שוק ההון הוא המנוע מאחורי כלכלה מתקדמת ומצליחה

אפשרויות המימון שיצר השוק מועילות הן לבעלי עסקים ומשקיעים, הן ללקוחות שנהנים ממגוון מוצרים, והן לפיתוח משרות רבות בענפים שונים

מושא לקנאה עולמית. סוחרים בבורסה לניירות ערך בניו-יורק | צילום מסך

איסוף אומץ להשמיע ביקורת ציבורית על שוק ההון או על בעלי ההון בימים אלה לא בדיוק דורש את הנחישות של לוחמי מחתרת או את עוז הלב של אנשי ‘אריות הים’. כיום, עצם אמירת מונחים כמו “קרן גידור”, “השקעות פרטיות”, “וול-סטריט” או “בנקאי השקעות”, נושאת עימה משמעות שלילית. מבקרי שוק ההון חשים כי אין יותר צורך להבדיל בין שחקנים טובים לשחקנים רעים, ולמעשה הביקורת שלהם כמעט ואינה נושאת גוון אישי: שוק ההון עצמו הוא זה שהפך להיות אורח לא רצוי בחברה שלנו, ולא רק אנשי עסקים ידועים כמו דיוויד סולומון או ג’יימי דימון.

ההבנה כי עיסוק בפיננסים אינו פופולרי עדיין לא עונה על השאלה האם המבקרים צדקו, וניתן לטעון כי ישנו מאזן ארוך של יהירות והגזמה שהזין את הסימפתיה לתנועה האנטי-פיננסית. המשבר הכלכלי הגדול של העשור שעבר לא הוליד בעצמו את הדחף הזה (אנשי וול-סטריט לא בדיוק היו דמויות פופולריות גם לפניו), אך הדמוניזציה הגיעה לשיאים חדשים כאשר חברות ענק כמו ‘ליהמן ברדרס’ או בנקים כמו ‘בר סטרנס’ נפלו או פשטו את הרגל.

התפיסה הרווחת בקרב הציבור לגבי התנהגות וול-סטריט עוד בטרם המשבר הייתה כי מדובר בחבורה של אנשי עסקים פזיזים, חמדנים ואדישים להשלכות של התנהגותם, כל עוד הבונוסים משולמים בזמן. בנוסף לעלייה בעוינות שהביא עמו המשבר, חקיקות כמו יוזמת TARP לחילוץ עסקים כושלים על מנת להציל את השוק קיבעו בזיכרון הכללי את הרעיון לפיו הקורבן (הציבור) הציל את הפושע (אנשי העסקים). אם היית רוצה לגרום לכך ששוק ההון יהיה שנוא למשך דור שלם לפחות, לא יכולת לכתוב תסריט טוב יותר.

ארץ האפשרויות

אין עוררין על כך שבוול-סטריט (כמו בכל תעשייה אחרת) היו לא מעט מושחתים שהוציאו לכל השאר שם רע, אך האנטגוניזם הציבורי כלפי אנשי עסקים לא משויך בהכרח לאותם תפוחים רקובים. ישנו בור פעור בהבנה הציבורית של שוק ההון, והוא זה שמסביר את האופן השלילי בו רובנו מתייחסים לענף הפיננסים. לכן יש צורך להבהיר כבר עכשיו – אין קפיטליזם ללא שווקי ההון.

עצם העובדה שיש בכלל צורך לטעון בעד שוק ההון היא עדות נוספת לבורות הכלכלית שפשתה בחברה, אך בכל זאת נציין כאן שוב את המובן מאליו: בעוד שתעסוקה ועלייה בשכר הן חלק מהתועלת הנובעת מניהול עסק, הן אינן המטרות שלו; המטרה האמיתית היא אספקה של מוצר או שירות ללקוח המבקש אותו. לכן למרות שעסק כושל מאיים על משרות ופוגע בעלייה בשכר, הוא גם פוגע בפיתוח ואספקת המוצרים שהופכים את חיינו לטובים יותר. במילים אחרות, התקפה נגד עסקים היא התקפה על איכות החיים שלנו, וכל התקפה נגד שוק ההון היא התקפה נגד עסקים.

