לקרוא כאילו חייך תלויים בכך: הרולד בלום על ספרות, יהדות ואמונה

חוקר הספרות והמבקר המנוח העניק השראה לדורות של קוראים, תוך שהוא נהנה לחבוט בממסדים המקובעים של הדת והאקדמיה

הרולד בלום | EliFrancis, צילום מסך

פרופ' הרולד בלום שנפטר ביום ב' השבוע היה מבקר ספרות וסופר. גרסה מלאה של מאמר זה מאת פרופ' דיוויד מיקיקיס ראתה אור לראשונה בכתב העת טאבלט בינואר 2013, והיא מובאת כאן ברשות המערכת.

This story originally appeared in English in Tablet magazine, at tabletmag.com, and is reprinted with permission
***

בקיץ 2002, כוכב הבייסבול הדומיניקני אלפונסו סוריאנו הפך לשחקן הניו-יורק יאנקיז הראשון בהיסטוריה שמשיג 30 הום-ראנים וגונב 30 בסיסים בעונה אחת. באותה שנה הוא שבר שיא נוסף כאשר היה ליאנקי הראשון שנפסל 157 פעמים בעונה אחת. כאשר נשאל על מנהגו לנסות חבטות פראיות שהשיגו לו נקודות רבות אך גם הביאו לעתים קרובות לפסילתו, סוראינו הבריק עם תשובה נהדרת: "לעמוד ולחכות לכדור זה מה לא שיוציא אותך מהרפובליקה הדומיניקנית". באוניברסיטת ייל, מבקר הספרות הנודע הרולד בלום מלמל בהסכמה עם הצהרתו של שחקן הבייסבול. בלום היה אוהד היאנקיז מאז ילדותו במזרח הברונקס היהודי והעני של שנות השלושים, ואימץ בשמחה את האמרה של סוריאנו לעצמו: "לעמוד ולחכות לכדור זה מה לא שיוציא אותך מהברונקס".

ואכן לבלום יש מאזן מרשים של חבטות פראיות, וגם בגילו המתקדם הוא ממשיך לחבוט יותר מאי פעם. לפני כשנה, הוא תקף מעל דפי ה'ניו-יורק טיימס' את המועמד הרפובליקני לנשיאות מיט רומני, אותו הגדיר כנושא הדגל של אוליגרכיית הממון המרכיבה את הכנסייה המורמונית. מנגד, לפני עשרים שנה בלום רכש לעצמו חברים מורמונים רבים כאשר כינה את מייסד הכנסייה ג'וזף סמית "גאון דתי".

בלום נולד בשנת 1930, בן למשפה דוברת יידיש שתאבד רבים מחבריה בשואה. זו הייתה שפתו הראשונה, והוא זכה לחינוך יהודי בזכות אימו האדוקה, אך כבר מההתחלה דחה את המסורת. "מעולם לא התחברתי לתלמוד", סיפר לי והוסיף כי היהדות הנורמטיבית היא "קריאה שגויה מאוד של התנ"ך, שנעשתה כדי להתמודד עם החיים תחת השלטון הרומאי. מה בין זה לבין שנת 2012? זה כמו מאובן". למרות זאת, בלום חלוק על אמירתו המפורסמת של אירווינג האו לפיה במצב בו שפת היידיש מתה למשעה, משמעות היהדות היא דתית או ישראלית: "לא האמנתי בכך אז ואני לא מאמין כך כיום. ולא שאני עצמי יכול להגיד לך מהי יהדות – זה מושג בלתי-ניתן להגדרה".

אמנם בלום תמיד הדגיש את מרכזיות עובדת היותו יהודי, אך זו תמיד הייתה מעורבבת עם תחושה עמוקה של דמיון רומנטי. בגיל עשר, כך הוא מספר, כבר נטש את התלמוד לטובת המשורר הארט קריין. מאז, הוא הלך בעקבות הנטיות הרדיקליות של רומנטיקנים אנגלים כמו בלייק ושלי, משוררים אשר בלום – יותר מכל אחד אחר – עזר להשיב לפנתאון השירה. מעבר להם, היו הנביאים העבריים, שהיו נחושים לנפץ תפיסות מושחתות ולחשוף צביעות. בשנות הארבעים לחייו, בלום גילה את הקבלה והפך לחבר קרוב של גרשום שלום; בהמשך הוא גילה את אמונתו בתורת המיסטיקה העתיקה שמשכה יהודים רבים. אהבתו לאינטימיות שמתרחשת בין קורא רציני לבין ספר המעניק חיים מגיעה מתנועת הרומנטיקה, אך גם (כפי שהוא מכיר בכך) מההתעקשות היהודית על היתלות בכל מילה של התורה.

