כך החזיר פוטין את רוסיה לבמת המזרח התיכון

גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.
לחצו כאן להורדת גרסה נוחה להדפסה וקריאה

***

בקיץ האחרון ולאחר תקופה ארוכה של אזהרות, טורקיה החליטה להמרות את פי האמריקנים ולרכוש מערכת הגנה אווירית מדגם S-400 תוצרת רוסיה, החלטה שהובילה להרחקת הטורקים מתוכנית מטוס הקרב החמקן F-35, והעמידה אותם בסכנה לספיגת עוד סנקציות מצד ממשל טראמפ. התפתחויות אלו סימנו שפל נוסף במערכת היחסים הסוערת בין שתי המדינות, אך הצעד הטורקי חשף גם שינוי גיאופוליטי נרחב יותר: ההשפעה הגוברת של הקרמלין על הכוחות האסטרטגיים ברחבי המזרח התיכון, על חשבון אמריקה.

עבור מי שעוקב מקרוב אחרי המזרח התיכון, חזרתה של רוסיה כיריבה עוצמתית לארה"ב היא מבהילה ומבלבלת כאחד. מנהיגים של בנות-ברית ותיקות של ארה"ב כמו מצרים וסעודיה נוסעים כיום באופן קבוע למוסקבה לערוך התייעצויות על התפתחויות באזור, בעוד עסקאות נשק רוסי והשקעות בתחום האנרגיה צצות במהירות מהמפרץ הפרסי ועד לצפון אפריקה. גם במדינות מפוצלות כמו לבנון או עיראק, המרדף אחרי קשרים קרובים יותר עם רוסיה הפך לנקודה נדירה של הסכמה בין פלגים ניצים: בני חסות איראניים מביטים לעבר מוסקבה כחברה מוכחת, בזמן שיריביה של טהרן פונים אל הקרמלין כמשקל נגד פוטנציאלי להגמוניה הפרסית.

אפילו ישראל, השותפה הקרובה ביותר של האמריקנים במזרח התיכון, החלה לאמץ את התפקיד של מוסקבה כשחקן אזורי משמעותי כאשר אירחה בירושלים בחודש יוני פסגה ראשונה מסוגה בהשתתפות היועצים לביטחון לאומי של רוסיה וארה"ב. למרות שגם ממשל טראמפ וגם גורמים ישראלים מיהרו לתאר את המפגש כצעד לבידוד איראן והפרדת רוסיה משותפתה הוותיקה בסוריה, הפסגה שלחה מסר אחר לאזור כולו: רוסיה התקבלה גם על ידי ישראל כשחקן שווה-כוחות לאמריקנים בעיצוב עתידו של המזרח התיכון.

אז כיצד הצליחה מוסקבה לעשות זאת? בקרב חוגי מומחי החוץ בוושינגטון, הדעה הרווחת היא שחזרתה של רוסיה למעמד של מעצמה במזרח התיכון מקורה במלחמת האזרחים בסוריה, היכן שהקרמלין קרא היטב את המפה. אך גורם מוערך פחות הוא היכולת של הנשיא פוטין לפעול למעשה על פי ספר החוקים בו השתמשו האמריקנים עצמם נגד רוסיה במזרח התיכון לפני כחמישים שנה. הייתה זו אומנות המדינאות של הנשיא ניקסון ומזכיר המדינה שלו קיסינג'ר סביב מלחמת יום כיפור ב-1973 שדחקה את הרוסים לשולי המזרח התיכון, שם נשארו במשך עשורים. כעת, הקרמלין הצליח להפוך את ההפסד ההוא על ידי שימוש באותם עקרונות בדיוק שהובילו את האמריקנים לניצחון האזורי באותה תקופה.

וכך, בזמן שפוטין הכריז כי קריסת ברית המועצות הייתה האסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה ה-20, היסודות החיוניים של גישתו למזרח התיכון בשנים האחרונות הגיעו פחות מבית המדרש של מרקס ולנין, ויותר מהכיוון של ניקסון וקיסינג'ר. אלה כוללים בין השאר את היחס לסכסוך אזורי לא כהזדמנות לשיתוף פעולה בין מעצמות אלא כזירה של תחרות סכום-אפס ביניהן, בה היתרון מושג לא באמצעות שימוש בכוח מהמם אלא דרך סדרה של צעדים מוגבלים ופתאומיים במטרה להפתיע את היריב ולשבור את רצונו. לכך נוסף המאפיין המובהק ביותר של קיסינג'ר – היכולת לקרב את עצמך לכל אחד מהצדדים במשחק יותר מאשר הם קרובים אחד לשני, כדי להציב את עצמך במרכז העניינים כלשון המאזניים בכל החלטה.