קומת המסחר בבורסה בניו-יורק | צילום מסך

יתכן כי ניתן ליצור רשימה של עסקים שהחל מיום היווסדם פעלו לחלוטין במימון עצמי. אני מניח שזו לא תהיה רשימה ארוכה במיוחד. מרבית החברות והעסקים דורשים מימון כדי לקום, ורובם מייצרים רווחים רק לאחר שקמו. שוק ההון האמריקני, ללא שום התערבות או עידוד ממשלתי, פיתח באופן אורגני בעשורים האחרונים תעשיה שלמה הידועה בשם “הון סיכון”, אותה תעשיה שסיפקה מימון לאינספור חברות סטארט-אפ וטכנולוגיה ששינו את העולם. התנאים הפיננסיים נקבעו בידי שחקנים כלכליים פרטיים ונוהלו בידי יזמים ומשקיעים שלקחו את הסיכון. המודלים המורכבים לפיהם חברות ומשקיעים התקשרו עם מפתחים ומתכנתים היו כולם פרי היצירה של היד הנעלמה של שוק ההון האמריקני.

ההילה של חברות ענק כמו גוגל או פייסבוק שנוצרו בזכות תעשיית ההון-סיכון עשויה לעתים להאפיל על הדרכים הרבות האחרות בהן שוק ההון שיפר את חיינו מחוץ לעמק הסיליקון או לוול-סטריט. מדי יום, אלפי עסקים קטנים מחפשים שותפים בעלי הון כדי לקום או להתרחב, ושוק ההון הוא הדרך הטובה ביותר לתמחר את הסיכון באופן מדויק. ערבויות כבדות, תזרים מזומנים משמעותי ומלאים חזקים נוטים לספק גישה להון בעלות נמוכה יותר; יוזמות ספקולטיביות יותר נוטות להזדקק לעלות גבוהה יותר של הון, בעיקר בצורה של הון עצמי. הנוכחות של שוק פיננסי נזיל ומורכב – החל מאגרות חוב רגילות, דרך קטגוריות שונות של הון ועד למבנים שמשלבים את שניהם – הוא חלק מהתפארת של הכלכלה האמריקנית. השוק אינו מאופיין בחלוקה בינארית לסיכון גבוה וסיכון נמוך (או לא קיים), אלא בכל העומק והניואנסים של מערכת יוזמה חופשית משולבת בשוק פיננסי מתקדם. כל אלה סייעו ליצור אפשרויות רבות הן עבור משקיעים ובנקאים והן עבור שחקנים בכל הקטגוריות השונות המבקשים גישה להון. תמחור נכון של סיכון מועיל לא רק למשקיעים וליזמים, אלא גם ללקוחות. חשבו למשל על הירידה המתמדת בעלויות ההלוואה שבחירה רבה יותר הביאה לשווקי אגרות החוב. תנאי חוב נוחים יותר יצרו רווחים גדולים יותר עבור משקיעים ומחירים נמוכים יותר עבור הלקוחות.

מושא לקנאה

מסגרת אינטלקטואלית לפעילות בשוק ההון, יחד עם המשך המסורת ההמילטונית התרה ללא הרף אחר פיתוח שווקים, יצרה גם חלוקת עבודה שפועלת נהדר בכל תחום אחר של עסקים. לכל חברה כיום יש את היכולת לחפש תנאים ספציפיים בתחום שכירת הנדל”ן למשל, ותנאים אחרים לגמרי בתחום של צרכי שכירת ציוד. לאחר מכן היא יכולה לפנות למוסד פיננסי שונה עבור צרכי האחסון שלה, ולחברה אחרת עבור ייעוץ לגבי מיזוגים או רכישות. בכל חוליה בשרשרת האספקה של עצות פיננסיות, ההתפתחות של שוק הון מתוחכם יצרה מאגר כישרונות רחב יותר במספר גדול יותר של התמחויות. ההשלכות החיוביות של כל אלה על החברה, עובדיה ומשקיעיה הן רבות, כמו גם התחרות הנובעת מכך שהפכה את שוק ההון האמריקני למושא קנאה עולמי.