בשנות השמונים הייתי תלמידו של בלום בייל, ובקיץ האחרון נפגשנו שוב בביתו עמוס הספרים בקונטיקט לארוחת צהרים ולשיחה על הקריירה הארוכה שלו כאחד ממבקרי הספרות החשובים באמריקה, אדם שלוקח ספרים באופן אישי ביותר. במהרה הריאיון הופרע על ידי טלפון מכתב רשת ה-BBC שביקש לשוחח עם בלום על חברו הסופר גור וידאל שנפטר באותו יום. הוא הסכים מיד. בהמשך, ההיסטוריון ג'ונתן ספנס התקשר כדי להודות לבלום על ספר שירה מאת קית' דאגלס שהעניק לו במתנה ליום ההולדת. ספנס סיפר כי השירים אכן היו מרגשים, בדיוק כפי שבלום הבטיח. שיחה נוספת הגיעה מתלמידה לשעבר, המשוררת מרתה סרפס ששוחחה עמו על הדגים הנמצאים בעונה בביתה שבאורגון. לכל אורך היום, קולות של חברים הקיפו את הרולד בלום מכל עבר.

***

האישיות הסוערת של בלום היא הדבר הראשון בו מבחין כל מבקר. קשה לדמיין כיצד הוא מצליח להפיק את הררי הכתיבה ועשרות הספרים שחיבר, כאשר כל היום הוא הוא עסוק בלקבל זרם של מבקרים ושיחות טלפון. הדבר נכון עוד יותר בדירתו בניו-יורק, היכן שבלום ואשתו מבלים כמה ימים בחודש. אחר צהרים בניו-יורק הוא עמוס ומלא בחברים ומבקרים: סופרים, אמנים, מוזיקאים ותלמידים ישנים. בלום תמיד סקרן ופתוח לגבי כל אדם שהוא פוגש, מה שמראה את הדגש הרב שהוא נותן לאישיות. "אתה צריך לשמוע אותו מדבר עם נהג מונית", אומר לי אחד מתלמידיו לשעבר. בלום פורח במגע אישי, והשיחה עמו מלאה בשמות חיבה ומשחקי מילים: עמיתו בייל ג'פרי הרטמן הוא "האייתוללה הרטמנאי" והמשורר ג'ון אשברי הוא "אשברי האציל". כל גבר מתחת לגיל שישים הוא "אדם צעיר", וכל אישה ללא קשר לגילה היא "יקירתי". "קינדרלך", הוא פונה לקבוצה של חברים ותיקים, "אתם לא מפסיקים להדהים אותי".

כאשר התכוננו לפתוח בראיון, בלום ביקש לנסות לטעום מהקפה שלי. "רק טעימה קטנה", הוא אמר בשעשוע, "אולי זה יעשה טוב לבלום הזקן". אחר כך ביקש לגימה – רק לגימה – מהיין. אשתו ג'ין ניגנה ברקע מוזיקת אופרה החביבה עליה, והקריאה ממחשבה האישי את הדיווחים הפוליטיים האחרונים. בלום עצמו היה איש שמאל כל חייו, ומספר לי בצחוק שהיה כנראה מצביע למפלגה הסוציאליסטית בראשות נורמן תומאס אם היה נולד מוקדם יותר.

אני שואל את בלום האם הפולמוס המתמשך בין הרבנים התלמודיים השפיע עליו, ואולי תרם לרעיון לפיו ההיסטוריה הספרותית היא בעצם ויכוח אחד ארוך בין סופרים. תשובתו הייתה לא חד-משמעי. "אני אדם מיסטי מלידה, ובשלב מוקדם מאוד התחברתי לדמויות שביקרו את התלמוד כמו אלישע בן אֲבוּיָה. התחברתי לזר, לאחר". הגנוסטיקה, הכפירה עתיקה אותה הפך בלום לדתו הרשמית, לוקחת את הביקורת הנבואית למקום קיצוני עוד יותר של מחאה נגד אי-הצדק בעולם. הדוגל בה רואה את האלוהי כניצוץ בתוך עצמו: דמיון קורן הקבור תחת סלע הקיום היום-יומי, עוצמה סודית המורדת נגד הממלכה האכזרית של העובדות ששולטת בחיינו; "עולם הסכיזופרניה ומחנות המוות", כפי שהגדיר אותו בלום בספרו 'Omens of Millennium'. באותו חיבור הוא מראה שצלילה אל הגנוסטיקה אין פירושה בהכרח הפניית עורף לאנושות,וגם התיאבון הבלתי-נדלה שלו לחברויות מעיד על כך.

