אחרון הליברלים האמיתיים: פרידריך האייק וחוקת החירות

ספרו המכונן של חתן פרס נובל הוא חיבור עמוק ומלומד המסביר מדוע חירות היא המצרך האנושי היקר ביותר

פרידריך האייק ו'חוקת החירות' | Mises Institute, yugofuchiwaki

ביקורת זו מאת אירווינג קריסטול על ספרו של פרידריך האייק, ‘חוקת החירות,’ התפרסמה לראשונה בכתב העת ‘קומנטרי‘ באפריל 1960.

***

עובדה נשכחת היא כי אדמונד בֶּרְק ואדם סמית היו שניהם אנשי המפלגה הוויגית. בספרי הלימוד של התיאוריה הפוליטית, הם מופרדים אחד מן השני ולעתים אף מוצבים אחד מול השני: ברק כחסיד הרומנטי של מסורת, סמכות וקהילה אורגנית, מול סמית הליברל האינדיבידואליסט שהאמין בשוק חופשי. זוהי סתירה אנכרוניסטית שמשקפת התפרקות מאוחרת יותר של עקרונות המפלגה הוויגית הבריטית לשתי אידיאולוגיות שונות: “שמרנות” ו”ליברליזם”. ברק מעולם לא קרא לעצמו “שמרן” וסמית מעולם לא השתמש במושג ה’לֵסֵה-פֵר’ אך בדרכים מסוימות, ולמרות האופן השונה בו כל אחד מהם חשב, ברק וסמית היו מאוחדים בתמיכה בשתי הטענות המרכזיות של הסינתזה הוויגית: 1. חירות היא המצרך הפוליטי היקר ביותר 2. תרבות היא תוצאה של פעולה אנושית אך לא של תכנון אנושי.

גם את פרופ’ פרידריך האייק, מי שלרוב נחשב כשמרן ואיש השוק החופשי, ניתן להגדיר באופן מדויק יותר (כפי שהוא עצמו עשה) כאחרון הוויגים. כפי שקורה בדרך כלל, האדם האחרון בשרשרת אינו המייצג המושלם או הנמרץ ביותר שלה, וגם הוויגיות של האייק מתאפיינת יותר בצעקנות של דוקטרינה, ופחות מדי בוודאות הרגועה של אמונה חיה. בתחום התיאוריה הפוליטית קל הרבה יותר להיות צודק מאשר להיות רלוונטי, והפיתוי הגדול ביותר של כל מבקר הוא לשקוע בצדקנות עצמית. גם האייק אינו חסין מהפיתוי הזה, ולעתים קרובות הוא נותן את הרושם לפיו הוא רואה את המציאות כסטייה ניכרת מהתורה האמיתית. אך למרות הכל, ‘חוקת החירות’ הוא חיבור אצילי בהיקפו, עמוק באבחנתו ומלומד בהערותיו, ולרוב פרובוקטיבי בטיעוניו.

פרידריך האייק הוא אמנם תיאורטיקן, אך הוא בהחלט לא איש של דוגמטיות. הקסם המסוים של ספרו הוא לא בכך שהוא מנסה להשיב למבקריו (הוא לא ממש מנסה), אלא בכך שהוא לוקח על עצמו את המשימה לקבוע את המגבלות המוּבנוֹת בעמדתו שלו. זהו דבר נדיר מבחינה אינטלקטואלית: ספר צנוע. שלא כמו הוגים רבים אחרים, האייק אינו טוען שהתבססות על יוזמה חופשית תביא לנו את כל שפע העולם הזה והבא, ואינו קובע כי אם רק נתמסר לשוק החופשי הרי שכולנו נקבל לבסוף את המגיע לנו. למעשה, הוא מכחיש את הטענות האלה באופן ספציפי:

אולי אין צער צובט לב יותר מזה שמקורו בהרגשה כמה מועיל היית יכול להיות לחבריך בני האדם ועד כמה התבזבזו כישרונותיך. העובדה שבחברה חופשית אין איש חייב לדאוג לכך שכישרונותיו של אדם ינוצלו כיאות, ששום איש אין לו זכות לתבוע לעצמו הזדמנות להשתמש בכישוריו המיוחדים, ושכל עוד לא ימצא הוא עצמו הזדמנות מעין זו סביר שיתבזבזו – זו אולי הביקורת החמורה ביותר שמטיחים במשטר חופשי, והיא הסיבה לתרעומת המרה ביותר”

האייק מציע מענה כפול להאשמה שלעיל. ראשית, בשום פנים אין ודאות לכך שאנשים יהיו מאושרים יותר אם היו יודעים כי מצבם בחיים מתכתב עם יכולתם האמיתית – החיים עלולים בלתי נסבלים כאשר אדם לוקח אחריות (ואשמה) מלאה על גורלו. שנית, לאף אדם או מעמד של בני אדם אין את היכולת לערוך שיפוט הוגן ומלא על הפוטנציאל הטמון באדם אחר, או אפילו להגדיר אותו.