כמובן, אין הקבלה מוסרית בין ההגנה שהציעה ארה"ב לבת בריתה ישראל שעמדה בפני איום קיומי ב-1973 לבין התגייסותו של פוטין להצלת אחד מהרודנים האכזריים בעולם מפני התקוממות עממית שדרשה חירות בסיסית. למרות זאת, בחינה של הקווים המקבילים באסטרטגיות האמריקניות והרוסיות בשתי התקופות האלה מעלה לקחים חשובים. מעבר להבנת התפיסות שהובילו את המדיניות הרוסית בחזרה לעליונות מול ארה"ב בסוריה, היא מראה גם מדוע השאיפה של ממשל טראמפ לשיתוף פעולה נרחב יותר מול רוסיה במזרח התיכון עתידה כנראה להיכשל. הבנת המנטליות שמאחורי המהלכים הרוסיים יכולה גם לספק מפת דרכים לצפיית צעדיה הבאים והתמודדות עמם, אם בוושינגטון אכן יבחרו לעשות זאת.

רגע האמת

עד שלהי שנות השישים, התפיסה הרווחת בוושינגטון גרסה כי הדרך להשגת שלום בין ישראל לערבים היא עבודה אזורית משותפת, כאשר כל אחת מהמעצמות לוחצת את בנות-בריתה להגיע לפשרה במשא ומתן. הנרי קיסינג'ר התנגד לגישה הזו, החל משנת 1969 אז החל לכהן כיועץ לביטחון לאומי של ניקסון ובהמשך כמזכיר המדינה, טען כי יש להתייחס לסכסוך במזרח התיכון לא כאל בעיה אזורית גרידא אלא כאל מרכיב אחד בתוך האסטרטגיה האמריקנית הגלובלית מול הסובייטים. על פי הגישה הזו, כל יוזמה אמריקנית שתזמין את הרוסים לקחת חלק משמעותי יותר בדיפלומטיה האזורית הייתה חסרת היגיון. לא רק שיוזמה כזו הייתה מעניקה יוקרה נוספת לסובייטים, היא גם הייתה מחזקת את המשטרים הערביים הקיצוניים שנטו לעבר הקרמלין ובהתאם גם מרחיקה את הסיכוי לשלום.

במקום זאת, קיסינג'ר ראה את הסכסוך הישראלי-ערבי כהזדמנות לחשוף את המגבלות של הכוח הסובייטי ולערער אותו. בראיון משנת 1970 טען כי המטרה האמריקנית אינה שיתוף פעולה עם רוסיה למען השלום, אלא הרחקתה מהמזרח התיכון כתנאי מקדים לשלום. בפועל, המשמעות הייתה שארה"ב תחת ניקסון וקיסינג'ר ביקשה לחסום כל מהלך ערבי שכלל איום או שימוש בנשק סובייטי. במקום ללחוץ על ישראל, ארה"ב הגבירה את התמיכה בה על מנת להדגים עבור שאר מדינות האזור את החולשה של מוסקבה ואת חוסר הטעם בתוקפנות הערבית שהיא קידמה.

בסופו של דבר, כך טען קיסינג'ר, הערבים יחושו תסכול מהתיקו הכפוי בידי אמריקה ויבינו כי היכולת של מוסקבה ליצור משברים באזור אינה אומרת שהיא גם מסוגלת לפתור אותם. כאשר הרגע הזה יגיע, הערבים יפנו לוושינגטון לעזרה. זוהי למעשה תכנית דומה מאוד לזו שפוטין פועל לפיה מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה אשר החל מימיה הראשונים בכירים אמריקנים פנו לרוסיה והפצירו בה ללחוץ על משטר אסד. פוטין מצידו קיבל את הפניות בשמחה – עבורו היה זה אישור למעמדה של רוסיה כמתווכת חיונית לגבי גורל האזור – ובה בעת הגביר את התמיכה בידידו מדמשק.