בנעוריו, נזכר בלום, הוא הרגיש לא שייך, האאוטסיידר המגושם. בבית הספר התיכון אותו שנא ("מקום נוראי"), בלום נחשב לאחד התלמידים החלשים בכיתתו. ואז הגיעה ההרשמה לאוניברסיטת קורנל והמפגש עם מייק אברמס, חוקר הרומנטיקה שלא מזמן חגג 100. "אני הייתי בן 17 והוא בן 35", נזכר בלום. "הייתי ביישן ושקט, והוא גרם לי להרגיש בבית. איש מתוק". אברמס היה מרצה נדיר יחסית לאוניברסיטאות היוקרה, וזיהה מיד את ניצני הגאונות בתלמידו. בטקסט מיוחד שכתב לרגל יום הולדתו השמונים של בלום נזכר אברמס כי "בתור סטודנט, הרולד היה שונה, שקט ומבריק. הוא קרא ספר במהירות בה הפך את הדפים, ונראה כי קרא הכל". מאז בלום לא רק הפך ל"מבקר וחוקר מרגש" לפי אברמס, אלא גם ל"דמות בכירה על בימת האינטלקטואלים העולמית", בעלת קול ציבורי מהדהד.

מקורנל המשיך בלום לתואר שני באוניברסיטת ייל, שבאותה העת סבלה לא מעט מתופעות אנטישמיות. "כולם שם כרעו ברך וסגדו לכהן הניאו-נצרות ט.ס.אליוט, סוג של סיוט", בלום מתחלחל שהוא נזכר במרצים בייל. "בתור בחור יהודי צעיר ממעמד הפועלים של הברונקס, לא הייתי בדיוק מה שהם רצו ב-1951, ואני בוודאי לא רציתי אותם". אך לבלום היו גם כמה מרצים שונים, במיוחד חוקר השירה פרדריק פוטל שלקח חלק מרכזי בהפיכתו למרצה מן המניין. "פוטל הכריח את עמיתיו למנות אותי כחבר סגל, ובמשך שנים הם ניסו להיפטר ממני", הוא נזכר. בסופו של דבר, בלום זכה לקביעות במה שדווח כי הייתה הצבעה צמודה במיוחד. על פי השמועות, במהלך הדיונים נשמעו האשמות באנטישמיות כלפי חלק מחברי הוועדה.

באמצע שנות השישים, בלום חווה משבר קשה בחייו האישיים. במשך חודשים הוא לא הצליח לישון או לקרוא, ומי שהציל אותו לדבריו היה ראלף וולדו אמרסון, הוגה הדעות הרומנטי הגדול. אמרסון היה מבשר התפיסה לפיה העצמי תמיד חוזר לעצמו ומתאושש, ולא משנה עד כמה קשות תהפוכות הגורל. הזווית הפסימיסטית עמה התחרה אמרסון על נשמתו של בלום הייתה זו של זיגמונד פרויד, שהיה בעל אמונה אפלה הרבה יותר לגבי האירונית של החיים והתעקש כי אנחנו לא מסוגלים לדעת באמת מה אנחנו עושים. לא משנה עד כמה אמיצות או זהירות האהבות שלנו, הן אינו יכולות לשנות אותנו מהיסוד, וכל סוגיה המערבת תשוקה תמיד מחזירה אותנו למאבק עם ההורים, מאבק בו הם תמיד מנצחים. מאותה נקודה והלאה, בלום נלכד בתוך המתח המענה אך המפרה שבין פרויד לאמרסון.