***

הנקודה האחרונה היא חשובה מאוד, ו’חוקת החירות’ הוא למעשה טיעון אחד ארוך (מעל ל-500 דפים) נגד בּוּרוּת. “תבונת האדם”, מתעקש האייק, “אינה יכולה לא לחזות מראש את עתידה שלה ולא לכוון את התעצבות דמותו. הישגיה מתבטאים בכך שתברר לעצמה היכן טעתה”. גם כאן, ההשפעה של מקצועו של האייק ככלכלן גלויה. ההנחה הראשונה של כל מחשבה כלכלית מודרנית היא שחוכמה פילוסופית (או כזו שנחשבה כך בעבר) יודעת-כל היא בלתי אפשרית: אף אחד לא יודע יותר מהאדם עצמו מה הוא רוצה באמת, ולכן כלכלת שוק היא המבנה הכלכלי ההגיוני ביותר. מעניין לראות כי מבקריו ה”ליברלים” של האייק לא מתנגדים בגלוי להנחה הזו, אלא פשוט מכחישים ששוק חופשי קיים עוד בימינו, או שניתן לקיימו מחדש.

שוב ושוב, הספר מדגיש את התזה לפיה הבורות שלנו גדולה יותר מהידע שלנו; ככל שאנחנו יודעים יותר, אנחנו יודעים כמה עוד אנחנו לא יודעים; לכל פעולה ישנן השלכות בלתי-צפויות, וחוסר הטעם בכפייה על בני אדם “לבנות עולם טוב יותר” נעוץ בכך שילדיהם יגדלו לתעב את אותו עולם בדיוק. האייק לא מתעקש עוד (כפי שעשה בעבר) שתכנון כלכלי מרכזי הוא בלתי אפשרי, אך כעת הוא קובע כי תכנון כזה פשוט אינו מתאים לחברה מתקדמת. אנחנו יכולים לעתים להשיג מטרות מוגדרות בצורה יעילה יותר על ידי ארגון הידע וגיוס אנשים מאשר באמצעות עידוד של יוזמה אישית וחירות, אך כאשר אנו עושים זאת מציאה של מטרות וצרכים חדשים הופכת לקשה הרבה יותר. כאשר אנחנו מנסים להתאים את החברה לידע הנוכחי שלנו לגביה, אנחנו מסתכנים בהקפאת הידע ברמה שבקושי תתאים למצב הנוכחי של החברה.

***

סוג כזה של טיעונים ימצא אהדה מעטה מאוד בקרב אלו שכה ממורמרים מאי-הצדק בעולם בו אנו חיים עד שהם מזהים באופן גורף חירות עם כוח – הכוח לשלוט ולשנות את הסטטוס-קוו. והאייק גם לא מנסה לשכנע אותם. במקום זאת הוא מציע לחזק את שלטון החוק יחד עם הגבלה עצמית של כוחה של המדינה, כפי שאלה מוגדרים על ידי הליברליזם המסורתי (בנקודה זו הוא יותר ליברל מאשר וויג), כדי להפוך את המרמור הזה ללא רלוונטי:

החירות לא די שהיא מערכת שבמסגרתה עקרונות מנחים את כל הפעילות השלטונית, היא גם אידיאל שלא יישמר אם לא יתקבל הוא עצמו כעיקרון ראשון במעלה, המושל בכל מעשי החקיקה לפרטיהם. במקום שאין דבקים בעקשנות בכלל יסוד שכזה כאידיאל מוחלט שבשום פנים אין להתפשר עליו לשם טובות הנאה חומריות – כאידיאל שגם אם אפשר שצריך יהיה להפר אותו זמנית בשעת חירום חולפת הוא חייב להיות הבסיס לכל סידורי הקבע – כמעט ודאי שיכורסם החופש מעט-מעט עד שיחרב. שהרי בכל מקרה בפני עצמו אפשר יהיה להבטיח יתרונות ממשיים ומוחשיים כתוצאה מהגבלת החופש , ואילו טובות ההנאה שתוקרבנה תמיד תהיינה נסתרות ומוטלות בספק מעצם טבען. אם לא ינהגו בחופש כאילו הוא העיקרון העליון, הרי העובדה שההבטחות שחברה חופשית יכולה להציע תהיינה תמיד רק סיכויים ולא ודאויות, רק הזדמנויות ולא מתנות מוגדרות לאנשים מסוימים, יתברר שהיא חולשה הרת אסון והיא תוליך לשחיקתו האיטית”

אפילו עבור אלו מאיתנו המאמינים שיש מקום רב לשיפור בחיים האמריקניים ואינם משוכנעים שליברליזם מסורתי הוא התגלמות תרבות המערב עצמה, שווה להקשיב לאזהרה הזו. יתרה מכך, בניתוחו החד של האייק על מערכות כמו מיסוי, חינוך, ביטוח לאומי, תכנון ערים ובירוקרטיה מנהלית, הוא גורם לנו להבין עד כמה חסרות מחשבה הן פעילויותינו בתחומים אלה ועד כמה חסרי רגישות היינו, בפזיזותנו ובהתלהבותנו, לאפשרויות שנמנעו והזדמנויות שנחסמו. מעל הכל, ספרו של האייק מעודד אותנו לבחון מחדש את מדינת הרווחה, אשר נראית פחות כמקדמת את רעיון ה”רווחה” ויותר ויותר כמו חבית ללא תחתית של הוצאות ממשלתיות והטבות למקורבים.

***

רוצים לקרוא את ספרו של האייק על כשלי הסוציאליזם לפני כולם?
רכשו עכשיו מנוי ל’מידה’ ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי ‘שיבולת’ החדשים

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

1 תגובות למאמר