פוטין עשה זאת מכיוון שחש (ובצדק) כי מאחורי דרישתו של הנשיא אובמה לסילוק אסד לא עמדה היכולת או המשאבים ליישם אותה. זו הייתה הזדמנות פז עבור הקרמלין: ההתייצבות הרוסית לצד אסד חשפה את הכישלון של אמריקה בהשגת מטרתה המוצהרת, ופגעה במעמדה בקרב בנות-בריתה באזור שהתגייסו גם הן למטרת סילוק הרודן הסורי. בנוסף, על ידי כך שרוסיה הציבה את עצמה כמפתח להישרדותו של אסד, פוטין הפך לגורם המשמעותי ביותר לא רק עבור המשטר בדמשק אלא גם עבור יריביו. ברמה הבסיסית יותר, בדיוק כפי שניקסון וקיסינג'ר הסתכלו על הסכסוך במזרח התיכון כחלק מהמסגרת הכוללת של המלחמה הקרה, גם פוטין רואה בסוריה חלק מהאתגר הכולל של מדיניות החוץ הרוסית והתחרות מול ארה"ב. אין פלא אפוא שכל יוזמה אמריקנית שהתעלמה מן ההנחות הבסיסיות האלו נידונה מראש לכישלון.

עם פרוץ מלחמת יום כיפור ב-1973, אסטרטגיית המזרח התיכון של ניקסון וקיסינג'ר עמדה בפני רגע האמת שלה. המתקפה המתואמת של סוריה ומצרים, שתוכננה כדי לזכות מחדש בכבוד ובשטחים שאיבדו ב-1967, תפסה בתחילה את הישראלים מופתעים; בשעות הצהריים של יום הצום המצרים חצו את תעלת סואץ אל תוך חצי-האי סיני, והסורים התקדמו ברמת הגולן. לאחר שספגה אבדות כבדות בימים הראשונים של הקרבות, שר הביטחון הישראלי משה דיין הזהיר מפני "חורבן הבית", וראש הממשלה גולדה מאיר הורתה להכין לפעולה נשק גרעיני בזמן שפנתה לאמריקנים בבקשת סיוע דחופה.

פרוץ המלחמה התקבל בהפתעה גם בוושינגטון. עבור ניקסון וקיסינג'ר, שהיו מרוכזים בתמונה הגדולה של המלחמה הקרה, הדבר החשוב ביותר היה למנוע ניצחון של נשק סובייטי על בת-ברית של ארה"ב. כדי להשיג את המטרה, ניקסון התעלם מהתנגדויות ראשי הצבא והורה על משלוח חירום של ציוד וחימוש עבור המחסנים המתדלדלים בישראל. בתוך שבוע, ישראל הצליחה להפוך את היוצרות והחלה להדוף את הפולשים הערבים. אחת התוצאות של ההצלחה הישראלית בשדה הקרב הייתה איום חדש של התערבות צבאית סובייטית ישירה לטובת מדינות ערב, איום שהציג מבחן מסוכן לאסטרטגיה האמריקנית. בתגובה לאיומים של פעולה סובייטית מיידית, ארה"ב הכריזה על כוננות צבאית גבוהה, כולל יחידות מפציצים כבדים ונושאות מטוסים שכוונו לים התיכון. הצעדים הדרמטיים האלה נעשו יחד עם שיגור אזהרה חמורה למוסקבה לפיה לכל פעולה חד-צדדית במזרח התיכון יהיו השלכות חמורות מאוד.

אל מול הנחישות האמריקנית הזו, בקרמלין נרתעו. "זה לא הגיוני שנכנס למלחמה מול ארה"ב בגלל מצרים וסוריה", הודה שר החוץ אנדריי גרומיקו. הירידה הסובייטית מעץ המלחמה לוותה גם ברצון שלא לשבור את תהליך ההפשרה ביחסים מול ארה"ב, מדיניות אותה יזמו ניקסון וקיסינג'ר בין השאר מתוך הכוונה להפחית את התאבון הרוסי לעימותים ברחבי העולם.