פרויד (מימין) ואמרסון | ויקיפידה, ספריית הקונגרס

משבר אמצע החיים הוביל לכתיבת ספרו הידוע ביותר, 'חרדת ההשפעה', אותו חיבר במהלך מספר ימים בקיץ 1967. זהו ספל אפל ודחוס המלא בז'רגון הייחודי לבלום, ובו הוא מגיע לתובנה לפיה כל סופר, כאשר הוא יוצר יצירה חדשה, תמיד מפרש באופן שגוי את קודמיו. כדי להיות מקורי ועצמאי, הוא מוצא את עצמו מחויב להתכחש לחשיבות האמיתית של אבותיו הספרותיים. זוהי תובנה פרוידיאנית למדי, כפי שבלום ידע היטב: סופרים קודמים הם כמו הורים שילדיהם חייבים למרוד נגדם.

ההורה המקורי הוא כמובן האל היהודי, שעבור בלום היה הדמות הספרותית המסתורית ביותר: סוער, חסר סבלנות, מציב דרישות ומגיע לאינטימיות מסוכנת וקרובה מדי אל העצמי. מסורות מאוחרות יותר נסוגו מהאל הבלתי-צפוי של ספרי בראשית ושמות ותיארו אותו כרחמן ושומר חוק, אך החזון המוקדם והעוצמתי יותר הוא גם הזכור ביותר לכולנו. החלקים הראשונים של התנ"ך הציבו במרכזם אל המחזיק בכוח מהמם ועל-טבעי ובאישיות בעלת פוטנציאל קטלני, ובלום נמשך כמו מגנט לדמות הגדולה והפרובוקטיבית הזו.

בלום עשה את צעדיו הראשונים בביקורת תנ"כית עם ספרו 'The Book of J', שראה אור ב-1990 והפך במהרה לפצצה ספרותית. בלום משער (או בעצם טוען) כי המחבר הראשון של התנ"ך העברי, הידוע כמקור היהוויסטי או "מחבר J", הייתה למעשה אישה מלומדת בחצרו של המלך שלמה. זו הייתה פנטזיה מרהיבה ובלתי-מבוססת בעליל, אך היא שיגרה את בלום לצמרת טבלאות המכירות. בלום סבר כי מאחורי הסופר-אגו הקשוח שמשה כפה על בני ישראל קשי העורף, הסתתר אל מוזר הרבה יותר, פחות עקרון מציאותי ויותר כוח דמיון פנטסטי.

כפי שחוקר התנ"ך הרברט מרקס סיפר לי, בלום רואה בספרו את האל כ"פרחח זדוני ועקשן", באופן ש"מסיר את המסתורין אך מושך כאחד". לדבריו, "אף פרשן קודם, דתי או חילוני, מעולם לא תפס את הנקודה הזו" ובלום הצליח לעשות זאת הודות ל"שילוב ייחודי של רגישות וחוצפה". בלום אולי לא היה הפרשן המלומד ביותר של התנ"ך, אך הוא בהחלט היה בין העמוקים והמפתיעים שביניהם.

***

הרולד בלום מתייחס לכל הספרים באותה הדרך בה הוא מתייחס לתנ"ך: עובר במהירות בין הדפים, חייב למצוא את הנקודה שבה הנשמה מבטאת את המילים. דיוויד ברומוויץ', מי שלמד אצל בלום בשנות השבעים וכיום פועל כמבקר ספרות חשוב בפני עצמו, נזכר כי כאשר בלום לימד שיר הוא אהב לצלול לתוכו כפי ששחקן נכנס לתפקיד. הוא היה מגיע לכיתה מוקדם ואז יושב ומשוחח עם סטודנטים על הספר אותו הם אמורים ללמוד באותו היום, וכאשר התחיל השיעור הוא נכנס באמת לתפקיד השחקן בהצגה. אם היינו קוטעים את המונולוגים המרגשים והמצחיקים שלו, הוא מיד ידע מה רצינו להגיד והמשיך ברצף הדיבור. לבוש בסוודר בלוי, יד אחת מונחת על חזהו ושערו מתפזר לכל עבר, בלום ידע למצוא מקומות מסתור בכל טקסט, סודות כמוסים שנראה שדגרו בו במשך שנים. אמרסון הפציר בנו "לקרוא עבור מה שזוהר", וזה בדיוק מה שבלום עשה.

