו גור וידאל הוא השטן על כתפו השמאלית". ואכן, על כריכת הספר מופיעים שלושה ממליצים: וידאל, אדוארד סעיד וסוזן סונטג – שלושה שמות מוזרים למצוא לצד זה של קונקווסט.

כאשר אני מספר לקונקווסט על רשימת הממליצים, הוא פורץ בצחוק גדול: "הם לא בדיוק חברים בחזית נגד זיבולי שכל, נכון?". אני מספר לו כי יש כאלו החוששים כי היצ'נס מנסה לשייך גם אותו לשמאל, כפי שהוא עושה לג'ורג' אורוול, והוא עונה: "הוא לא יזכה להצלחה גדולה בכך".

באחד מראיונותיו לאחרונה, היצ'נס אמר כי יתכן שקונקווסט "לא רוצה להיות מזוהה לחלוטין כשמרן מכיוון שהוא מרקסיסט לשעבר והיה סוציאל-דמוקרט מסור. הוא אפילו הצביע לקלינטון ב-1992, אך מצא סוג של בית בימין המתורבת יותר". כאשר הוא שומע על כך, קונקווסט חצי צוחק וחצי זועם: "מרקסיסט לשעבר? נו, באמת! הייתי מרקסיסט בגיל עשרים ומעולם לא הייתי סוציאל-דמוקרט מסור". ולגבי קלינטון, "אני בכלל לא מצביע בבחירות! אולי אמרתי פעם משהו לטובתו אבל לא הכרתי אותו בכלל אז. חשבתי שממשל בוש לא עושה עבודה טובה ואולי קיוויתי שקלינטון יהיה מסוגו של הסנאטור הנרי "סקופ" ג'קסון, שרץ לנשיאות בשנות השבעים. הייתי רוצה לראות לפחות כמה דמוקרטים סולידיים כמו שג'קסון היה".

מתעורר שמח

אז איך הוא מתאר את עצמו מבחינה פוליטית? אחד מכותבי המגזין 'Reason' הגדיר אותו כ"שמרן בסגנון אדמונד ברק", וקונקווסט מאשר את ההשוואה. "אני אנטי-קיצוני, ואני בעד תרבות החוק והחירות. אלה הן מילותיו של אורוול: חוק וחירות", הוא אומר. "אני לא חושב למשל שהאיחוד האירופי הוא דבר טוב לערכים האלה, ואני מתנגד לו נחרצות. אני מתנגד לכל מי שמנסה לקדם עוד רגולציה ועוד שליטה וניהול בחיים שלנו. אני נגד כל סוג של אקטיביזם". גם הנאצים, הוא מזכיר, היו אטטיסטים וסוציאליסטים נלהבים, "הם פשוט קראו לזה נציונל-סוציאליזם".

ובנוגע למושג השמרנות המעומעם, "אני מרגיש שכאשר אומות ואנשים מנסים להתרחק מהציביליזציה, אני דווקא מעדיף לשמר אותה. אני בוודאי מעדיף את אדמונד ברק על ג'ון לוק, למרות שיש ביניהם חפיפה בנושאים מסוימים". היצ'נס ללא ספק צודק בהשוואה שהוא עורך בין אורוול לקונקווסט. למעשה, הוא פותח את ספרו בשיר על אורוול אותו חיבר קונקווסט ב-1969, אשר שורותיו הראשונות הן: "קַרְחוֹנֵי מוּסָר וָשֵׂכֶל נְמַסִּים אַט, מַסְגִּירִים אֶת חֲמִימוּת כַּוָּנָתוֹ". לא מעט אנשים טענו כי האבחנה הזו נכונה גם למשורר עצמו.

קונקווסט פועל כיום מתוך מכון הובר באוניברסיטת סטנפורד, משם הוא מביט על העולם וכותב את ספריו כרגיל. ספר זיכרונותיו אמור להתפרסם בקרוב, אך קודם לכן הוא משלים כתיבת ספר על הכישלון בחינוך הנוער של ימינו. הוא אדם עליז וחיוני: מלא בבדיחות ועקיצות ומסוגל לשלוף מהזיכרון מגוון רחב של ציטוטים. בתור מי שבילה את מרבית חייו כאשר הוא שקוע בחקר אומללות ורצח עם ובחוסר הרצון של אנשים לעמוד נגדם, הוא אדם שמח באופן מדהים. על פי אשתו אליזבת, קונקווסט פשוט "מתעורר בבוקר שמח".