המקל והגזר

ארבעה עשורים לאחר מכן, ישנם קווי דמיון רבים בין הגישה האמריקנית ב-1973 לאסטרטגיה בה נוקט פוטין במזרח התיכון כיום. למרות שהנוכחות הצבאית הרוסית בסוריה מאז 2011 הייתה מוגבלת יחסית, חלק מהפעולות שנקט הקרמלין (כמו השימוש בכוח אווירי מסיבי בסתיו 2015 אז נראה היה כי אסד על סף התמוטטות) שכנעו את מקבלי ההחלטות בממשל אובמה כי פוטין נחוש להגן על בן חסותו בדמשק יותר מאשר הם עצמם נחושים לסלק אותו. בכך, רוסיה הרתיעה את ארה"ב מנקיטת פעולה נרחבת שהייתה יכולה להטות את מסלול הסכסוך. הבית הלבן נבהל מול תצוגת השרירים הרוסית בדיוק כפי שהסובייטים נסוגו לאחור ב-1973, כאשר לא היו מוכנים לקחת את הסיכון של התנגשות צבאית מול ארה"ב עבור שטח במזרח התיכון שלא היה שווה לדעתם את ההימור.

בדומה, כפי שניקסון וקיסינג'ר השכילו להשתמש ברצון הרוסי להפשרה כדי לקדם את מטרתם האסטרטגית במלחמת יום כיפור, פוטין הצליח להשתמש בגזר של שיתוף הפעולה הרוסי-אמריקני כדי להבטיח לעצמו יד חופשית יותר בסוריה. במהלך כהונת אובמה, האמריקנים היו תלויים בשיתוף הפעולה הזה כדי להבטיח את חתימת הסכם הגרעין עם איראן, ותחת הנשיא טראמפ, הסיוע הרוסי היה נחוץ כדי להדוף את השאיפות האיראניות במזרח התיכון. בשני המקרים, נראה כי הרצון של אמריקה לזכות בסיוע ממוסקבה בעניינים אחרים הפך אותה לפחות נלהבת לעימות עם הקרמלין בנושא סוריה ואסד.

לאחר מלחמת יום כיפור, המאמצים הבינלאומיים הופנו למגעים בין הצדדים הלוחמים. אותן שיחות הולידו בין השאר את הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים ב-1974, שהיה הצעד הראשון לשלום בין המדינות. הסכם דומה שהושג בין ישראל לסוריה הבטיח יציבות באזור הגולן למשך עשורים. תוצאה אחרת של ההסכמים הייתה עלייתה של ארה"ב כשחקנית המשמעותית ביותר בגיאופוליטיקה של המזרח התיכון ודחיקתה של רוסיה למעמד משני. ארה"ב השלימה את הניצחון האסטרטגי הזה מכיוון שהצליחה להציב את עצמה ככוח היחיד המסוגל לתווך בין הצדדים ולגבש הסכמים אזוריים, כולל סחיטת ויתורים מישראל כאשר אלו היו נחוצים. הסובייטים ניסו לדרוש ויתורים דומים בשם בנות חסותן הערביות, אך גם אלו הבינו במהרה שאיומים רוסיים לא עושים רושם רב בירושלים. מנגד, ארה"ב נתפסה בעולם הערבי כמי שיכולה להביא להתקדמות מול ישראל, דווקא בגלל שעמדה לצידה בשעתה הקשה.

כיום, ההתערבות של פוטין בסוריה הציבה את רוסיה בנקודה דומה, בה היא קרובה יותר לכל מהצדדים בסכסוך מאשר כל אחד מהם ליריבו. רק מוסקבה יכולה לארח את ראש ממשלת ישראל ביום אחד, וביום המחרת את מפקד משמרות המהפכה של איראן. בשנה שעברה, בכירים רוסיים אף טסו ישירות מפגישות בטהרן לשיחות בתל-אביב, ובכך הדגימו שוב את יכולתם לנהל דיפלומטיה בסגנון קיסינג'ר לאחר מלחמת יום כיפור.

בנוסף, רוסיה הציבה עצמה בעמדה הטובה ביותר לתווך בין משטר אסד לקבוצות המורדים הסוריים ולמדינות ערב שתמכו בהתקוממות אך כעת מתחילות לגשש את דרכן לפיוס עם דמשק. פוטין יצר גם נתיב דיפלומטי חלופי לפתרון הסכסוך בסוריה (מה שמכונה תהליך אסטנה) שאינו כולל את ארה"ב אך משלב בתוכו את הטורקים והאיראנים, ובמוסקבה אף מנסים לצרף אליו כמשקיפות בנות-ברית אזוריות של ארה"ב כמו ירדן ומצרים. גם האזור הכורדי בצפון-מזרח סוריה מספק לפוטין מטרה מפתה, במיוחד לאחר החלטת הנשיא טראמפ להסיג את הכוחות האמריקנים שהיו מוצבים בו. ללא נוכחות אמריקנית, סביר להניח כי פוטין יכנס לתמונה עם הצעות לתווך במגעים בין דמשק לכורדים, בין הכורדים לטורקים ובין אסד לטורקים.