פיליפ רות | Nancy Crampton

בלום לימד גם בישראל, אם כי לשנים מועטות. הוא מספר לי שכאשר הרצה באוניברסיטה העברית ב-1960, זרק את משה דיין מהכיתה כיוון שלא היה מרוכז בשיעור. הוא מעריך סופרים ישראלים, במיוחד את דוד גרוסמן, אך אהבתו האמיתית היא לשפה אחרת. "הספרות הראשונה שאני באמת מעריך היא הספרות היידית, והמשוררים החילוניים הראשונים שבאמת אהבתי היו יעקב גלאטשטיין, מני לייב וה' לייוויק", הוא אומר. את משה לייב הלפרן מגדיר בלום כ"טוב שבהם, בודלר של היידיש". כאשר התרבות היידית הלכה ודעכה, בלום עבר לשבח יצירות של סופרים יהודים שכתבו באנגלית, כמו למשל פיליפ רות לו קרא "הסופר החי הגדול ביותר". במיוחד ריגשה אותו היצירתיות המרדנית של רות ותשוקתו להוקיע את כל מה שמקובל ושלם, כולל הזרם המרכזי ביהדות. ועדיין, גם פיליפ רות לא היה יכול לשנות עובדת היותו יהודי – עובדה כה קשה לתיאור, מסתורית וחיונית, שהפכה עבור לבלום לסימנו של האדם הבודד, התוהה תמידית על מעמדו כגולה ונווד ונזהר מכל מוסכמה או הבטחת שווא שהחברה מספרת לנו.

כמה מהאבחנות החדות ביותר של בלום היו לגבי בדידותם של גיבורים ספרותיים, בדידות שמספרת לנו על מצבנו שלנו ורק קריאה יכולה להציל ממנה; התבודדות מפרידה אותנו מהחברה, אך גם פותחת אותנו לעולם המילה הכתובה. בספרו 'The Anatomy of Influence', בלום מנתח סדרה של טקסטים העוסקים במתבודדים: הבשורה על פי מרקוס (וגיבורה היהודי), דון קישוט והמלט. בלום נזכר ב"ישו האניגמטי של מרקוס", מי ש"אינו בטוח בעצמו ושואל כל הזמן מה אנשים אומרים עליו". מנגד, דון קישוט "אומר שהוא יודע בדיוק מי ומה הוא ומי הוא יכול להיות אם יבחר בכך", והמלט "לא רוצה לדעת מי הוא ויודע מי הוא לא רוצה להיות".

וכך מחשבתו רצה במהירות, עם השוואות והערות שנעות מרומנטיקה לדת ובחזרה. הרולד בלום הוא המבקר שהציל אותנו מהשעמום של החיים הקונבנציונליים, מהחלומות על עושר ותהילה שחשבנו שיספקו אותנו, מהביטחון השאנן של מעמדנו בעולם הזה ומהסולידריות המוסדית של פרופסורים מזהי תהליכים. התרופה לכל אלו נמצאת על פי בלום בקריאה בלתי-פוסקת, ומכך נובעת גם הרלוונטיות שלו כמבקר המעורר השראה ביותר של ימינו, מי שמעודד אותנו לקרוא כאילו חיינו תלויים בכך, והוא מתעקש שהם אכן תלויים בכך.

רכשו עכשיו מנוי ל'מידה' ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת 'השילוח' לשנה מתנה!

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 תגובות למאמר

  1. הרולד בלום, כמו עוד יהודים רבי אינטליגנציה שנפלו בפח האקדמי, חושב שאפשר להתייחס לתנ"ך ולכתובים היהודיים כמו שמתייחסים לרומן של פיליפ רות או למחזה של הרולד פינטר: "האל היהודי כדמות ספרותית", "רדיקליזם רומנטי", "אינטימיות מסוכנת".
    לא פלא שהוא "מעריך ביותר" את דוד גרוסמן – כותב בינוני שתהילתו על ליחוך פנכתם של פרוגרסיבים גלובליסטים שגם היהדות וגם הספרות הן בשבילם כלים לרידוד העומק הנשמתי של האדם בכלל ושל היהודי בפרט.

  2. תורה מן השמים. זהו האתוס היהודי. כל השאר טפל ומטופש. בסך הכל נשמע סיפור על איש מיותר

    1. תורה מן השמיים? רק טמבל דוגמאטי שחרד להתמודד עם המציאות יאמין בהבל הזה.

    2. ספרות ושירה כעיסוק מרכזי בחיים? רק אהבל רומנטי שאינו מסוגל להתמודד עם המציאות יברח למחוזות ההזיה והדמיון האלה ויראה בהם חזות הכל.