ההתנגדות הנפוצה לכל האמור לעיל גורסת כי הדרגים הגבוהים של עולם ההון כיום אינם מורכבים מאנשים המייצרים הון עבור פיתוח והרחבת עסקים, אלא עסוקים בעיקר בבירוקרטיה שאינה מניבה רווח ישיר ליזמים שחברותיהם מיוצגות בבטוחות החוב והרכוש. זוהי טענת איש קש שכל אדם שבאמת מצוי בתחום ומבין את היתרונות של שוק ההון אינו לוקח ברצינות. במבט ראשון זה אכן נראה כי קרנות גידור הסוחרות בניירות ערך אחת עם השנייה באמצעות טכנולוגיה מהירה ומתקדמת אינן מוסיפות ערך רב לכלכלה. יחד עם זאת, אף מבקר שרוטן לגבי ההיקף העצום של פעילות כלכלית חסרת ערך לכאורה עדיין לא הצליח להסביר מדוע ההפרשים בין המכירה לקנייה (bid\ask) צללו לרמה הנמוכה ביותר מאז החלו למדוד אותם. מחירי מניות ואגרות חוב – כאשר הן נרכשות בידי קרנות שיתופיות, משקיעים קטנים, גמלאים, קרנות פנסיה וסתם אנשים מן השורה – כוללים עלויות העברה נמוכות יותר המתבצעות בשוק נזיל יותר מאי פעם. אם זהו “קפיטליזם של אוכלי נבלות”, אז תנו לי עוד מהדבר הזה בבקשה.

אי היכולת להבחין בניואנסים ובהבדלים בין כל השחקנים הפיננסיים המרכזיים האלה אינה נובעת רק מבורות גרידא. קרנות גידור (מנהלי נכסים הסוחרים בהון העצמי שלהם, ולעתים בזה של משקיעים מוכרים אחרים), קרן השקעות פרטית (המצאה חדשה יחסית שיצרה מהפכה באופן שבו חברות נהנות מגישה להון עבור צמיחה), ובנקים המתמחים בהשקעות (מוסדות פיננסיים המייעצים לחברות בנוגע לאסטרטגיה ומבנה, ולעתים קרובות גם על גישה להון) – כולם שחקנים מובחנים היטב המספקים שירותים שונים בשוק ההון. הניסיון להתיך אותם יחד לקריקטורה בדמותו של המשקיע הממולח והחמדן גורדון גקו מהסרט ‘וול-סטריט’ הוא סוג של הרעלת בארות, ובעיקר ניסיון לפטור את המבקר מהשמעה או הפרכה של טיעון ממשי.

שוק ההון האמריקני הוא מושא לקנאה בכל רחבי העולם, ובצדק. חשוב מכך, הדרכים המתוחכמות להשקעה אותן יצרו השווקים שירתו בעשורים האחרונים בעלי עסקים ולקוחות בכל העולם ויצרו אינספור משרות. ישנם שחקנים רעים בתעשייה הזו, כפי שהם קיימים בכל תעשייה אחרת החל מתעשיית הטכנולוגיה דרך תחום הקמעונאות ועד לעולם התקשורת, אך התנגדות לשוק ההון היא למעשה חתירה נגד הישרדות מערכת היוזמה החופשית שלנו. יתכן שגם מבקרי שוק ההון יודעים זאת היטב?


דיוויד באנסן הוא מנהל-שותף בחברת ניהול הון ומחבר מספר ספרים בנושא השקעות. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת ‘נשיונל רוויו‘.

רכשו עכשיו מנוי ל’מידה’ ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת ‘השילוח’ לשנה מתנה!

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 תגובות למאמר

  1. מה אתה בא לבלבל אותנו עם נתונים?
    אנחנו רוצי לשנוא!

  2. המחזורים בשוק ההון העולמי גדולים פי כמה עשרות מהכלכלה הראלית של הייצור והשרותים (מאות טריליוני דולרים בשנה). אנשי הפיננסים לוקחים הימורים על חשבון הכלכלה הראלית- אם ההימור מצליח, הם לוקחים אחוזים מההצלחה, ואם ההימור נכשל, הם לא מפסידים ולא מפוטרים.
    ישנן מדינות עם שוק הון פשוט יחסית – כדוגמת גרמניה ויפן – בעלות כלכלה מפותחת ביותר. מכאן המסקנה שאין צורך בחלק גדול משוק ההון.