מאפיין דומה נוסף בין פוטין של ימינו לבין קיסינג'ר של 1974 הוא הניסיון להשיג עמדת יתרון על ידי סדרה של הסכמים קטנים. כך למשל, בקיץ שעבר רוסיה תיווכה במגעים בהם הסכימה ישראל לחזרה של כוחות אסד לשטחים הסמוכים לגבולה הצפוני, בתמורה להבטחה כי האיראנים לא יורשו לפעול בהם. בסתיו, פוטין השיג עוד הסכם צדדי עם הנשיא ארדואן כדי להרגיע את הקרבות באזור אידליב בו החזיקו המורדים. בשני המקרים, רוסיה לא מילאה את חלקה בהסכם – כל אדם עם משקפת סבירה יכול לראות כיצד האיראנים פועלים בחופשיות בשטחים הסמוכים לגולן, וההפצצות הרוסיות והסוריות על אידילב מציגות את הסכם הפסקת האש כבדיחה גרועה. אך למרות השקרים הברורים של הקרמלין, נראה כי התיאבון הערבי לעסקאות עם מוסקבה רק גובר ומסיבה פשוטה: רוסיה היא היחידה שיכולה להציע איזשהו שיפור עתידי למצב, ובהעדרה הוא עשוי להפוך להרבה יותר גרוע.

האם רוסיה יכולה להשיג הסכם שיוציא את האיראנים מסוריה אחת ולתמיד? כמה אסטרטגים ישראלים ואמריקנים חולמים במשך תקופה ארוכה על תסריט דומה. על פי ההיגיון הזה, ממשל טראמפ ישלים עם הישארותו של אסד על כס השלטון בדמשק, בתמורה ללחץ רוסי מוגבר על טהרן. זה נשמע כמו מהלך אסטרטגי מפתה במיוחד, אך אם פוטין אכן משחק לפי הכללים שיצרו ניקסון וקיסינג'ר הרי שהסבירות שיתרחש דומה לזו של החלום בהקיץ על שיתוף פעולה אמריקני-רוסי כדי להפיל את אסד.

רוסיה אמנם השלימה עד כה עם סדרת התקיפות הישראלית על מטרות איראניות בסוריה, אך האינטרס שלה נותר שמירה על איזון אזורי כדי להציב את עצמה במרכז. גם אם נניח שרוסיה יכולה לגרש לחלוטין את הכוחות האיראניים מסוריה – הנחה מפוקפקת לאור הנוכחות הצבאית הדלה שלה במדינה – הרי שמהלך כזה יחליש את חשיבותה של מוסקבה כמי שעומדת בלב הסדר האזורי החדש. יציאה איראנית גם תטיל את העול של שימור משטר אסד באופן בלעדי על הרוסים, עוד מהלך שמנוגד לאינטרסים שלהם. המשך השמירה על הסטטוס-קוו משמעותו שכל השחקנים האזוריים ימשיכו להתחרות על ליבה של רוסיה, ולעלות לרגל למוסקבה בניסיון להשיג יתרון. באופן מסורתי, מרבית האמריקנים אינם רואים בעין יפה את התלות של מדינות אחרות בכוח הצבאי של ארה"ב ושואפים להפחית אותה; עבור רוסיה, המשך הטיפוח של תלות כזו הוא בדיוק ההוכחה למעמדה המחודש כמעצמה.

המשחק הגדול

על אף כל קווי הדמיון בין מה שהתרחש במזרח התיכון לפני 45 שנים לבין מה שקורה בו כיום, ישנם גם כמה הבדלים חשובים. למרות שגם בנות-בריתה של ארה"ב מכירות בעובדה שעליהן להתקרב למוסקבה לאור חזרתה לעמדת כוח אזורית, אף אחת מהן עדיין לא מראה עניין בנטישה מוחלטת של וושינגטון עבור שותפות בלעדית עם פוטין. במובן הזה, לא ניתן בינתיים לראות מהלך דומה לזה של סאדאת כאשר החליט להוציא את מצרים סופית מהמחנה הסובייטי ולהתיישר באופן מלא לצד ארה"ב. יש לציין גם כי כל דמיון בין גישתו של פוטין לסוריה כיום לזו של ניקסון וקיסינג'ר בזמנם אינו נובע מהחלטה רוסית מודעת לחקות את התקדים ההיסטורי האמריקני, אלא יותר מתפיסה דומה לגבי משחקי הכוח בעולם. אם ניתן להשוות את הגיאופוליטיקה הגלובלית למשחק שחמט, הרי שישנו מספר מוגבל של מהלכים על הלוח; זהות השחקנים והסיכונים העומדים על הכף יכולים להשתנות, אך טקטיקות מסוימות הן על-זמניות.