המנטליות של האויב

הוא נולד ב-1917 לאב אמריקני ואם בריטית, ועד היום מחזיק באזרחות כפולה. באוקספורד, הוא היה חבר במפלגה הקומוניסטית, אבל חבר גלוי ולא בסתר, עובדה שאיכשהו אופיינית לו – תמיד כנה והגון. כפי שכתב מאוחר יותר, לא לקח זמן רב עד שהתנער מהקומוניזם: "לרוב בגיל 18 או 20 סטודנט פוגש רעיון כללי נוצץ, לא חש אחריות להטיל בו ספק ולכן הולך אחריו כמו ברווזון בעקבות אימו". אך קונקווסט לא היה ברווזון.

במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא הוצב באזור הבלקן וראה בדיוק מה זוממים הקומוניסטים. הוא התעקש כל הזמן שכל העובדות לגבי ברית המועצות היו זמינות לכל המעוניין בהן, הבעיה הייתה שמעט מאוד התעניינו באמת וכולם נשבו בדרך כזו או אחרת בקסם הסוציאליזם. קונקווסט טען פעם כי אם רק אידי אמין היה מכריז על עצמו כסוציאליסט, מיד היה זוכה להגנה ולא משנה כמה אנשים אכל. גם כיום, רבים מתרגשים למראה כל רודן שקורא לעצמו "סוציאליסט" או "פרוגרסיבי".

גם אם קונקווסט וכתביו זוכים כעת לעדנה מחודשת, ישנו עדיין רוויזיוניזם עקשן הרווח באוניברסיטאות, וסירוב לראות את האמת הברורה. "הם עדיין מדברים שטויות מוחלטות", אומר קונקווסט. "באקדמיה יש עדיין שרידים של גישת 'בואו לא נהיה קשוחים מדי עם סטלין – הוא היה איש רע אבל גם האמריקנים והבריטים רעים'". יתרה מכך, "הם אומרים בזלזול שאנחנו בנינו וליבינו את המלחמה הקרה, ובכן – נראה שעשינו עבודה טובה, לעזאזל. הרבה אנשים העדיפו לא להשתתף במלחמה הזאת, וזאת לא בדיוק נקודה לטובתם".

המלחמה הנוכחית – זו המתנהלת נגד האסלאם הקיצוני – היא מסוג אחר אך בעלת כמה מאפיינים דומים, וגם כאן יש מיתוסים שצריך להילחם נגדם. זמן קצר לאחר מתקפת ה-11 בספטמבר, קונקווסט כתב כי "יש לנו ידע מועט מאוד לגבי העולם המנטלי של אלו שמחוץ לחוויה האמריקנית או המערבית, ובמיוחד לגבי המנטליות של האויבים לדרך החיים הדמוקרטית. כתוצאה מכך אנחנו מניחים שניתן לגבור על אויבי תרבות המערב באמצעות רצון טוב בלבד, ושאנחנו נהיה האשמים אם הגישה הזו תכשל".

רוברט קונקווסט תמיד היה ברור מאוד לגבי "העולם המנטלי" של כוחות אנטי-דמוקרטיים רצחניים, ואלו שסבלו ושרדו את ברית המועצות לעולם לא ישכחו אותו על כך. בשנת 1989, ימי השיא של ההפשרה והגלאסנוסט, קונקווסט חזר לברית המועצות בפעם הראשונה מאז שהיה סטודנט. באותו הזמן, כמעט כל אזרח סובייטי קרא בסתר את ספרו על הטרור הגדול, ואחד מהם ביקש לצבוט אותו רק כדי לוודא שקונקווסט אכן נמצא על אדמה רוסית. אדם אחר ניגש אליו ברחוב וללא מילים הגיש לו ורד. וכך צריכים כולנו לעשות כדי להודות לרוברט קונקווסט על מפעל חייו.

***

רכשו עכשיו מנוי ל'מידה' ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי 'שיבולת' החדשים + מנוי במתנה לכתב העת 'השילוח'