לצד ההישגים האסטרטגיים והמדיינים שהביאה המדיניות של ניקסון וקיסינג'ר, היו לה גם כמה מגבלות ונקודות חולשה. כך למשל, בשל ראייתם את המזרח התיכון אך ורק דרך הפריזמה של מאבק המעצמות, האמריקנים נטו לראות בברה"מ כבעלת השפעה אזורית רבה יותר משהייתה לה בפועל. כאשר מצרים וסוריה תקפו את ישראל ב-1973, קיסינג'ר הסיק כי עשו זאת בשל עידוד סובייטי. "אני סבור כי מה שקרה זה שהרוסים אמרו למצרים שלא ישיגו כל התקדמות ללא זעזוע של המזרח התיכון", הוא אמר בזמנו, וטעה. בפועל, הדחף למלחמה הגיע מקהיר ודמשק, ולא ממוסקבה שדווקא ביקשה להימנע מעימות.

בדומה, גם פוטין גם מחזיק באמונה המוטעית לפיה ההתקוממויות הערביות ב-2011 תוכננו בחשאי על ידי ארה"ב כחלק מתוכנית זדונית לשליטה עולמית, הנחה שמחמיאה מאוד ליכולות האמריקניות האמיתיות. המרד נגד בשאר אסד בסוריה, כמו גם שאר אירועי 'האביב הערבי', היו התפתחויות אורגניות שתפסו את ארה"ב מופתעת בדיוק ברגע בו ממשל אובמה ניסה להתרחק מהמזרח התיכון. במילים אחרות, הבעיה במחשבה על הגיאופוליטיקה העולמית כמשחק שח בין כוחות גדולים היא שלפעמים אתה שוכח שגם החיילים הפשוטים יכולים לבצע מהלכים בעצמם.

לבסוף, יש לזכור כי תוצאות המלחמה הקרה לא הוכרעו בשל מהלכיהם המתוחכמים של ניקסון וקיסינג'ר במזרח התיכון, אלא בעיקר בשל העייפות הפנימית של המערכת הסובייטית וחוסר יכולתה להגשים את הבטחות האוטופיה הקומוניסטית. הכישלונות הסובייטים במעורבות באסיה ובמזרח התיכון תרמו למשבר האמון שהוביל לבסוף להתפרקותה הכללית של ברה"מ, אך לבסוף היו אלה המדינות המתועשות באירופה שהיו החשובות ביותר. חומת ההגנה שהעניקה להן ארה"ב יצרה גוש מגובש ומשגשג של דמוקרטיות קפיטליסטיות, שהצלחתן הייתה כתב אישום מהדהד לכישלון ולבינוניות הרוסית.

בדומה, גם בימינו תהיה זו טעות לייחס חשיבות רבה מדי להישגיו של פוטין במזרח התיכון. תכסיסים מקוויאליים של ריאל-פוליטיק יכולים לקדם אותך רבות אך רק עד גבול מסוים, ובהעדר בסיס של מקור כוח אמיתי אפילו המדינאי הערמומי ביותר יכול להשיג רק השפעה זמנית. לרוע מזלה של רוסיה, מצבה הבסיסי נותר רעוע, וגם האקרובטיקה המדינית שהפגין פוטין בסוריה לא מצליחה לכסות על כך או להפוך את המגמה. יוקרה מדינית במזרח התיכון אינה תחליף לכלכלה מגוונת, מגזר פרטי יזמי, בסיס דמוגרפי בריא או שלטון חוק ממוסד – כולם מאפיינים שלא קיימים ברוסיה. במובנים אלו ואחרים, רוסיה היא המעצמה העולמית החלשה מבין המעצמות, ולכודה בעמדת נחיתות מבנית לא רק מול המערב אלא גם מול סין. כאשר משווים זאת לניקסון וקיסינג'ר בזמנם, ברור כי הקלפים שנמצאים בידו של פוטין כיום חלשים הרבה יותר.

הלקח מסוריה

בניירות המדיניות שפרסם עד כה ממשל טראמפ, הוא הדגיש את המחויבות להתמקדות מחודשת בתחרות שבין המעצמות, תפיסה אסטרטגית שאומצה בוושינגטון על ידי שתי המפלגות. עדיין לא ברור כיצד ארה"ב מתכוונת לתרגם את ההצהרות למהלכים ממשיים, במיוחד במזרח התיכון, אך יישום מחדש של חוקי ניקסון וקיסינג'ר עשוי להיות התחלה טובה. מהלך כזה ידרוש כמה החלטות שהחשובה בהן היא התפכחות מאשליית השותפות האסטרטגית עם מוסקבה, הן בסוריה והן באזור בכלל. במקום לרדוף אחר פוטין בתקווה לשכנע אותו לשתף פעולה על בסיס אינטרסים דומים, ארה"ב צריכה לגשת למזרח התיכון כפי שרוסיה עושה זאת – כזירת מאבק. בוושינגטון צריכים לחפש אחר הזדמנויות להחלשת הכוח של רוסיה באזור, להגביל את משאביה ולחשק אותה מבחינה צבאית ודיפלומטית.

בהקשר הסורי, אסטרטגיה נוסח ניקסון-קיסינג'ר תהיה להפוך את המצב מול מוסקבה על ידי הדגמת חוסר היכולת של רוסיה להשיג את מטרותיה בהעדר הסכמה אמריקנית. למרות כל כשרונו הדיפלומטי, העובדה היא שכיום פוטין אינו מסוגל לבדו להשיג הסכם שלום או לספק את המשאבים הדרושים לשיקומה של סוריה. למעשה, כפי שטראמפ הוכיח בתקיפות האוויריות שביצע כתגובה לשימוש של אסד בנשק כימי, רוסיה אפילו לא יכולה להגן על בן חסותה כאשר ארה"ב מגייסת את הנחישות לפעול נגדו באופן צבאי. כדי להדגיש את הנקודה הזו, בוושינגטון צריכים לחפש כל העת מטרות והזדמנויות כאלה.

כפי שארה"ב למדה בעבר בכל הקשור למזרח התיכון, ניצחונות בשדה הקרב עלולים להתברר במהרה כהפסדים יקרים. המטרה כעת צריכה להיות הפעלת לחץ על הרוסים בסוריה, עד אשר יבינו כי הם חסרים את היכולת לפתור בעצמם את המשבר אליו זינקו או את הסיבולת להתמיד בו לנצח. כאשר זה יקרה, תהיה זו רוסיה שתצטרך לחזר אחרי ארה"ב עבור סיוע בפתרון למצב בסוריה, ולא ההפך.

בקרב קובעי המדיניות בוושינגטון, המצב בסוריה מאז 2011 מוסבר בשתי דרכים: שיעור חשוב לגבי המגבלות המובנות של הכוח האמריקני, או מנגד טיעון בעד שימוש נחוש ונרחב יותר באותו הכוח. בפועל, הלקח האמריקני מפוכח הרבה יותר: כישלון מתמשך במדיניות החוץ שהוביל לטעויות והפסדים כמעט בכל עימות מול יריב נחות אך יצירתי, תוך חוסר הבנה מוחלט של המתרחש לאורך כל הזמן הזה.

בעוד ארה"ב נכנסת לתקופה של מתיחות מתגברת מול רוסיה וסין, הלקח מסוריה מלמד אותה לא רק לגבי הצורך הדחוף בהשקעה במערכות נשק וטכנולוגיה צבאית מתקדמת, אלא גם בגילוי מחדש של המסורת התחרותית של מאבק המעצמות, כפי שיושמה בעבר על ידי דמויות כמו ניקסון וקיסינג'ר. הכישלון בסוריה צריך לשמש גם כאזהרה לכך שיריביה של ארה"ב יכולים לפעול בעצמם לפי חוקי המלחמה הקרה, ולנצל אותם נגדה. בשל כך, הטרגדיה הסורית שהיא חלק מסדרת כישלונות במזרח התיכון שהיו יכולים להימנע, תהיה כנראה רק המבשרת למאבקים שעוד בדרך.

רכשו עכשיו מנוי ל'מידה' ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת 'השילוח' לשנה מתנה!